עיון היסטורי מגלה כי הרבנות הראשית הקדימה את הכנסת בניסיונה לקבוע יום זיכרון לשואה, אלא שכשלה ולא הצליחה להטמיעו בציבור הרחב. לתולדותיו של עשרה בטבת כיום השואה

עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם השנייה, בי"ז בטבת תש"ה (1945), קיימה הרבנות הראשית דיון ראשון על הצורך לקבוע יום זיכרון לדורות לשואה שאירעה זה עתה ועל החובה להנציח את הקדושים שנספו בה. במשך השנים הבאות התקיימו מספר ישיבות, ובהן הועלו הצעות שונות לגבי התאריך המתאים ליום זה. מסיבות שונות לא התקבלה כל החלטה בנדון והעניין נדחה כל פעם מחדש.

רק בשנת תש"ט (1948), לאחר פניות רבות ודרישה חוזרת ונשנית מצד גופים שונים ויחידים שרצו לומר קדיש על יקיריהם ולא ידעו את יום מותם, ומתוך הבנה שלא ניתן למשוך יותר עניין זה פן יקדימו אותם אחרים, שלחו הרבנים הראשיים – הרב הרצוג והרב עוזיאל – מכתב לחברי מועצת הרבנות הראשית המורחבת, ובו ביקשו את הסכמתם לקבוע את י' בטבת כיום זיכרון כללי לשואה.

מספר תשובות ניתנו לפנייה זו. הרב יעקב עדס הסתייג בתחילה בשל החשש כי בכך יישכח זכרו של אסון החורבן שעליו אבלים באותו יום, אך לבסוף הסכים להצעת הרבנים ש"ברוך טעמם ונימוקם עמם". גם הרב שלום אזולאי ורבה הראשי האשכנזי של תל-אביב, הרב איסר יהודה אונטרמן, הצטרפו לדעת התומכים, וגם רבה הראשי הספרדי של תל-אביב, הרב י"מ טולדנו, הסכים לתאריך שהוצע, אלא שלגבי תוכנית היום הוסיף שתי הערות. ראשית, טוב לקחת לדעתו קינה ישנה ולהתאימה בשינויים קלים לאירועי הזמן. שנית, כדאי לקבוע מקום מיוחד בירושלים, בשכנות למקום בית-המקדש, שם יודלק נר נשמה גדול לעילוי נשמת כל המיליונים, שכן לא לכולם יש קרובים שידליקו נר עבורם.

לעומתם, הרב אליהו מרדכי וולקובסקי לא הסכים לתאריך שהוצע. לדעתו, הוא לא יתקבל ברצון אצל רוב האומה: "מה יאמרו הבריות – ישבו שבעה נקיים על מדוכה זו והעלו מה? יש רק סיבה אחת, שיום קצר ויותר קל התענית!". את מכתבו הוא סיים: "בבקשה ובתחנונים לא עשרה בטבת, שלא יהיה תפארתנו על זה הדרך".

שתי הצעות העלה הרב וולקובסקי במקום עשרה בטבת:

א. ט' באב – בו פרצה מלחמת העולם הראשונה, שתוצאותיה הביאו למלחמת העולם השנייה. ולגבי סדר היום: יש להוסיף קינה מיוחדת. במגילת החורבן יש להזכיר את השמדת יהודי רוסיה במלחמת העולם הראשונה, את חללי מאורעות תרפ"ט ואת קרבנות לוחמי החירות שלחמו כנגד ממשלת המנדט למען הצלת האומה ובניין הארץ.

ב. ט"ו בכסלו – תענית ציבור בהרבה קהילות לחברי חברה קדישא האומרים בו סליחות מיוחדות. יום זה ייקבע כיום צום וזיכרון והוא יוצמד לט"ז ו-י"ז בכסלו, שייקבעו כימי משתה ושמחה, משלוח מנות, צדקה ומתנות לאביונים, לזכר ההחלטה באו"ם בכ"ט בנובמבר (י"ז בכסלו) תש"ח (29.11.47) על הקמת מדינה יהודית. יום האבל והזיכרון יהיה כתענית אסתר המקדימה את פורים, וימי השמחה הכפולים שלאחריה יהיו על שום שההחלטה באו"ם הייתה צריכה להתקבל בט"ז בכסלו אך נדחתה ביום אחד, ובכך נמנע חילול שבת המוני כאשר העולם היהודי, בארץ ובתפוצות, יצא לחגוג. כמו כן, תחובר מגילה קצרה על החורבנות האחרונים והניסים והנפלאות שנעשו בכל התקופה.

במקביל להצעת הרבנות פנה הרב הרצוג אל ההיסטוריון משה צ'ינוביץ בהודיעו: "סוף סוף החלטנו לקבוע עשרה בטבת ליום אבל וזיכרון כללי לקדושי הגולה הי"ד", וביקש ממנו שיחבר מגילה קצרה בשם "מגילת אירופה", כדוגמת מגילת אנטיוכוס שנכנסה לסידור באשכנז בחנוכה. לדבריו, קריאתה בהטעמה צריכה לארוך לא יותר מעשר דקות, עליה להיכתב בסגנון תנ"כי ולהסתיים בתבוסת הרשעים ימ"ש ובעליית כוכב בישראל. לדעתו, צ'ינוביץ הוא המתאים ביותר לכותבה.

תקנת היום

מועצת הרבנות הראשית המורחבת התכנסה לישיבה המכרעת בי"ב בכסלו תש"ט (14.12.48). הרב הרצוג סיפר בישיבה כי רבנים קונסרבטיבים הציעו בפניו לקבוע את עשרה בטבת כיום זיכרון, והוא ענה להם שהרבנות הקדימה אותם בזה. הוא הזכיר כי הוצע לקבוע בעבר יום תענית, אך הייתה לכך התנגדות נמרצת מצד הרב מבריסק, הרב י"ז (וולוולה) סולוביצ'יק, שסבר שיש בכך "בל תוסיף". הרב הרצוג הבהיר כי לטעמו אין בכך כל איסור. בהמשך מנה הרב הרצוג את השיקולים לקביעת היום: מחד גיסא אי-אפשר שלא לקבוע יום תענית לזכר האסון הנורא של השואה, ומאידך גיסא להוסיף יום תענית מיוחד – גם כן קשה בדורנו. לכן לדעתו היום המתאים ביותר לקביעת הזיכרון הוא עשרה בטבת, שהוא יום צום קצר ואין בו אבל כבד.

לגבי תוכנו של היום, הציע הרב הרצוג את התוכנית הבאה: בתפילת שחרית – לומר סליחה; ובתפילת מנחה – הוספת קינה קצרה וקריאת 'מגילת אירופה'. בכל בית גם יודלק נר נשמה. ואולם, היות שהזמן קצר בינתיים יש להסתפק בהכרזה על אמירת קדיש כללי ובהדלקת נר נשמה בכל בית-כנסת ובית-ספר, ובכל בית בישראל, כאשר הציפייה היא שבמשך הזמן יחברו קינה ותפילה מיוחדות ליום זה.

הרב אונטרמן הציע שעד שתחובר קינה מיוחדת ייבחרו פרקי תהילים המתאימים למהותו של היום. דבר זה נמסר להחלטת הרב הרצוג (הראשון לציון הרב עוזיאל לא השתתף בישיבה).

בהודעה לעיתונות נכתב:

בישיבת המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לא"י, שהתקיימה בי"ב בכסלו תש"ט, הוחלט עפ"י הצעת מרן הרב הראשי לא"י הגרי"א הרצוג שליט"א לקבוע את העשירי בטבת ליום זכרון קבוע ואחיד למליוני קדושי הגולה שלא מתברר יום מותם, ולהוסיף אבל על התענית שביום זה ע"י תוספת סליחה בשחרית, קריאת קינה קצרה במנחה, שתיקרא בשם מגילת אירופא, ושתספר בקיצור את מוראות המאורעות ותסתיים בנחמה, וע"י אמירת קדיש ע"י כל אחד מהקהל שאין לו הורים בחיים. בכל בתי ישראל שבעולם כולו, ידליקו ביום זה נר נשמה לקדושי הגולה.

לאחר זמן הוכנה הודעה נוספת לעיתונות. בפתיחתה נכתב: "המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לא"י… קיבלה את ההחלטה דלקמן: קובעים את יום עשרה בטבת ליום זכרון לקדושי הגולה הי"ד". לאחר מכן פורטה התוכנית לאותו היום:

בתפילת שחרית: תפילת אזכרה לנשמות הקדושים, שתוקנה על-ידי הרבנות הראשית (לכנס האבל של רבני הארץ, שהתקיים בכ' בכסלו תש"ג, 29.11.42 – ש"כ). במקום שתפילה זו לא מצויה, יש לומר את נוסח "אל מלא רחמים" הרגיל בתוספת הזכרת הקדושים הי"ד. לאחר התפילה יש ללמוד שלוש משניות: ברכות ט ה; סוטה ה ה; עוקצין ג יב. לאחר הלימוד, על כל הקהל, מלבד אלו ששני הוריהם בחיים, לומר קדיש דרבנן.

בתפילת מנחה: לאחר הקריאה בתורה בפרשת "ויחל", תפילת "אב הרחמים"; לפני "עלינו לשבח" יאמר כל הקהל פסוק בפסוק אחרי הש"ץ את פרקי התהילים ע"ט וקכ"ו. בתפילת ערבית, שחרית ומנחה, לאחר "עלינו לשבח", על כל הקהל, מלבד אלו ששני הוריהם בחיים, לומר אחרי הש"ץ "קדיש יתום" פסוק בפסוק. בכל בתי-הכנסת ובכל בית בארץ ובתפוצות יש להדליק נר נשמה בכל מעת לעת של עשרה בטבת.

לבסוף באה הערה: "לשנה הבאה, אם לא יבוא משיח צדקנו, יוסיפו סליחה וקינה מתאימות שתיקבענה אי"ה על-ידי הרבנות הראשית".

חשוב לציין שבהודעה זו לא צוין שיום זה נועד רק לאלו שיום מותם אינו ידוע, כפי שצוין בהודעה הראשונה. כמו כן, בתוכנית היום לא נזכרו סליחה או קינה, כפי שנזכרו בהודעה הראשונה; כנראה שלא היה מספיק זמן להכינן או שלא נמצא האדם המתאים שיסכים לעשות זאת. עוד ניכר בהודעה אחרונה זו שלא נאמר בה שכל מי שלא יודע את יום מותו של קרובו רשאי לנהוג ביום זה כביארצייט.

ניכר בהודעה שהיא מכוונת ליצור 'יום זיכרון לקדושי הגולה הי"ד', יום זיכרון ציבורי שאינו מיוחד לקהילה הדתית ואף לא ליהודי ארץ ישראל בדווקא.

קיום בפועל

ההכנות לציונו של יום עשרה בטבת החלו, והרבנות הראשית פנתה אל הציבור בבקשה לחבר קינה ליום המיוחד:

אלה המחוננים בכישרון פואטי שחיברו שירי קינה ופזמונים (בצורת הסליחות המקובלת), המביעים את סערת נפשה של כנסת ישראל על שואת הגולה הי"ד, ואת אמונתה איתן באביה שבשמים וביטחונה בישועתו גם יחד, מתבקשים לשלוח ממיטב יצירותיהם, בכיוון ההוא, למזכירות הראשית של הרבנות הראשית.

בקשה זו, מסתבר, לא נענתה: אף קינה לא התקבלה בשולחנה של הרבנות.

בהמשך, הודעות נשלחו לרבני הארץ ולקהילות בעולם. מועצת רבני אמריקה הכריזה על יום י' בטבת כ"יום זיכרון לחללי הטבח באירופה". התקבלו ידיעות שגם במרכזים יהודיים אחרים בעולם יציינו יום זה.

לרגל הכרזת עשרה בטבת כיום זיכרון כללי ל"קדושי הגיטאות" (!), שודרה בקול ישראל תוכנית מיוחדת שנקראה "מנשרים קלו ומאריות גברו". בתוכנית זו דיבר רבה הראשי של תל-אביב, הרב איסר יהודה אונטרמן. תחילה הוא הסביר שיום האבל הלאומי נקבע רק כ-4 שנים לאחר סיום השואה, מפני שעד אז היה עם ישראל קרוב מדי למאורע הטרגי והנוראי. אי אפשר להשקיף על תמונה גדולה אלא אם מתרחקים ממנה מעט. מה עוד, שגלגל ההיסטוריה נדחף על ידי 'צור ישראל וגואלו' בכוח רב, עד שבמשך שנה אחת זכה העם לקפיצת דרך גדולה משעבוד לצמיחת הגאולה (בהקמת המדינה – ש"כ).

לאחר מכן הוא הסביר את סיבת בחירתו של עשרה בטבת כיום האבל. לדבריו, היות שביום זה התחיל החורבן הראשון ראוי אותו יום להיות גם יום זיכרון לחורבן האחרון של סוף הגלות האחרונה, בבחינת מגלגלים חובה ליום חייב.כמו כן, בקביעת תאריך זה נלקחה בחשבון העובדה שבתקופה זו של השנה רבו המשלוחים למחנות ההשמדה. עוד הזכיר הרב כי ימי טבת הם ימים קצרים, ולכן כל מי שחפץ להתענות ביום הזיכרון כפי שנפסק בהלכה יכול בקלות לעשות זאת.

לפי הדיווח בעיתונות, בתי כנסת רבים מילאו אחר הוראת הרבנות הראשית. המדור להווי דתי במשרד הדתות, בראשות ד"ר ש"ז כהנא, ארגן אסיפות אזכרה מיוחדות במחנות העולים, בשיכונים החדשים של העולים ובמחנות הצבא. בבתי הספר התקיימו שיחות על הקהילות שנחרבו. מנגד, העיתונות הכללית, להוציא את "הצפה", כמעט התעלמה מקיומו של יום זה.

הרבנות הראשית הייתה הראשונה בין המוסדות הלאומיים שקבעה יום זיכרון לדורות עבור היישוב כולו. יום זה נקרא בתחילה "יום הזיכרון לחללי הגולה", לאחר מכן "יום חללי השואה", ורק מאוחר יותר ניתן לו השם המצמצם, הידוע כיום "יום הקדיש הכללי".

התגבשות אופי היום

בשנת תש"י (1950), שנה אחת בלבד לאחר שהתקבלה התקנה החדשה, לא נשמע כל הד ליום הזיכרון לשואה שנקבע בשנה הקודמת. יום הצום בעשרה בטבת עבר ללא כל ייחוד. לא התפרסמה כל הודעה מטעם הרבנות הראשית על 'יום חללי הגולה' ועל סדר היום, והדבר גרם לאכזבה רבה בציבור.

בשנת תשי"א (1951) נלמד הלקח, וגם זאת רק בעקבות תלונות שהגיעו לרבנות הראשית. בד' בחשון (15.10) החליטו הרבנים הראשיים שיש להתקשר עם משרד הדתות בדבר עשיית פרסום לדבר בעוד מועד. ואכן, זמן לא רב לאחר מכן פנה מזכיר הרבנות הראשית, הרב שמואל אהרן שזורי, לד"ר ש"ז כהנא, שבינתיים התמנה למנהל הכללי של משרד הדתות, בבקשה לקחת את הטיפול על פרסום יום זה בציבור הרחב. בהערה הוא הוסיף כי בזמנו פורסמה קריאה לציבור לחבר קינה ליום זה, אך הרבנות לא נענתה, ושגם פנייתו לרב אברהם חן לא הניבה פירות.

בכ"ב בחשון (2.11) השיב מזכיר המחלקה לשירותים ציבוריים במשרד הדתות, א"י נבון, שאנשיו מוכנים לעזור בארגון ובביצוע של משימה זו, אך כדי להפנות את תשומת לב הציבור הרחב לכך יש להחליט על פעולה מרכזית רבת רושם. לכן הוא מציע מספר הצעות:

א. להוציא הודעה לציבור להתאסף ביום זה לאמירת תפילה, סליחות, קריאת מגילה מיוחדת וקדיש. ב. להדליק נר נשמה אחד בליל י' בטבת, כי ספק אם יימצאו נרות לכל היום (מפני "הצנע" – ש"כ). ג. לערוך בהר ציון, ב"מרתף השואה", תפילת אזכרה כללית, בהשתתפות נציגי הרבנות הראשית, הקהילות והארצות השונות, שתהווה פתיחה ליום השואה. ד. להדליק, בעת תפילה זו, נר בצורה של מדורה שתעלה עשן, שתזכיר לנוכחים ולכל העולם את עשן הכבשן. ה. בעת ההדלקה תיקרא מגילת השואה. ו. לשלוח מכתב דחוף לקהילות בגולה, שגם הן ישתתפו ביום האזכרה, וידליקו נרות נשמה שיוצרו בארץ-ישראל, בפרט מ"מרתף השואה" שבו מרוכזים אפר הקדושים מ-31 קהילות. ז. לקיים ישיבה מיוחדת בנידון בהשתתפות מומחים, כפרופ' פישל שניאורסון מאגודת 'אל דומי'.

הצעות אלו נדונו בישיבת מועצת הרבנות הראשית המורחבת בי"ח בכסלו (27.11). הרב עוזיאל התנגד בתוקף להדלקת נר בצורת מדורה שתעלה עשן, שמא הדבר ייראה כחיקוי למעשה הפטריארך היווני בכנסיית הקבר. לעומתו, פרופ' פ' שניאורסון צידד ברעיון. לדעתו, היה צריך להכריז שבכל הארץ תודלק המדורה בשעה אחידה. הרב עוזיאל טען לעומתו שאפשר לעשות זאת באזעקה (רמז ראשון לצפירה, ש"כ). הרב הרצוג הציע לעשות אפר מקלה ולשימו על מצח הרבנים. לבסוף, לא התקבלו החלטות מעשיות לגבי אופי היום, והוחלט להשאירו כ"יום הזיכרון לחללי הגולה".

אף על פי כן, בכ"ז בכסלו (6.12) פרסמו הרבנים הראשיים דברים חשובים ביותר לקראת "יום חללי השואה":

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו בזמנו, לשעה ולדורות, ליום השנה לקהילות הקודש, אנשים, נשים וטף שנספו בהמוניהם באכזריות חמה בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית באירופה, ועשן הכבשנות, בהם עלו על המוקד, כסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סימוכין לקביעת יום מותם – קדוש יום זה לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות, ודינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם כדינו של יום המיתה לאמירת קדיש, ללמוד משניות ולהדלקת נר נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאיר שריד ופליט, וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

ולתוכנית היום: בירושלים יעלה הקהל להר ציון לתפילת ערבית, ללימוד משניות ולאמירת קדיש לעילוי נשמות הקדושים, שחלק מאפרם גנוז ב"מרתף השואה" אשר בו. בתפילת שחרית – בכל בתי הכנסת תיאמר לאחר הקריאה בתורה תפילת אזכרה המיוחדת שנערכה על-ידי הרבנות הראשית בזמן השואה. שעה לפני תפילת מנחה יתכנס הציבור, בארץ ובתפוצות, לבתי הכנסת, ללימוד משניות ולאמירת מזמורי תהילים פסוק בפסוק.

יושם לב לנקודות הבאות:

א. שם היום שונה ל"יום חללי השואה" – זהו יום זיכרון לאומי כללי לכל הנספים באשר הם.

ב. אין כל התייחסות לתפילת ערבית בבתי הכנסת, אלא לטקס המתקיים בהר ציון ביוזמת משרד הדתות.

ג. עדיין לא חוברה מגילה מיוחדת ולא קינה. כמו כן, לא חל שינוי בנוסח של "אל מלא רחמים" שחיברה הרבנות הראשית בשנת תש"ג (1943)!

ד. אין פירוט אילו משניות ללמד (כמו שהוצע בשנת תש"ט) ואילו פרקי תהילים יש לומר.

ה. אין קריאה לקיים עצרות התייחדות בהשתתפות אישי ציבור וקהל באולמות ציבוריים, אלא רק בבתי-כנסת בתפילת מנחה.

עיצוב מאוחר

עיון בעיתונות מאותה תקופה מגלה שהפעילות הנמרצת של משרד הדתות אכן הועילה. בתל-אביב הגיעו המוני מתפללים לבתי הכנסת, בעיקר לבית הכנסת הגדול. רגע מרגש היה כאשר כל הקהל אמר קדיש. בבתי כנסת רבים בארץ נלמדו משניות לעילוי נשמת הקדושים, ובבתים רבים הודלקו נרות נשמה. עולי פולין התכנסו בבית הכנסת ביל"ו בתל-אביב לאספת התייחדות. אזכרות נערכו גם במחנות הצבא. הודגש שיום השואה לא הוזכר בכנסת. 

גם בשנת תשי"ב (1952) התקיימו אזכרות על פי התוכנית שעובדה על ידי הוועדה להווי דתי במשרד הדתות בהסכמת הרבנות הראשית. אלא שבשנה זו יצאו גם עשרות רבנים מטעם הוועדה למקומות שונים ודיברו על הקהילות שחרבו בשואה.

בטבת תשט"ז (12.56) התפרסמה חוברת מיוחדת בהוצאת משרד הדתות בשם 'יום הקדיש: דבר היום ותפילות לזיכרון קדושי השואה ת"ש-תש"ד ביום הקדיש הכללי עשרה בטבת שהותקנו על-ידי רבותינו הרבנות הראשית לישראל'. מעיון בו, בעיקר בדברי הרבנים הראשיים, מתברר שחלו מספר שינויים בתוכן היום:

א. במקום מה שהיה כתוב: "על כל אחד להדליק [נר נשמה] בליל זה", מעין חובה, נכתב הפעם "ומן הראוי שכל אחד ידליק בליל זה".

ב. ההוראה לומר את תפילת האזכרה שחוברה בזמן השואה, בשנת תש"ג (1943), לא שונתה, אך בפנים החוברת הובא נוסח אחר של "אל מלא רחמים".

ג. בפרקי התהילים שיש לומר לפני תפילת מנחה, הפעם יש פירוט, והם: טז, יז, פג. בחוברת אף הודפסו ארבע משניות המתחילות באותיות נ.ש.מ.ה.

ד. הקדיש המצוטט, ולידו תרגום בעברית, הוא קדיש הנאמר בשעת הלוויה ולא קדיש יתום או דרבנן הידועים.

ה. בפעם הראשונה יש קינה, "אלי אלי", שנכתבה עוד בפולין בשנת תש"ח (1948), ע"י יהודה ליב ביאלר, משרידי גטו ורשה, ומנהל המחלקה למועצות הדתיות במשרד הדתות. לפי ההוראה יש לאומרה בנעימה של הקינה "אלי ציון" הנאמרת בתשעה באב.

ו. בסוף החוברת מוזכרים עוד ימי הנצחה שנקבעו בעבר: עשרה בטבת – "יום הקדיש הכללי"; שבת פרשת ויקרא – לזכר ילדי ישראל טבוחי השואה; י"א בניסן – יום מרד גטו ורשה; כ"ז בניסן – יום השואה והמרד (שנקבע על ידי הכנסת); כ' בסיון – יום יהדות הונגריה; ערב שבת פרשת חוקת – לזכר בתי הכנסת שנחרבו וספרי הקודש שנשרפו בשואה.

*

כיום, לצערנו, כמעט אין רישומו של יום זה ניכר. הציבור החרדי מתעלם ממנו, אם כי ערוצי הרדיו שלו מתעסקים ביום זה בנושא השואה. הציבור הלא דתי כלל אינו יודע על קיומו, ורק הציבור הדתי-לאומי, וגם הוא רק בחלקו, מתייחס ליום זה באמירת קדיש ואזכרה בבית הכנסת. במספר מקומות מתקיימות עצרות עם בבתי כנסת ואולמות ציבור, אך ההשתתפות בהן היא דלה.

יש להודות כי הרבנות הראשית לא הצליחה להפוך את היום הזה ליום זיכרון לאומי, והרי לך הוכחה שעד היום לא חוברה קינה מיוחדת ליום זה. במשך השנים אף הושמעה ביקורת על הרבנות הראשית על שלא קבעה יום אבל מיוחד לזיכרון השואה והעדיפה להצמיד אותו ליום תענית שכבר קיים. עם זאת, חובה לציין שהרבנות הראשית הקדימה בהחלטתה לקבוע יום זיכרון לקדושי השואה את הכנסת שרק שנתיים לאחר מכן, ב-ו' בניסן תשי"א (1951), החליטה על "יום השואה ומרד הגטאות".

הרב שמואל כ"ץ הוא רב ממ"ד תורני הר-נוף ואולפנת חורב בירושלים וחוקר הרבנות הראשית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012