עיון במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי קביעת ראש השנה לאילן חושף תפיסות שיטתיות החלוקות ביניהן בשאלה האם ללכת אחר האמת המתגלה או אחר זו העיקרית, הפנימית. בעקבות פירוש הרב הנזיר 

צילום: מרים צחי

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.

יש לשים לב שכל ראשי השנה חלים בתחילת החודש, חוץ מראש השנה לאילן. לדעת בית הלל זמנו באמצע החודש, ולדברי בית שמאי זמנו כשאר ראשי השנים החלים בראש חודש. מסתבר שעל כן ניסחה המשנה את דעת בית שמאי באופן חריג: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי". כ"ף הדמיון מורה על דמיון במאפיין הכללי של המשנה. ראשי השנים חלים בראשי חודשים דווקא ודומה להם ראש השנה לאילן לדעת בית שמאי. דברי בית הלל, שחרגו מהסדר המקובל במשנה, צריכים אפוא ביאור.

מחלוקת במציאות

התלמוד במסכת ראש השנה (יד ע"א) מסביר את דעת בית שמאי:

באחד בשבט ר"ה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר? הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

בתבואה ובירקות אין מחזוריות שנתית התלויה באקלים שנת השמש, ועל כן הולכים בהם אחרי הלקיטה הקובעת את שנת המעשר ואת קדושת השביעית, אבל באילן הנתון להשפעות של מחזוריות שנת השמש ראש השנה נקבע בהתאם לתקופת החנטה, וכיוון שהגורם המרכזי לחיות האילן הוא המים, קבעו את שנת האילן לאחר שירדו רוב גשמי השנה.

דא עקא, אי אפשר לקבוע זמן מדויק לירידת רוב גשמי שנה, שהרי ישנם הרבה נתונים משתנים ורב שנתיים, כגון: כמות המשקעים, תזמון ירידת הגשמים, שנה פשוטה או מעוברת וכדומה. נראה שעל כן סימנו בית שמאי זמן מוגדר וקבוע לאחר שלושה חודשים מתוך חמשת חודשי החורף הגשומים, וככל שאר ראשי השנים נקבע הדבר בתחילת החודש.

שאלה מעניינת שעולה מדברי התלמוד היא מדוע לא מבוארת בו גם שיטת בית הלל, והרי להלכה אנו פוסקים כמותם? בעלי התוספות נדרשו לשאלה זו והם עונים שפרשנות הגמרא אינה מוסבת על בית שמאי דווקא אלא גם על בית הלל, ואין ביניהם מחלוקת עקרונית. כל המחלוקת היא רק לגבי הזמן שבו ניתן לקבוע שירדו רוב גשמים: "דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט, ולמר בט"ו בשבט".  מדוע אם כן נשנתה רק דעת בית שמאי בגמרא ולא דעת בית הלל? עונים התוספות משום שהם שנויים ברישא של המשנה, ובלשונם: "קמא נקט".

מחד גיסא דעת התוספות מסתברת, שכן הסוגיה לא התייחסה לדעת בית הלל ונראה אפוא שהם חולקים רק בנוגע לעיתוי. מאידך גיסא, דברי התוספות מוקשים מאוד, שכן לדבריהם יש כאן מחלוקת במציאות ולא בהגדרה, וזהו דבר שיש להרחיקו ככל שאפשר.

תחילה או התגברות

בפירוש המאירי למשנה בראש השנה עולה הבחנה שונה בין בית הלל לבית שמאי:

וזמן חנטה הוא בשבט שעברו רוב גשמים. ומפני זה קבעו ר"ה שלו באחד בשבט, שלא לעשר מן הפירות שנחנטו קודם שבט על אותן שנחנטו לאחר שבט. ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו, שנמשכו מטבת עד חצי שבט ששה שבועות שהם חצי ימי תקופת טבת. שהתקופה נמשכת עד ניסן, וחמשה עשר בשבט הוא תחום אמצעי שבין שתי התקופות. ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת, כבר תשש כוחה, ואין כוח הקרירות חזק כל כך, והחנטה הולכת ומתגברת.

לדעת בית שמאי הגדרת ראש השנה תלויה בזמן שירדו רוב גשמים, אך לדעת בית הלל לא די בכך, ויש להתחשב בגורם נוסף המשפיע על החנטה והוא חום השמש. ט"ו בשבט הינו אמצעה של תקופת טבת הנמשכת עד תקופת ניסן. לאחר שעבר כבר חציה של תקופה זו, כבר אין הקור חזק ביותר והחנטה הולכת ומתגברת. נמצא שאין כאן מחלוקת במציאות אלא בהגדרה. לדעת בית שמאי הולכים אחר תחילת החנטה, שבאה לאחר ירידת רוב גשמים, ואילו לבית הלל הולכים אחר התגברות החנטה. והרי לך מחלוקת עקרונית שיש לחשוף את שורשה.

מלשון התלמוד הירושלמי (שם פ"א ה"ב) נראה שניתן למצוא סיוע והבהרה לפירוש המאירי:

ר' זעירה ר' אילא ר' לעזר בשם ר' הושעיה: חד אמר – כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה, וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה אמר – עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.

ניתן להבין שלפנינו שתי דעות המסבירות את סברת בית הלל, אך בפשטות יש לומר ששני ההסברים תואמים את דעות התנאים במשנה. הפירוש הראשון הינו דעת בית הלל, המתחשבים בריבוי הגשמים המצורף לרובה של התקופה, והפירוש השני תואם את דעת בית שמאי, המעמידים את סברתם על עניין חיות האילן ממי הגשמים. תימוכין לכך ניתן למצוא בניסוח הדברים: "עד כאן הם חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה". יש כאן טעם חותך ופוסק, ולא תיאור כללי של התקופה. קביעה פסקנית זו יכולה להצביע על שייכותה לסברת בית שמאי (וכך באמת הסבירו התוספות את סברת בית שמאי בבבלי).

פירוש הירושלמי והמאירי משתלב היטב עם נוסח הבבלי. על פי הבבלי בית שמאי טורחים לומר שיסוד קביעת ראש השנה תלוי ברוב גשמים "אף על פי שרוב תקופה מבחוץ". כלומר, אף על פי שמתקופת טבת הכוללת את חודשי הקור – טבת, שבט ואדר – עבר רק חודש אחד, מכל מקום הם הולכים אחרי ריבוי הגשמים. נראה שבכך הם ביקשו להוציא מדעת בית הלל שהתחשבו גם כן בתקופה, ולפיה קבעו את ראש השנה באמצע החודש.

תפיסה שיטתית

מרן הרב הנזיר כתב לבאר את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל כך:

ועומק הדברים כך יש שתי השקפות עולם, או יותר נכון יש השקפת עולם ויש חיות עולם. הא', הכל ניתן בראייה… בעיון, תיאוריא זו – שיטת בית הלל, שרדפו שלום במעשה, ובעיון הקרוב לעין הדור. מה שאין כן בית שמאי החזיקו במקוריות המוחלטה, שאינה יודעת פשרות וויתורים ואמצעים. החיות הוא עיקר בעולם. ולכן ראש השנה – עד כאן חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיין ממי השנה הבאה.

ביאור לדבריו: בית הלל הולכים אחר האמת הניכרת לאדם באופן הפשוט. על כן ראש השנה לאילן תלוי גם ברובה של תקופה שעברה, באקלים המתחמם, "והחנטה הולכת ומתגברת". אך בית שמאי הולכים אחר האמת העקרונית, אחר חיות האילן היונקת בעיקרה ממי הגשמים. וכיוון שירדו רוב גשמים, הרי עיקר חיות האילן כבר קיימת, ומתחילה החנטה מכאן ואילך, אף אם תהא ניכרת יותר בט"ו בשבט.

מביאורו של הרב הנזיר עולה שיש כאן שיטתיות עקרונית, החושפת תפיסות יסוד המתגלות בביטוין ההלכתי-מעשי. נביא שתי דוגמאות כדי לבטא שיטתיות זו:

א.      ברכת מאורי האש (ברכות נא ע"ב) – לדעת בית שמאי מברכים "שברא מאור האש" ולדעת בית הלל מברכים "בורא מאורי האש". ביארו בגמרא שלדעת בית הלל הרבה מיני מאורות יש באש ואילו לדעת בית שמאי אור אחד הוא. בחידושי הגר"א שם הקשה היאך יכולים בית שמאי להכחיש את שעינינו רואות כמה גוונים באש? ועוד שאל מדוע אם כן לבית שמאי מברכים "שברא" ולבית הלל "בורא"? וביאר שלבית שמאי מברכים על יסוד האש ומקורו, ואילו לבית הלל על מציאות האש. לדברי בית שמאי כוח האש במקורו הינו אחד ולכן שייך להתייחס אליו בלשון עבר: "שברא מאור האש". אך לדעת בית הלל, האש שבה אנו משתמשים נגלית בכמה גוונים, ועל כן הנוסח הוא "בורא" בלשון הווה. נמצא שוב שבית שמאי תופסים את שורש הקיום, ואילו בית הלל מתייחסים למציאות הנראית והניכרת לעין.

ב.      מצוות נר חנוכה (שבת כא ע"ב) – לדעת בית הלל מוסיף והולך כנגד הימים היוצאים ולדעת בית שמאי פוחת והולך כנגד ימים הנכנסים. בית שמאי סוברים שתוקפו של הנס וכוחו גדולים היו ביום הראשון מביום האחרון. כלומר, כוח השמן ביום הראשון גנז וכלל את כל משך שמונת הימים, וככל שהלכו הימים ויצאו פחת כוח השמן. על כן יש להדליק ביום הראשון שמונה, ביום השני שבעה וכך הלאה. לדעת בית הלל, אף שכך היא האמת בשורשה הפנימי, הרי שמצד הנגלה והניכר לעינינו ודאי שגילוי הנס גדל והולך עם הימים, ועל כן יש להוסיף כנגד הימים היוצאים.

ממשיך הרב הנזיר וכותב:

החיות הוא עיקר בעולם. ולכן ר"ה – עד כאן חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיין ממי השנה הבאה. וכן בתורה; אור תורה וחיי תורה דברי א-להים חיים. אמנם שניהם כאחד, וכל מי שיש בו אור תורה – אור תורה מחייהו…

האור הינו בהירות התבונה, ההשכלה היכולה להיתפס בכלים חיצוניים ונגלים. אך עיקרה החיים, התוך הפנימי, שיש לחוות אותו באופן אישי, ובלשונו של הנזיר:

צריך לחיות בהם. זה ניתן לתחושה פנימית, לחיוּת אישית, נפשית, רוחנית ונשמתית חי יחידה. האור הוא הנושא ותוכם החיוּת. החיים ממקור א-להים חיים. חֵי עולמים.

על כן מובן מה שכתבו המקובלים, שלעתיד לבוא ההלכה תהיה כבית שמאי. העולם יתעלה למדרגת ההשקפה הפנימית והחיות הפנימית, באופן שהאמת הברורה לכול תהיה גם היא מתוך אותה חיות פנימית. אך בעולם הזה ההלכה נקבעה כבית הלל הנוחים לבריות (עירובין יג ע"ב) והולכים כפי האמת הברורה והגלויה לכול.

וכמו שבעולם ההלכתי אנו צועדים לקראת התפיסה הבהירה והעמוקה, של בחינה פנימית ושורשית, מורשת בית שמאי, כך גם בעצם העניין הא-להי אנו שואפים לקראת עולם בהיר חי ופנימי, בהירות שכלית מתוך חיות פנימית, כעין שכתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג קלח): "לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם".

 הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת הגולן בחספין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012