הצד המואר והצד האפל / אבנר הולצמן

 

 פרישת אירועי העשורים הראשונים לחייו של מגד, במקביל לבחינת יצירתו המוקדמת, מסייעת לפתרון חידות ולגישור על הפער בין הביוגרפיה הפרטית לעלילות הבדויות. ספר חדש שכולו חידוש

אהרן מגד: חסד החיים-דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי. מתווה  לביוגרפיה (תר"ף-תש"י / 1950-1920), נורית גוברין; כרמל, תשע"ב, 309 עמ'

במחקר קפדני ויסודי, עתיר מקורות ומתועד לפרטי פרטיו, רקמה פרופ' נורית גוברין סיפור חיים עשיר ומרובד, המשחזר את שלושים שנותיו הראשונות של הסופר אהרן מגד ואת ראשית יצירתו, עד להופעת ספרו הראשון, 'רוח ימים' (1950).

זהו סיפור צמיחתו של ילד, נער, עלם וגבר צעיר בארץ-ישראל של שנות העשרים, השלושים והארבעים; סיפור הבקעתו מן החוג האינטימי של המשפחה והמושבה רעננה אל שלל התנסויות במעגלים רחבים יותר של חיי החברה, הקיבוץ והתנועה בשנים סוערות של מלחמה ומאבק, עד שהוא מקים משפחה, עוזב את הקיבוץ ויוצא לחיים עצמאיים בתל-אביב. זהו גם סיפור המתח המתמיד בין רגישויותיו האינדיבידואליות לבין המסגרות הקולקטיביות שהיה משולב בהן ומחויב להן משחר נעוריו. בד בבד זהו סיפור עיצובו וחניכתו של סופר עברי מרכזי לעתיד לבוא, החל ברשימות ילדוּת בוסריות מגיל 12-11 השמורות בארכיונו, דרך כתיבת נעורים שופעת ועד שהוא מכנס חלק מסיפוריו ומוציא את ספרו הראשון אל רשות הרבים.

מכיוון שזהו החיבור הביוגרפי הראשון על אהרן מגד, הרי למעשה כולו חידוש. מה שידענו עד כה על חייו באופן חלקי, מרומז ומקוטע מקבל כעת נפח, היקף, סדר, עומק ומוחשיות. מי היו הוריו ואיזה חותם טבעו בו? מה נרשם בזיכרונו משנות הילדות המוקדמות בפולין? כיצד נראתה ילדותו במושבה רעננה כאשר לא הייתה אלא קומץ צריפים בחולות? כיצד עברו עליו שנות הנעורים בגימנסיה הרצליה? מה היה חלקו בייסודו של קיבוץ שדות ים, ומה היה טיב הידידות בינו לבין חנה סנש? מה פעל בתקופת שליחותו בארצות הברית מ-1946 עד 1948? מה היו נסיבות עזיבתו את הקיבוץ? מה מאפיין את סיפוריו הראשונים שנכתבו לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, ובאיזה אופן משתקפים בהם אירועי הזמן? לשאלות האלה ולעוד רבות אחרות הספר מציע תשובות מפורטות ובהירות, תוך כדי הצלבה של מקורות רבים. הפרישׂה הסדורה של אירועי החיים והסקירה המדוקדקת של היצירות המוקדמות היא קומת המסד ההכרחית של המחקר, ועל התשתית המוצקה הזו מתבררות שאלות מורכבות יותר שהתשובות עליהן מאלפות ואף שוברות מוסכמות.

כך, למשל, סקירת סיפוריו ורשימותיו של מגד הצעיר מ-1942 ואילך מגלה כי בעוד הוא נתון כל כולו בחיי הקיבוץ ובענייני התנועה, הוא חי בעוצמה את  הזוועה המתרחשת באותם ימים באירופה, ולבו יוצא אל העם היהודי שנהרג. זו עדות אחת מני רבות המפריכות את הדיבה העקשנית שהוטחה בבני 'דור בארץ', כאילו היו אדישים לגורל אחיהם בגולה מתוך התנשאות צברית צרת אופק. יש בחיבורים המוקדמים אלה גם כדי לבשר את הממד היהודי העמוק העתיד לאפיין את יצירתו של מגד לכל אורכה – הזיקה ליידיש, לגולה, לשואה, לרצף הדורות היהודי, כפי שהומחש לימים בספרים כמו 'פויגלמן', 'מסע הילדים אל הארץ המובטחת' ו'עד הערב'.

גילוי חשוב אף יותר הצומח מתוך פרשת החיים והיצירה נוגע לשאלת האוטוביוגרפיוּת של  יצירת מגד. עד להופעת הספר הזה היו קוראיו נתונים תחת הרושם שהסיפורת שלו בעיקרה אינה אוטוביוגרפית, וכי קשה לקשר בין דמויותיו הבדויות ועלילותיהן לבין חייו וסביבתו של המחבר. לא מצאנו אצלו רומנים הנסמכים באופן מובהק על קטעים מחייו כשם שכתבו אחדים מבני דורו הבולטים. מגד עצמו נהג להדגיש בראיונות את המרחק בין המציאות הממשית לבין העולמות הבדויים שרקם בסיפוריו, ואף לגלג לא פעם על אלה המנסים 'לחפש את החוטם', כביטויו הידוע של יוסף חיים ברנר, ולזהות את מקורותיה של דמות כזו או אחרת.

והנה, נורית גוברין מעלה תמונה חדשה ומפתיעה בסוגיה זו. היא לא חושפת את מגד כסופר מתוודה אוטוביוגרפי – רחוק מכך – אבל היא מראה באופן משכנע את עומק רישומן וחלחולן של חוויות חייו בכל רחבי יצירתו, ובמיוחד בכל מה שקשור לדמויותיהם של אביו ואמו ולשנות הילדות והנעורים ברעננה. אין פלא שבנקודה הזו חלק אהרן מגד לא פעם על הערכותיה של הביוגרפית, וביקש להמעיט במשקל הזיקה הישירה של יצירתו לחייו. כמקובל בספר הרב-קולי הייחודי הזה, הנותן פתחון-פה נרחב לסופר עצמו, היא מביאה את דברי ההסתייגות שלו כמשקל-נגד להערכותיה ופירושיה שלה. וכך, על יסוד ראיות רבות הנטולות מכל תקופות יצירתו היא מזהה את עקבות דמותו של האב, המורה הצנוע ועדין הנפש משה דוד מגד, בספריו של בנו. 'דמותו של האב', היא כותבת, 'מבצבצת מעשרות הגיבורים הצנועים המאכלסים את יצירתו. למעשה, כל דמות שהאפיון "צנוע" מתלווה לתיאורה "חשודה" שיש בה יותר משמץ מבבואתו של האב. בכל דמות של מורה יש הד למאפייניו של האב'.

כך גם ביחס לדמותה של האם, לאה רייכגוט-מגד, שהשפיעה, כפי שמתברר, על עיצובן של כמה וכמה נשים קשות ודעתניות. 'קווים מדמותה', קובעת נורית גוברין, 'שוקעו ושולבו ביצירתו', והיא מפנה את תשומת הלב 'לבנות דמותה בספרות ולמאפיינים מתוך דמותה בכלל יצירתו של אהרן מגד'. מתוך זווית הראייה הזו מוארות כמה מיצירותיו באור חדש. דוגמה מרשימה היא הדיון ברומן 'עשהאל', שלכאורה מה לו ולחייו של המחבר. והנה, נורית גוברין מאירה אותו כאחד מספריו האישיים ביותר של מגד, אשר לא בכדי החל להיכתב ממש אחרי פטירתה של אמו. תחת מסווה הבדיון הוא מכיל את החשבון העמוק של בנה עמה, המתנודד בין כעס, רוגז וניכור לבין פיוס, הבנה וחרטה על החמצת הקשר ביניהם. באשר למקומה של רעננה ביצירתו, הספר 'חסד החיים' נותן ביסוס מחקרי מוצק לתופעה שקוראיו הנאמנים של מגד יכלו להבחין בה זה מכבר: העובדה שרבים מגיבוריו הם בני מושבה, והמושבה מעוצבת בסיפוריו כשורש הקיום וכגן עדן אבוד: 'לכל מקום שהלך אהרן מגד', כותבת נורית גוברין, 'הלכה רעננה עמו […] לעיתים קרובות כשמופיע מקום אחר, או מקום דומה בשם אחר, מתואר גם הוא בצלמה של רעננה. יש בתיאורים אלה מצבת זיכרון ייחודית לרעננה ובד בבד לכל המושבות מסוגה'.

הספר 'חסד החיים' מלא תגליות גדולות וקטנות מעין אלה, אבל מעל כולן הייתי מבקש להצביע על הדבר החשוב ביותר שהתגלה לי מתוכו. מי שמכיר את מכלול נוכחותו הספרותית של אהרן מגד יודע שבלבו של המכלול הזה טבועה מעין כפילות או אפילו סתירה פנימית. מצד אחד הוא מגלם בפרשת חייו ובכתיבתו מעורבות, מחויבות והזדהות ללא סייג עם האמונות, המשימות והעלילות המרכזיות של דורו. אביה של נורית גוברין, ישראל כהן, שחיבר את המונוגרפיה הראשונה על מגד, ציין כך בצדק בפתח ספרו: 'אהרן מגד הוא ציירו של הדור, דורו, דורנו. הוא גדל בתוכו, עמו'. ואמנם, הספר שלפנינו מחזק ומעשיר את הקביעה הזו, בתיאור המפורט של מסלול חיים אינטנסיבי ומגויס: תמיד בשליחות התנועה, החברה, העם והתרבות העברית. תמיד בלב המעשים, לא כנגרר פסיבי אלא כמוביל ומפעיל אחרים: בהכשרת מחנות העולים בגבעת ברנר, כחבר מרכזי בקיבוץ שדות ים בראשיתו, כאחד מחלוצי כיבוש העבודה בנמל ובים, כשליח התנועה בארצות הברית, כעורך מייסד של 'משא', הבמה המרכזית של סופרי הדור, כמחבר פורה של תגובות פובליציסטיות על ענייני השעה, כסופר מעורב שבסיפוריו פועם דופק הזמן. מגד מתגלה בספר הזה לא רק כאיש רוח אלא כאיש מעשה נמרץ ורב תושייה, וכמי שלא נרתע מעבודות פיזיות מפרכות – החל בעבודות סבלות בשוק הבשר של שיקגו וכלה בסלילת הכביש בין באר-שבע לסדום.

והנה, לעומת הדיוקן הנמרץ של חלוץ ואיש תנועה פעיל ומעורב עולה תמונה שונה מיצירתו הספרותית, תמונה הרחוקה מאוד מהזדהות תמימה עם הקולקטיב החלוצי המגויס והלוחם. כבר בשני קובצי הסיפורים הראשונים שלו, 'רוח ימים' ו'ישראל חברים', העוסקים ברובם בהווי הקיבוץ, ניכר שחביבות עליו וקרובות ללבו דווקא דמויות שוליים שאינן מצליחות להשתלב במרקם החברתי, וסופן שהן נדחות ועומדות לגורלן בבדידות סובלת. על אחת כמה וכמה ביצירותיו המאוחרות, שבהן הדמויות המרכזיות כמעט בלי יוצא מן הכלל מצטרפות לגלריה ססגונית של אנשי שוליים, חדלי אישים, חלשי אופי, שלומיאלים, אחוזי אשמה, מתבוננים פאסיביים או הוזים אחוזי דיבוקים, שהחיים רומסים אותם אם מחמת פגמי אישיותם, אם מכוחו של מנגנון חברתי אכזרי. אכן, מן הסתם לא מקרה הוא שאהרן מגד חזר והצהיר פעמים רבות – לאחרונה ממש בימים אלה בקובץ מסותיו החדש 'ארץ אבנים' – שהדמות התנ"כית הקרובה ביותר ללבו היא לא אחד השופטים, המלכים, הגיבורים או הנביאים החזקים שספר הספרים משופע בהם, אלא דווקא דמותו התימהונית החידתית של יונה, נביא-לא-נביא, איש שתקן ובודד המנוכר לסביבתו ובוחל בשליחותו, ועושה הכול כדי להימלט מאחריותו. 

מנין נובעת הסתירה הזו? נורית גוברין אינה דנה בכך באופן מפורש, אבל האופי העשיר והמפולש של ספרה ושפע החומרים שהיא מגישה לקוראיה מאפשרים להם להעלות השערות משלהם. קריאה זהירה במתווה הביוגרפי המשורטט בספר תגלה את משחק הכוחות המורכב בין הצד המואר והצד האפל, בין ההזדהות ללא סייג עם חוויות הדור ומשימותיו ובין יסוד ההיבדלות מן הכלל, וכן את עקבותיהן של כמה טראומות ביוגרפיות מוקדמות שנחרתו בנפש כפצעים, ואולי הן ודומותיהן הכשירו את מגד להבין מבפנים את דמויות האנטי-גיבורים המאכלסות בשפע את ספריו.

הנה שלוש חוויות מעצבות כאלו. האחת היא תקופת הלימודים בגימנסיה 'הרצליה' מגיל שלוש עשרה עד שבע-עשרה, שהייתה כרוכה לא רק בניתוק טרם זמנו מבית ההורים ובמגורים עצמאיים בחדר שכור בתל-אביב, אלא במצוקה חומרית קשה עד סף רעב, ובחוויות מרות של נחיתות כלפי בני העשירים שהרכיבו את רוב אוכלוסיית התלמידים. החוויה השנייה היא תקופת השליחות בארצות הברית, אשר מצד אחד הרחיבה את אופקיו של הצעיר בן הארץ, אבל מנגד טבעה בו תג מציק מאוד של מי שלא נכח בארץ בשלביה המכריעים של מלחמת העצמאות, וליוותה אותו, כפי שהודה, כחוויה מתמדת של אשמה, פגם וחֶסר. חוויה שלישית ואולי הקשה מכול היא העזיבה הכפויה-למחצה של הקיבוץ, שרבים מסופרי הדור התנסו בה, אבל נדמה שבמגד היא נחרתה בעוצמה מיוחדת של אשם וקלון, ועל כך העיד בחריפות בנו, אייל מגד, בספרו היפהפה 'ארץ אישה'.

הנה כי כן, דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי אינו דיוקן פשוט כלל ועיקר, ונורית גוברין היטיבה לעמוד על המורכבויות הכרוכות בו. לא נותר אלא לקוות שהמתווה הביוגרפי העשיר של שלושים השנים הראשונות ימצא את המשכו והשלמתו במונוגרפיה כוללת ומלאה, שהיא ושכמותה הן אבני הבניין היסודיות, הנחוצות כל כך, בדרך לשרטוט מחקרי אמיתי של נוף התרבות הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: