מופעי קסמים ספרותיים / ירון אביטוב

 

 חייהם של ארבעה קשישים בבית אבות בירושלים, בעלי זהויות כפולות, נקשרים זה בזה במסתורין העבר וההווה. המראות על כנפי הדמיון לצד כמה נחיתות

 

הקרקס הגדול של הרעיונות, מיקי בן כנען; אחוזת בית, 2011, 422 עמ'

תור ארוך של יהודים השתרך בכניסה ל"מקלחות" במחנה ההשמדה. רובם, תמימים שכמותם, ששו להתקלח אחרי תלאות הדרך, וכמו ב"מלך הוא עירום" רק ילדה אחת קטנה, ודווקא בתו של מפקד מחנה הריכוז, צעקה לעברם: "עצרו, אל תלכו לשם! יהרגו אתכם שם כי אתם יהודים" (עמ' 200).

אינגה, בתו של מפקד המחנה, השתרכה בתור יחד עם כולם בגלל טעות בזיהויה. רגעים אחדים קודם לכן, במהלך משחק, היא החליפה תלבושות עם ילדה יהודייה, פוטרקו, ועטתה את תלבושת הפיל שלה, כיוון שהשתכנעה מדבריה שהתלבושת הזו היא מכושפת. "התלבושת שלי היא מקוסמת, והיא מגינה עליי מהכול" (116), אמרה לה הילדה היהודייה.

ואכן, התלבושת המכושפת הגנה על אינגה, שאיש לא מוכן להאמין לגרסתה שהיא למעשה בתו של קצין נאצי, רגע לפני שהיא עצמה נשלחה למשרפות. צעקותיה חוללו מרי במחנה, ובעיצומה של המהומה להקת עורבים הצליחה לחלץ אותה משם בשלום. "העורבים הרחיפוה לאוויר ונשאוה מעל לשערי הברזל של המחנה" (202).

כך, בתערובת של ריאליזם נוקב ודמיון מאגי מתפרע, מתנהל הרומן הייחודי של מיקי בן כנען, המצליח להפתיע ואף להקסים את הקורא בשלל הפעלולים הספרותיים שהוא מכיל. בכמה מוטיבים שלו ניכר אולי הד השפעתו של דויד גרוסמן ו"עיין ערך אהבה" המפורסם שלו – החלוקה לעלילות, הרב קוליות, סיפורם של ניצולי שואה והשימוש בהעצמה המאגית בימי השואה, ובעיקר בניסיון החילוץ מן התופת (אצל גרוסמן מדובר בלהקת דגי סלמון שנושאת איתה את הסופר ברונו שולץ, ואילו כאן מדובר בלהקת עורבים שנושאת איתה את אינגה) – אבל הד ההשפעה הזה אינו מקלקל את הרושם שמיקי בן כנען היא סופרת מאוד מקורית.

בן כנען מגישה לקורא את החיים כקרקס רעיוני וספרותי, המשלב אלמנטים רבים היוצרים יחד רומן בעל מבנה מיוחד. את הכאוס של החיים והשואה עיבדה בן כנען לכאוס ספרותי פרוע. על משקל האמירה הידועה של ק. צטניק, ניתן לומר שלא רק השואה המתוארת בספרה מתרחשת בפלנטה האחרת אלא גם הספרות שלה עצמה היא מפלנטה אחרת, שלא כל סופר (ואולי גם לא כל קורא) יצליח להמריא אליה.

הרומן חוצה יבשות ותקופות, לוקח את הקורא למסע בין עבר והווה, מוהל בין דמויות, ומשלב גם קטעים ממכתבים, מצוואה, ובתוך כל זה ארוגים דיווחים המתרחשים במרוצת יממה אחת, שבה אובך המגיע מן הים מטשטש את המציאות הישראלית הקדחתנית. מוטיב האובך מצרף את בן כנען לשורה מתארכת של סופרים ישראלים (ביניהם אודי טאוב ברומן "יודאיקה" והרצל כהן ברומן "לא עלינו") שפרסמו בשנה האחרונה יצירות שעולה מהן הד אפוקליפטי. אלא שאצל בן כנען, הד האפוקליפטיות הוא רק אחד מן האלמנטים הרבים בעלילה ולא מרכזי כמו ביצירות האחרות שמניתי.

"הקרקס" מתרחש בבית אבות בירושלים. כמדומני, שמאז "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז לא נכתב רומן מקור משמעותי המתרחש בבית אבות, אם כי אצל בן כנען החיים בבית אבות הם לא מרכז העלילה כמו אצל קנז. חמישה גיבורי מפתח יש ברומן ועוד עשרות דמויות משנה. המרכזיים הם ארבעה קשישים, דיירי בית אבות, המקימים להקת זמר. הארבעה מופיעים בתחילה בבתי אבות בשירי ארץ ישראל הישנה מימי החלוצים ושנות השלושים, אבל בזכות פריק תקשורת מחשבים צעיר הם הופכים למפורסמים וכמעט לקאלט שאי אפשר בלעדיו.

סיפורם של הקשישים נפרש בשני רובדי זמן – ההווה המתמשך שמתרחש מ-1994 ועד 2009, והעבר שמתרחש בימי השואה, מלחמת העולם השנייה ולפני כן. באמצעות סיפורם של הארבעה מגולל הרומן את סיפור הגולה היהודית, סיפור העלייה לארץ והחיים בישראל בימינו.

הזהות האמיתית של הדמויות נחשפת בהדרגה, ובעיקר לקראת סיום הרומן, לאחר מותו של ליאון ויידנפלד, מנהיג הלהקה, המשאיר אחריו צוואה מוקלטת החושפת את סיפור חייו המפותל. ליאון מצווה את רכושו לשלושת שותפיו ללהקה, אבל מצווה להם גם את מורשת חשיפת סוד הזהות של כולם. הגיבורים, שחיים כולם בדמויות כמו-שאולות, מוצאים לבסוף עם מותם את זהותם האמיתית.

האופן החמישי בעלילה הוא פינקי, נכדה של פוטרקו-אינגה, צעיר קצת אינפנטילי, תכונה השומרת עליו מפני מה שהוא מכנה "הכלא הרוחני" (326). בסגנון המוהל את העברית המדוברת של ימינו וציטטות רבות מן התנ"ך, שלימדה אותו סבתו, מסייע פינקי בדרכו לשזור את חלקי הפאזל הרבים של העלילה, המתחברים בסיום כפול אל ההתחלה הכפולה.

בתוך שלל הדמויות משובצים מופעי קסמים ספרותיים – החל מלהקת העורבים ועד עדרי פילים השועטים בחלומות ואמורים לשעוט גם במציאות כדי להרכיב את מופע הקסם הגרנדיוזי של הפינאלה. הגיבורים מארגנים לעצמם הלוויה שישראל לא חזתה מעודה. ההלוויה כוללת לא רק עדר קרקסי של פילים, אלא גם 30 אלף עפיפונים בנוסח הרומן הידוע של רומן גארי ומיליון פקעות של פרפרים הדואים באוויר בסצנה שכמו לקוחה מ"מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס. המופע הזה, כמו גם הרומן כולו, מעורר שאלות על חיים ומוות, ובעיקר שאלות על טירוף, בדידות ורשע.

העובדה שבן כנען היא לא רק סופרת אלא גם ציירת, אמנית פלסטית ומעצבת תפאורות ניכרת היטב בכתיבתה הנראית לפרקים כמו תפאורה להצגה גרנדיוזית. קל להתפעל מהרומן יוצא הדופן שלה, מהסגנון רב ההשראה, מהתוכן והרעיונות היצירתיים הגורמים לקורא להעפיל לפסגות של דמיון. אבל בתוך כל הקסם הזה אי אפשר שלא להבחין בכמה פגמים קטנים במרוצת העלילה המאוד מתוחכמת ואף יומרנית – פגמים שמונעים עדיין מהרומן להתייצב כתף אל כתף עם הספר שאולי העניק לו השראה – "עיין ערך אהבה".

אורכו המעט מוגזם של הרומן גורם לעתים להיעדר אחידות ברמה ובעניין בין חטיבותיו הספרותיות השונות (סיפוריהם הנפרדים של פסקה, פוטרקו-אינגה, עמנואל וליאון). הספר מתבשל אמנם לאיטו על אש קטנה, ולבסוף כל חוטיו נקשרים והעלילה מתפענחת עד תומה, אבל בדרך לתובנות הקורא עלול לסבול מכמה רגעים של חוסר הבנה במעברים בין החטיבות הספרותיות. חלקי העלילה העוסקים בעבר הרחוק (1917, שנות מלחמת העולם השנייה ושנות ה-50) טובים יותר, לטעמי, מאשר כמה מהחלקים שעוסקים בעבר הקרוב (1994) ובהווה (2009), שהם לעתים ארוכים מדי ולא מייצרים אותה רמה של עניין ופרצי יצירתיות מפתיעים כמו פרקי העבר. נכללים בהם אפילו קטעים שנראים קצת משעממים ביחס לפרקי העבר. ואולי הרושם הזה נוצר גם בגלל העושר הספרותי המדהים של פרקי העבר, שפרקי ההווה אינם מצליחים להעפיל למדרגה שלהם.

פרקי העבר הקרוב וההווה העוסקים במותן של שתי קשישות בבית האבות עדיין משתייכים למיטב הרומן, אבל כמה מפרקי ההווה האחרים עוסקים בנושאים שאפשר לכנותם ענייני דיומא. למשל, הפרקים העוסקים במה שמתחולל לאחר מותו של ליאון ובצוואה שהוא מוריש לחבריו בקלטות מסייעים אמנם לקשור את הקצוות ולפענח את הסתום, אבל בכל הקשור ליישום הצוואה  (עמודים 351 עד 377) הרומן מאבד קצת מכוחו ועובר כמדומה בחלקו אף לתחום הנוטריוני. רושם נוטריוני דומה מצטייר מן הפרק המכונה "שלושה מכתבים מארגז הקרטון", הכולל אסופה של מכתבים רשמיים, שתרומתו לעלילה לא מצדיקה בהכרח את הכללתו.  מוטב היה לטעמי לכווץ במקצת בעריכה את הנפח של הפרק הנוטריוני שעוסק ביישום הצוואה כדי לשמור על עלילה דינאמית יותר.

הפרקים העוסקים בחיים בבית האבות (עמודים 21 עד 60) שומרים על איכות ספרותית, אבל הם היו יכולים אולי להעמיק יותר בהווי החיים שם. בשורה התחתונה, בן כנען היא, לטעמי, סופרת כשרונית להפליא כשהיא ממריאה על כנפי הדמיון העשיר שלה, אבל סופרת בעלת כישורים קונבנציונליים יותר כשהיא נוחתת אל קרקע המציאות. אבל גם כך היא קול מיוחד מאוד בנוף הספרות הישראלית הצעירה של ימינו, קול שראוי לתשומת לב רבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: