לעיתונות החרדית-ליטאית יש כללים נפתלים באשר לתואר המתאים לכל אישיות תורנית, החל מאחרון העסקנים ועד למרן גדול הדור. במערכת נטולת שוטרים ממלכת התארים היא מנגנון אכיפה רב עוצמה

מחלת התארים המוגזמים היא רעה חולה בציבור החרדי בכללו. כל עסקן או חבר כנסת של אגודת ישראל הוא רב (וש"ס, כמובן, לא מסתפקת בפחות), מה שמחייב לתאר את אברך הכולל בתואר 'הרה"ג' – וכן הלאה. דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא שאם עיתון חרדי כותב על פלוני רק את התואר הצמוק והאנמי ר', הרי שצריך בדיקה אחריו, כי קרוב לוודאי שהוא 'מזרחיסט' או 'בעל תשובה'. ואם אין אפילו הרי"ש המדולדלת הזאת – אין ספק שמדובר במי שלא שומר תורה ומצוות. וכבר המליצו על תופעה זו את לשון הכתוב "גם תבן גם מספוא – רב".

האם שמתם לבכם פעם להבדל הכינויים בין 'ראשונים' ל'אחרונים'? הראשונים מכונים רש"י, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א וכך הלאה. אבל האחרונים – תמיד עם תוספת 'הגאון': הגר"א, הגרעק"א, הגר"ח, הגרי"ז. ובדורנו: 'הגאון הגדול'.

אבל כל זה אינו נחשב לעומת מה שקורה ב'יתד נאמן'. שם הועלתה תורת התארים לדרגת אומנות. כדי לדרג את המעמדות השונים של גדולי התורה שנכווים אחד מחופתו של חברו כבר בעולם הזה, פיתחו עורכי העיתון מערכת מסובכת של תארים וצירופי תארים, שרק כתב מוכשר יודע לפרטיה.

יש לו חולשה לרבנים

כדי שלא להוציא חלילה לעז, נקדים ונאמר כי נוקדנות התארים היא לא רק עניינו של העיתון, אלא גם של הציבור שהוא מייצג. לליטאים יש חולשה קשה לענייני תארים. הנה אפיזודה אחת מני רבות, כדי לסבר את האוזן: מאן דהו שעסק פעם בהוצאת קובץ פנים-ישיבתי נועץ באחד מרבני ישיבתו בעניינים שונים שקשורים להקדמת הקובץ. בין השאר היה צריך להזכיר את רבני הישיבה בהקשרים שונים. הזהיר אותו הרב ואמר לו: 'בני, הווי זהיר במלאכתך, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. לא הרי 'ר"מ דישיבת קול תורה' כהרי 'ר"מ בישיבת קול תורה' – תהום עמוקה מפרידה בין שני התארים'.

כיצד נדע מיהו הר"מ הבכיר בישיבה, זה שהיה ראוי להיות באמת ראש ישיבה לולא שהכיסא תפוס? ר"מ דישיבת – פירושו הר"מ של ישיבה פלונית. כלומר, הר"מ בה"א הידיעה. ואילו ר"מ בישיבת פירושו אחד מיני ר"מים, סתם ר"מ, לא תואר ולא הדר לו.

נחזור ל'יתד נאמן'. הנה, למשל, שתי ידיעות מתוך העיתון: הראשונה היא קריאת הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש "למחות ולהזהיר מפני המגמות לשלוח יד בפך השמן הטהור, לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי".

תוכן הקריאה לא כל כל חשוב, כי העסקנים לא מצטיינים בכתיבה, והשבלונות שהם מנפקים משעממות להחריד. מה שמעניין הוא התארים. אז הנה:

"מרביצי תורה ומורי הוראה שליט"א, שפקדו באחרונה את מעונו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, השיחו בפניו דאגתם ודאגת עולם התורה והיראה באשר הוא, מפני המתקפה המרוכזת של היוזמות והמגמות… לנוכח כל זאת הביע רבנו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א את דאגתו וחרדתו, ויצא בקריאה, מחאה ואזהרה, מפני המגמות המסוכנות". ובסוף הידיעה: "יצויין כי הרבנים שליט"א, שרבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מסר לידיהם את קריאתו הנרגשת על מנת לפרסמה ברבים, אמרו כי מדובר במכתב היסטורי, בעל משמעות עצומה לשעה ולדורות, קריאת קודש המבטאת דעת התורה בטהרתה אודות יסודי קיומו של עולם התורה וציבור היראים, וחובתו המתמדת להתגונן מפני כל פגיעה ופרצה בחומת היהדות הנאמנה".

ספרתם כמה תארים וסופרלטיבים יש בקטעים הקטנים הללו? ושמא תאמרו: שליט"א אינו תואר אלא איחול וברכה? אוי, תמימים! גם את השליט"א לא כל אחד מקבל (בהערת אגב נציין שכל קוראי 'יתד' יודעים היטב שמרן שליט"א לא ניסח בקריאת קדשו אפילו מילה אחת, לא יזם ולא ביקש לפרסם. הביאו לו נוסח ואמרו שיפרסמו בשמו, והוא הסכים או לא. אבל כך העסק עובד וכל הצדדים מרוצים).

ובכן, מן הסתם תפסתם שבכל פעם שמזכירים את הרב אלישיב האזכור צריך לבוא עם כל שרשרת התארים: רבנו, מרן, הגרי"ש, שליט"א, שוב ושוב בלי להתעייף. חוץ מזה יש 'מרביצי תורה ומורי הוראה שליט"א', שהם גם 'הרבנים שליט"א' וכאן הכוונה לעסקנים שהקריאו לפניו את הנוסח ואינם ראויים להיזכר בשמם המפורש.

בידיעה מתחת באותו עמוד מופיעה כותרת אחרת, ציטוט מדברי "הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א", שמזהיר: "רוח ההתקרבות לציבור הכללי היא זו הגורמת לשנאה הגדולה". מתחתיה, בכותרת משנה, מופיע ציטוט מדברי "הגאון רבי ברוך שמואל הכהן דויטש שליט"א", ובגוף הידיעה מסופר:

הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א עורר אמש בענין ההסתה החמורה המתנהלת נגד הציבור החרדי בימים אלה… הדברים נאמרו במפגש נציגי ציבור שכינס בביתו נציג 'דגל התורה' בירושלים, וסגן ראש העיריה, הרב יצחק פינדרוס. תחילה פתח הגאון הגדול שליט"א בכבוד אכסניה של המארח הרב פינדרוס… הגאון רבי ברוך שמואל דויטש שליט"א, פתח בכבוד אכסניה ובשבח פעלם של נציגי הציבור והרב פינדרוס.

הבה ננתח: 'רבנו מרן' זהו השיא, תואר ייחודי שזכאי לו רק הגדול בה"א הידיעה, שכיום הוא הרב אלישיב. סימן זה, מובהק הוא: גם אם נפלתם לכאן הישר מהמאדים, אם אתם רואים שמו של פלוני, לפניו 'רבנו מרן' ולאחריו ברכת החיים, סימן שזהו 'גדול הדור', רבן של כל בני הגולה, מדברנא דאומתיה, שר התורה, ובמקרה של הרב אלישיב שהוא איש הלכה – 'פוסק הדור'.

ברצותו מאריך וברצותו מקצר

בנוגע למרן, יש כמה נקודות חשובות. ראש וראשון ל'מרנים' הוא כמובן הרב שך, האב המייסד של אימפריית דגל התורה. בסוף ימיו, כשכבר לא תיפקד והרב אלישיב הועלה לדרגת 'גדול הדור', היו עורכי 'יתד' במבוכה: מי יקבל את ה'מרן'? עד שמצאו עצה: הרב אלישיב הוא 'מרן' והרב שך הוא 'מרן רשכבה"ג' (רבן של כל בני הגולה) ומאז נשאר זה תוארו.

מדוע הרב אלישיב נקרא 'רבנו מרן', שזו כפילות בערך כמו 'אדון מיסטר'? ובכן, בזה אשם הרב אהרן לייב שטיינמן. משך כמה שנים לאחר פטירת הרב שך היה התואר 'מרן' שמור בלעדית לממשיכו הגרי"ש אלישיב, זאת כדי לקבוע שהוא-הוא הממשיך הבלעדי של הרב שך. בלעדיות זו היתה לצנינים בעיני נאמני הרב שטיינמן שזכה רק לתואר 'הגאון הגדול' כמו יתר חברי מועצגה"ת של דגה"ת, או לכל היותר 'הגאון הגדול ראש הישיבה' – וכדי ביזיון וקצף. 

משהתחזק מעמדו של הרב שטיינמן, לא יכול יותר 'יתד' לעמוד בלחצים ובעל כרחו העניק לרב שטיינמן את התואר הנכסף. אך לא לבלרים מנוסים כלבלרי היתד ייכנעו בקלות. כדי להקהות את עוקץ הכניעה הגו תחבולה מחוכמת: התואר 'מרן' החל להיות מחולק למספר 'גדולים' – אמנם מספר מצומצם, אך מספיק כדי שיאבד את יחודיותו ולא יעניק לרב שטיינמן –  מתיר הנח"ל החרדי – מעמד של מנהיג על. במקום זאת, המציאו את התואר 'רבנו מרן' שהוא ייחודי לגרי"ש אלישיב והוא המציין, נכון להיום, את אותו הדבר שהיה מציין התואר 'מרן' עד לפני כמה שנים.

בסופו של דבר, חזרו והשמיטו את ה'מרן' משמו של הרב שטיינמן כי ידם של מתנגדיו גברה שוב, עניין שקשור למחלוקת בפוניבז'. אבל 'רבנו מרן' שנצמד לגרי"ש אלישיב לא התבטל שוב, שהרי אמרו חכמינו 'ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה', ועוד אמרו: 'מעלין בקודש ואין מורידין'.

ר' שמואל אויערבאך מכונה 'הגאון הגדול רבי', כי הוא חבר מועצת גדולי התורה, וכותבי 'יתד' רוצים לקבע את התודעה שהוא יהיה המחליף של 'מרן'. לעומת זאת ר' שמואל דויטש זכאי רק לתואר 'הגאון רבי', שכן לא נראה שהוא עתיד להתקדם. יצחק פינדרוס שהוא רק עסקן זכאי רק לתואר 'הרב פינדרוס', אפילו בלי שליט"א, או לפחות הי"ו. ומה שמשפיל במיוחד הוא שאותו תואר בדיוק מקבלים גם רבנים מזרמים שאין העיתון חפץ ביקרם, כמו הרב אברהם שפירא זצ"ל. גם הם נקראים רק 'הרב' ותו לא. אבל פינדרוס יכול להתנחם: הרב שלמה גורן אינו זכאי אפילו לתואר הנחות 'הרב'. אפילו הרב עובדיה יוסף, מנהיג בקנה מידה, אינו זוכה יותר מאשר ל-הגר"ע יוסף שליט"א, או סתם הרב עובדיה יוסף. למעשה, תוארו של הרב יוסף תלוי ברמת המתיחות שקיימת בין ש"ס לדגל התורה והוא עולה ויורד בהתאם.

שיטת המקל והגזר

הצורך הנואש ליצור הבדלי מעמדות מוליד עוד ועוד פתרונות יצירתיים. הזכרנו למעלה שאברך כולל רגיל מוכתר בתואר "הרה"ג", אבל בראשי תיבות דווקא, כדי להבדילו מ'הרב הגאון רבי' שהוא כאמור בעל משרה תורנית זוטרה. הווה אומר: לא הרי ראשי תיבות כהרי השם המפורש. כך גם פתרו את בעיית הרבנים הראשיים. אין צורך להכביר מילים על הבוז שחשים בעלי 'דעת התורה האמיתית' לאותם 'רבנים מטעם'. לפיכך, מכנים אותם 'הרה"ר' בראשי תיבות, וכך יודע הקורא להבדיל בין הקודש ובין החול. ואם הזכרנו את התארים לגריעותא, אזי הציבור הדת"ל בכללו מכונה תדיר 'ד"ל', כדי ליצור לקורא את האסוציאציה הברורה: דלים וריקים.

אי אפשר בלי לציין את 'אחד המשגיחים', שזהו בדרך כלל כינוי לרב דן סגל. ככלל, משגיח מכונה 'הגאון הצדיק', כינוי שבאופן אירוני מביע טיפת זלזול: גאון בצדקות, אבל לא בתורה, שהיא העיקר. באותו אופן מעודן מביע יתד את דעתו על האדמו"רים. כשהוא מדווח על כנס שהופיעו בו גם רבנים מתנגדים וגם אדמו"רים, הוא משתמש לפעמים בתואר 'גדולי ומאורי התורה/ הדור/ היהדות', כשהכוונה ב'מאורי' לאדמו"רים, כלומר: אלה עם ה'אורות' שלהם, שיהיו בריאים, אבל אנחנו עם התורה שלנו.

שוחחתי על הנושא עם ד"ר בנימין בראון, שעסק זמן רב בחקר היהדות 'התורתית'. לדבריו, יש סיבה לכל בית המשוגעים הזה: ל'יתד' ולכוחות שהוא מייצג אין שוטרים ואין חיילים. ממלכת התארים שלו היא מנגנון האכיפה. המסר הסמוי: 'אתה רוצה תואר? – היכנס לתלם; אינך רוצה להיכנס לתלם? – אל תתלונן על אבדן התואר'. יש לומר שהעסק פועל. מסופרים לא מעט סיפורים על רבנים למיניהם שקיבלו 'הורדה בדרגה' ומיד הפנימו את המסר. הרב בקשי דורון, כזכור, ניסה פעם 'לעשות שרירים' בנוגע להיתר המכירה בשביעית. 'יתד' הגיב מיידית בהשמטת כל תואר לפני שמו, וייקרא שמו בישראל 'אליהו בקשי דורון' ותו לא. לפי מה שמספרים – העסק עבד. הרב בקשי דורון הבין את המסר וחזר מסורו.

לסיום, התואר 'עליו השלום' (ובראשי תיבות – ע"ה). במקורותינו מופיע התואר בהתייחס לגדולי האומה כאברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך. אבל אינפלציית התארים גורמת לשחיקה והתואר הפך להיות הנמוך ביותר בשרשרת המזון, ואותו מעניקים לאישה שאין סיבה לתת לה אפילו ז"ל, או לעמי ארצות. לפיכך יש לנו ז"ל, זיע"א (זכותו יגן עלינו), זצ"ל, זצוק"ל, זצוקללה"ה (זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא), ואפשר להוסיף כמה הֵהִי"ן.

אמר האדמו"ר ר' יצחק דוד וינברג מטולנה שהוא מציע לקרוא לרבי שלמה זלמן אויערבאך בתואר 'זנ"ל', דהיינו 'זכר נורמלי לברכה', שכן הוא היה אחרון ה'גדולים' הנורמליים, יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012