בחינת מקורות נוספים מפירוש רבנו בחיי בן אשר לתורה מלמדת על יחס חיובי יותר של הפרשן לנשים. בעקבות הספר "והוא ימשול בך?"

ציון הקבר המיוחס לרבי בחיי בן אשר ותלמידיו בגליל. צילום: אריאל פלמון

בספרו "והוא ימשול בך?" מייחד פרופ' אברהם גרוסמן פרק למשנת רבנו בחיי בן אשר ביחס לנשים (פרק שלושה עשר, עמ' 354-368). גרוסמן מציין כי למרות שחכם זה מזכיר את התפיסה המצויה בספרות חז"ל ולפיה האיש והאישה נבראו דו-פרצופין, הוא מתאר את האישה כטפלה לגבר, בהמשך למורו הרשב"א; האדם הוא "עיקר ביצירה לבדו" והאישה היא בבחינת כלי קיבול (בראשית ב, יח, מהדורת שוול עמ' עב-עג). כנגד זאת, אמהות האומה זוכות לדימוי חיובי, ובהתייחסות לשירת מרים משבח רבנו בחיי את הנשים כולן, וגורס שעיקרים גדולים בתורה מפורשים על ידי נשים, ואין האישה דבר טפל לגמרי (שמות טו, כ, עמ' קלה).

והנה, אפשר להצביע על מקורות נוספים המאירים באור חיובי את מעמדה של האישה במשנתו של רבנו בחיי, ואשר מן הראוי היה להזכירם. מקורות אלה שופכים אור חדש על הנושא, ומטים את הכף לכיוון חיובי מעט יותר כלפי האישה.

לפני זמן מה התפרסם מעל במה זו מאמר פרי עטי, שבו התייחסתי לפרק על רלב"ג בחיבורו הנדון של פרופ' אברהם גרוסמן, והעליתי כי הוא התעלם מקטעי פרשנות חשובים, שנחוצים כדי לשרטט תמונה שלמה בדבר יחסו של רלב"ג לנשים. מסתבר, כי למרות הידע הרב הטבוע בספרו, ספרו אינו מקיף את הסוגיות במלואן, וטוב לבדוק אחריו ולהשלים את הטעון השלמה. גם העיון הנוכחי מצביע על מקורות אחדים אשר ראויים להשתלב בפרק על הגותו של רבנו בחיי כלפי נשים.

בעלת ערך עצמי

בביאורו של רבנו בחיי מצוי קטע פרשנות בעל אוריינטציה חיובית מובהקת כלפי האישה, שיש בו משום הכרה ברורה בערכה העצמי:

'זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם', מכאן שהאשה גם כן נקראת 'אדם', כי היא מכלל המין האנושי, ויש לה עיקר גדול, וכן כתוב בפירוש 'כתפארת אדם לשבת בית' (ישעיה מד, יג)
(בראשית ה, ב; עמ' צה).

אפשר להצביע על שני מקורות עיקריים הניצבים בבסיס ביאור זה של רבנו בחיי. המקור הראשון הוא קטע במדרש לקח טוב לרבנו טוביה בן אליעזר, בן המאה האחת עשרה, לכתוב הנדון בבראשית: "'ויקרא את שמם אדם'. בין זכר ובין נקבה שמם אדם, שנאמר 'ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית', כך א"ר יהודה ב"ר סימון" (מדרש לקח טוב, מהדורת בובר בראשית ה, ב, עמ' 31). דרשתו המקורית של רבי יהודה ב"ר סימון לא הגיעה לידינו, אולם מקבילה רעיונית חלקית מצויה בבראשית רבה: "אמר ר' הונא היכן מצינו שנקראת חוה אדם, 'כתפארת אדם לשבת בית'" (בראשית רבה, כא, ב, עמ' 199). מעניין שבהבאת הקטע בפירוש חזקוני לרבנו חזקיה בן מנוח, מובאת אסמכתא מקראית נוספת: "ועוד כתיב 'ונפש אדם מן הנשים' (במדבר לא, לא)" (בראשית א, כו, מהדורת שוול עמ' י).

מקור נוסף שהשפעתו ניכרת על רבנו בחיי בביאורו הנדון בספר בראשית הוא פירוש הרמב"ן על אתר: "וטעם 'ויקרא את שמם אדם', מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי הא-להים קרא הזוג הראשון בשם זה, מפני שכולם בהם בכוח, ועליהם הוא אמר 'זה ספר תולדות אדם'" (רמב"ן בראשית ה, ב, מהדורת שוול עמ' מז).

העולה מדברינו, שרבנו בחיי עיבד ועיצב בחלקו את נוסח המקור ממדרש לקח טוב, תרגם אותו ללשון זמנו, ולאחר מכן שילב אל תוך הביאור את הרעיון המצוי בפירוש הרמב"ן שהמילה "אדם" כוללת את כלל המין האנושי.

נבואת נשים

רעיון זה המובע בביאורו של רבנו בחיי לבראשית ה, ב זכה למהלכים ונודעה לו השפעה ישירה על קטע ביאור מרכזי אחר בדבר מעלתן של נשים המוסב על שירת מרים (שמות טו, כ, עמ' קלה). גרוסמן מצטט חלקים נבחרים מקטע זה, אולם חיוני מעתה לדון בו ולבחנו משני היבטים מחודשים; הן על רקע קטע הביאור של רבנו בחיי לבראשית והן לאור פיסקה שלא זכתה להתייחסות.

במהלך ביאורו של רבנו בחיי לספר שמות הוא נדרש לתופעה של נבואת נשים, בכותבו:

ומה ששורה הנבואה על אשה, נראה לומר שאין לתמוה, שהרי מין האדם היא, ואדם נקראת, שנאמר: 'ויקרא את שמם אדם' (בראשית ה, ב).

נראה בבירור כי מקור דברי רבנו בחיי אלה הם דבריו העקרוניים בספר בראשית, ואפשר להבחין בזיקה ישירה ביניהם – הן בתוכן והן בלשון. קיימת הרמזה נוספת לביאור בבראשית בהמשך פרשנותו של רבנו בחיי בשמות, בקטע שבו הוא עומד על תרומתן הייחודית של דמויות נשים מקראיות אחדות:

ועוד תמצא עיקרים גדולים שבתורה מפורשים על ידי נשים כעניין העולם הבא הנקרא 'צרור החיים' על ידי אביגיל, ועניין תחיית המתים וסדרי תחינה על ידי חנה, ועניין הגלגול על ידי התקועית, וכל זה יורה שאין האישה דבר טפל לגמרי אבל יש לה עיקר.

גרוסמן מבאר את המילים הללו בהקשר הספציפי של ראשית הקטע: "הוא קבע במפורש שמאחר 'שעיקרים גדולים שבתורה' פורשו בידי נשים, הרי 'שיש לה (=לאישה) עיקר'" (עמ' 366). אולם לדעתנו המילים החותמות "אבל יש לה עיקר" מעוררות הד לשוני ברור לדברי רבנו בחיי בביאורו לבראשית ה, ב, שם כתב בהמשך ישיר של הקטע: "ויש לה עיקר גדול".

לדברינו קטע הפרשנות של רבנו בחיי לבראשית ה, ב משמש רעיון מסגרת להידרשותו בספר שמות לנושא של נבואת נשים. ביאורו על אודות תרומתן הייחודית של נשים ספציפיות לעולם הרוח מהווה אילוסטרציה מעשית של דבריו התיאורטיים והלאקוניים יותר המצויים במקורם בבראשית. לאמור: החשבת האישה כבעלת ערך עצמי הוא מציאות שהתגלמה בפועל, בין היתר בדמויות נשים בתולדות עמנו. אמנם ההדגמות מוסבות על נשים מקראיות דגולות, אולם בדבריו העקרוניים בבראשית אין מצוי צמצום כלשהו. בנוסף, בכוחן של הרמיזות המובהקות בספר שמות אל קטע הביאור בספר בראשית להצביע על כך שאין הביאור בבראשית מוסב על ההוויה שלפני החטא, בגן עדן מקדם, וכמו כן, הן מבטלות את האפשרות שהדברים מתייחסים לכוח ההולדה של האישה.

בסיום דבריו בפירושו לשמות מוסיף רבנו בחיי:

ודרשו רז"ל במסכת מגילה: שבע נביאות הן… שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר, וזה שבע מדות המקבלות, וזה מבואר.

בדברים אלה מציין רבנו בחיי להקבלה בין שבע הנביאות המנויות במגילה (יד ע"א-ע"ב) ובין שבע הספירות בקבלה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ככל הידוע, הקבלה זו מובאת לראשונה בכתבי רבנו בחיי, אולם תפיסה זו עתידה היתה לזכות לפיתוח ולהרחבה בחוגי מקובלי צפת, גורי האר"י, וכן בקרב מקובלים מאוחרים יותר.

נקודת ההתייחסות של רבנו בחיי לספירות היא אל "מדות המקבלות", שהן שבע הספירות התחתונות המקבלות את הארתן משלוש הספירות הגבוהות: כתר, חכמה, בינה. ניסוח זה קשור לתפיסתו בדבר היות האישה מושפעת מהגבר, אך מכל מקום לפנינו שוב תפיסה המעצימה את דמותן של הנשים.

בְּמַעֲלַת זְכָרִים

קטע ביאור נוסף בכתבי רבנו בחיי, אשר מן הראוי להפנות את תשומת הלב אליו, מוסב על המיילדות העבריות, ומצויה בו הדגמה של האפשרות הנתונה בידי נשים להתעלות למעלת זכרים. יש להקדים ולומר כי רבנו בחיי נוקט שהמיילדות היו יוכבד ומרים (סוטה יא ע"ב). על נשים אלה אומר הכתוב: "ויהי כי יראו המילדות את הא-להים ויעש להם בתים" (שמות א, כא). רבנו בחיי מדייק בציינו כי ראוי היה לנקוט כלפיהן לשון נקבה, "להן", כפי שמצאנו קודם לכן: "ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה" (שם שם, יח). הוא אף מצביע על תופעה דומה במקומות נוספים במקרא. לפי אחד הביאורים שהעלה, בְּגִין מעשי ההצלה של ילדי ישראל הזכרים עברו המיילדות מטמורפוזה אישית, והן באו להיחשב כזכרים:

ואולי הטעם הזה כי הַמְּיַלְּדוֹת האלה נתן להן הכתוב מעלת הזכרים בשכר המצווה שהן מתעסקות בה להחיות הזכרים, ולכך הזכיר בהן ב' לשונות לשון נקבה ולשון זכר, פעם 'להם' פעם 'להן'" (רבנו בחיי, שמות א, כא, עמ' יב-יג).

פרשנות זו נובעת אמנם מאילוץ הכתובים, אולם מכל מקום מאחוריה ניצבת ההכרה באפשרות של נשים להתעלות ולהגיע למדרגת גברים. העילוי של המיילדות היה באמצעות מעשי הצלה של גברים ואפשר להניח שרבנו בחיי לא היה מביע עמדה זהה לוּ גזרת הַכְּלָיָה הייתה מוטלת על הנקבות. לפנינו אפוא, למצער ברמה הרעיונית, אפשרות של שינוי ומוביליות במדרגת האישה, בבחינת "מעשיה יקרבוה". כלומר, ההימצאות בסטטוס של אישה אינה דווקא מציאות אינהרנטית או מצב סטטי, אלא מצב דינמי העשוי להשתנות.

מקור מאלף בעל כיוון רעיוני דומה לדברי רבנו בחיי על המיילדות מופיע בחיבור "טעמי מסורת המקרא" המיוחס לרבי יהודה החסיד (נפטר בשנת 1217), בביאורו לפרשת בנות צלפחד: "'מטה אביהם' (במדבר לו, ו). 'אביהן' היה לו לומר, אלא כזכרים היו, רבניות, דרשניות, ועוד שהיו במקום זכרים שאמרו אם כבן אנו תחתיכם וכו', ולפי שהיו במקום זכרים כת' 'אביהם'" (עמ' 67). מקטע זה עולה כי בנות צלפחד נחשבו מצד עולמן הרוחני ומעשיהן שוות-מדרגה לזכרים. תיאור חיובי זה של האישה עולה בקנה אחד עם משנתו הכללית החיובית של רבי יהודה החסיד כלפי האישה, בין היתר בתחום של תלמוד תורה, נושא שנדון על ידי גרוסמן ב"והוא ימשול בך?" בפרק על החכם הנזכר.

העולה מדברינו הוא כי התפיסה הַמַּקְנָה ערך מהותי ועצמאי לאישה, ערך של מעלה וחשיבות, הינה עקרונית ומעשית גם יחד בהגותו של רבנו בחיי, ויש להעניק לה את מקומה הראוי, לצד רעיונות חיוביים פחות. כפי שפרופ' גרוסמן עצמו מציין, רבנו בחיי מגלה במידה מסוימת יחס אמביוולנטי אל האישה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012