אחת הדרכים לקביעת גבולות השיח הדתי הלגיטימי היא הצבת עיקרי אמונה מוסכמים. השאלה היא אם עקרונות כאלה שנוסחו בעבר עודם רלוונטיים. לשאלת העיקרים בימינו

איור: מנחם הלברשטט

בקרב הציבור הדתי-ציוני-מודרני מתקיים שיח פנימי תמידי בנושא ערכי הדור ובשאלות של מסורת ומודרנה. תהליכים שחלו בציבור זה בשנים האחרונות מותחים את גבולות השיח יותר ויותר. מדובר בתהליך הרחבת הידע המדעי והאקדמי שאליו נחשף הציבור; בביסוס גובר של מנהיגות תורנית משל עצמו; ובשילוב תהליכי חילון מחד גיסא והתחרדות מאידך גיסא העוברים עליו. בין שלל הפלגים וסוגי הישיבות, המדרשות והמכינות, נחשפים במהלך השיח הציבורי זרמי ביניים שאינם מזדהים באופן מלא עם צד אחד של המשרעת, אלא משלבים את האידיאות ומוותרים, לפחות למראית עין, על אחיזתם האדוקה במסורת.

תנועה זו, של אנשים פרטיים וגופים בציבור הציוני דתי, מעוררת את שאלת הלגיטימיות ואת שאלת גבולות השיח הדתי. האם קיימת גדר ללגיטימיות הדתית? מתי ייחשב אדם או גוף כמי שפרץ את הגדר? נדמה שבציבור זה עולה השאלה במלוא תוקפה, שכן מצדו האחד שוכן העולם החילוני שבהכללה איננו מרגיש מחויב למסורת אבות באמונה ובמעשה – ועל כן מצוי מעבר לגבול הלגיטימי לפי הדעה המקובלת; ומן העבר השני שוכן העולם החרדי, שהשקפתו איננה פתוחה למרחב התמורות שחלו בעם ישראל עם השנים – ובראייה מפוכחת נחשב כמצומצם מאוד ביחס למה שהלגיטימיות הדתית מאפשרת. בקרב הציבור הרואה עצמו מחויב אך דעתו פתוחה להתמודדות עם שינויי הזמן, עולה השאלה היכן עובר הגבול שהחוצה אותו ייחשב כ'כופר' וכמצוי מחוץ לשיח הלגיטימי, והאם בכלל יש בידינו להגדיר גבול שכזה.

אמיתי אך פחות רלוונטי

הגדרה ידועה למסגרת האמונה היהודית המחייבת אפשר למצוא בדברי הרמב"ם. מקובל כיום כי י"ג עיקרי האמונה שלו הם בסיס האמונה היהודית. דומה שחרף המחלוקות על ניסוח העיקרים ועל אף הערעור על עצם רעיון העיקרים ביהדות (ראו לדוגמה שו"ת חתם סופר יו"ד ד, סימן שנו), העיקרים הללו נתקבלו בעולם המאמין, כאשר לכך מסייעת ככל כנראה עובדת הכנסתם לסידורי התפילה וניסוחם כפיוט רחב תפוצה. י"ג העיקרים, כפי שניסחם הרמב"ם בפירושו למשנת סנהדרין, הם כדלהלן:

         א.         מציאות הא-ל

         ב.         ייחודו

          ג.          אי גשמותו

          ד.         קדמותו וחידוש העולם

         ה.         שלילת עבודה זרה

          ו.          מציאות הנבואה

          ז.          נבואת משה

         ח.         תורה מן השמים

         ט.         שלילת ביטול התורה

          י.          ידיעת הבורא את המציאות

        יא.        מתן שכר ועונש; עולם הבא

        יב.        ימות המשיח

         יג.         תחיית המתים

האמנם יכולה רשימת עיקרים אלה להתאים למציאות ימינו? אמת, ניתן להמשיך ולאחוז בעיקרים הללו כמגדירי הזהות היהודית, אך מספיקה בחינה קלה שלהם, גם ללא הבנת הרקע הפילוסופי שעל בסיסו חוברו (שהוא כשלעצמו בעייתי לאימוץ כיום), כדי להיווכח שהעתקתם למציאות המודרנית בעייתית במידת-מה. להלן נפרט כמה מהבעיות הנוגעות לחלק מן העיקרים:

עולם הבא. הרמב"ם מציב כעיקר את האמונה כי השכר השלם ביותר (ובהתאם לכך גם העונש) הוא העולם הבא. הבה נשאל את עצמנו איזה עולם דתי אמונה זו מעצבת? אדם פועל ועובד את עבודתו הדתית כדי לזכות באופן פרטי בשכר עליה בעולם הבא, עולם רוחני ואישי השייך רק לו (אנו משתמשים כאן בפרשנות המסורתית לעולם הבא, ולא בהסבר הפילוסופי הארוך של הישארות השכל שנוקט הרמב"ם, שכן בפירוט העיקרים בפירוש המשנה אין הוא מזכיר זאת וזו אינה המשמעות הרווחת בציבור הדתי היום). מבחינה זו, פחות חשובות תוצאות מעשיו בעולם הזה, שכן המטרה והיעד הם מעבר לעולם הקונקרטי הנוכחי – לשם מרוכזים מאווייו וכוונותיו.

ועתה נבחן: האם האתגרים העומדים בפנינו כיום, כפיתוח המדינה והחברה וביסוסן על אדני הצדק והיושר, תואמים התמקדות בעולם אישי ופרטי מטאפיזי? האם שיקולים של "כיצד הדבר יקדם את העולם הבא הפרטי שלי" משרתים את קיומה של חברה שכזו? אולי אין כאן סתירה מפורשת, אבל דומני ששימת דגש על העולם הבא כאידיאל הדתי, כפי שהרמב"ם הורה בעיקרים, באה בהכרח על חשבון המשקל שעלינו לתת היום לאתגרים ולמשימות הלאומית של עם ישראל בכללו. אמנם, לעתים יכולות המטרה האישית של האדם והמטרה הכללית של העם להתאחד, אבל זאת רק במקרה ולא בעצם, וכבר שמענו פעמים רבות על חרדים לדבר ה' שדאגתם לעולם הבא שלהם באה על חשבון זכויות חברתיות, עגונות ומסורבות גט וכיוצא באלה.

תורה מן השמים. הרמב"ם קובע כעיקר את האמונה כי יש "להאמין שכל התורה הזאת המצויה בידינו היום הזה – היא התורה הנתונה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה… ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען'… או 'אנכי ה"… הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה, קדושה, אמת". נתעלם מן העובדה הבעייתית כשלעצמה כי מצינו דעות שונות בחז"ל ובמפרשים שונים שייחסו פסוקים ומילים שונות בתורה למעשה אנוש ולא לקב"ה (שמונה פסוקים אחרונים של התורה, תיקוני סופרים, סוד הי"ב לאב"ע, ביקורת המקרא בעולמו של ר"י החסיד וכו'), ונתמקד בגישות הפרשניות לכתובים שרווחות כיום בציבור הדתי-אורתודוקסי.

לכאורה, תורה מן השמים משמעה שלפנינו חיבור א-להי שאין יכולת בידי בן אנוש להעריך אותו ולהתמודד איתו ללא כלים שהגיעו גם הם מן השמים – או בדרך של מסורת או בהשראה רוחנית מיוחדת ששרתה על הניגש לפרש את הטקסט. האם עמדה זו מתיישבת עם גישתם הפרשנית של רבנים שונים כיום, שמביטים על התורה כטבולה ראסה ומשתמשים באמצעי ניתוח וביקורת הלקוחים מחקר הספרות, הארכיאולוגיה והגניאולוגיה, כדי להוציא מסקנות שונות מן הטקסט המקראי? ונדגיש – מבחינתנו כעת לא משנה מהי המסקנה שאליה מגיעים אותם מפרשים. לרוב מסקנותיהם אינן מתיימרות לטעון כי התורה איננה א-להית, אך הגישה שלאורה ניגשים אותם רבנים אל הטקסט כבר מניחה מראש – בלא יודעין – כי לפנינו טקסט ככל החיבורים הספרותיים מעשי ידי אנוש, שאנו בשכלנו לבד יכולים לחלץ ממנו מסרים שונים שנראים בעינינו, ללא שום צורך בהתגלות או בהשראה רוחנית. במילים אחרות, תפיסת 'תנ"ך בגובה העיניים' אמנם לא סותרת את עיקר תורה מן השמים אך מאידך גם לא מתיישבת לחלוטין עם האמונה המוחלטת בתורה מן השמים, ולא בכדי שיטה זו עוררה את זעמו של המגזר החרד"לי.

שלילת הגשמות. כידוע, הרמב"ם ראה בשלילת הגשמות ובעיקר הייחוד את שיא העבודה הדתית. אדם שישלול כמה שיותר את הגשמיות מן הא-ל יימצא למעשה בהשגה הגבוהה ביותר שבה התעטר משה רבנו בכבודו ובעצמו, השולל הגדול מכולם. ובכן, האם כיום, אחרי שתורת הקבלה הדוגלת באצילויות וספירות ופרצופים מיקדה את המושא העיוני הדתי של האדם בהם כמטרות שאליהן יש לכוון בכל מצווה ואף בתפילה – יש להתעקש על עיקר שלילת הגשמות והנלווים לו? האם מישהו כיום מציב זאת כעיקר העבודה הדתית-עיונית של האדם?! שוב, סתירה חזיתית אין כאן, אבל מאידך גיסא גם שילוב ראוי אין לפנינו.

דומני שדי בדוגמאות אלו כדי להיווכח שיהיה קשה לאמץ את י"ג העיקרים כמסגרת הקשה של מחשבת היהדות כיום. למעלה מ-800 שנה עברו מאז ניסוחם, שנים שבמהלכן השתנו התפיסות המדעיות והדתיות לבלי הכר. הייתכן שנמשיך להניף את העיקרים הללו כדגל של האמונה היהודית גם היום, בעידן המודרני? ואולי כאן המקום להזכיר כי אף אחד גם לא הניף את העיקרים הללו לפני ימיו של הרמב"ם. מבחינת הדוגמטיות הרמב"ם היה הראשון לקבוע עיקרים ליהדות!

מהי אפוא המסקנה? האם משמעות הדברים שהעיקרים שניסח הרמב"ם אינם נכונים? את זאת אף אחד לא מתיימר לומר. מבחינתי ודאי שכל מה שכתב הרמב"ם נכון. אלא שבמקום לפקפק באמיתותם של העיקרים, אני מעלה ספק לגבי הרלוונטיות שלהם כמגדירי המסגרת הדתית. אבקש להסביר הבחנה זו באמצעות בחינת יחסו של הרמב"ם עצמו לאחד מעיקריו, הלא הוא עיקר תחיית המתים (הרחבתי בנושא בחיבורי על תורת העיקרים לרמב"ם שטרם יצא לאור וכאן הוא מובא בקצרה).

עיקר מנוטרל

הרמב"ם אומר על תחיית המתים ש"אין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין לזה" (הקדמה לפרק 'חלק'), ואף על פי כן, מלבד אגרת שחיבר באחרית ימיו הוא כמעט לא מזכיר אותה בכתביו. רק בשני מקומות אנו קוראים עליה בקיצור נמרץ, וגם שם נראה שאין זה אלא מפני שנאלץ להתאים עצמו לדברי חז"ל. בעיקרים הוא מזכיר את עניין תחיית המתים כחלק מפירושו למשנה הראשונה של פרק חלק הגורסת: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא… האומר אין תחיית המתים", ובעקבותיה אף מציין את הכופר בה במניין אלו שאין להם חלק לעולם הבא בהלכות תשובה (ג, ו). מלבד מקומות אלה, אין הרמב"ם מזכיר אותה באופן יזום, ובולט הדבר בהעדרו במיוחד בהלכות תשובה (פרקים ח-ט), שם מרחיב הרמב"ם בעניינו של העולם הבא. מה פשר התעלמות זו? מהיכן אמור ההמון לשאוב את האמונה בעיקר מעיקרי התורה אם אין לגביו פירוט והסבר?!

תמיהה זו הביאה לבלבול רב בקרב לומדי הרמב"ם וחוקריו, ולוויכוח גדול על עמדתו האמיתית ביחס לאמונה בתחיית המתים. ההאמין בה או לא? לולא שהייתה בידינו אגרת תחיית המתים, שבה הבהיר והסביר את דעתו, לא היה בידינו לדעת האם אכן האמין בתחיית מתים גשמית או פקפק בה. באגרת שנכתבה לבני תימן מסביר הרמב"ם מדוע לא הרחיב בעניין תחיית המתים בחיבוריו (עמ' שמג במהד' שילת):

והודענו הסבה אשר שמתנו לכוון לביאור העולם הבא מבלתי תחיית המתים ואמרנו שאנחנו לא ראינו בני אדם נושאים ונותנים רק בתחיית המתים לבד, היקומו ערומים או בלבושיהם, וכיוצא באלו השאלה, אמנם העולם הבא שכחוהו לגמרי.

הנה כי כן, הרמב"ם תולה את השמטת דיוניו בתחיית המתים והתמקדותו בעולם הבא בכך שההמון שם לו לעיקר את השכר הגשמי והתעלם מהשכר השלם והאמיתי – הוא השכר הרוחני. לדעת הרמב"ם, יש בכך מעין חטא של הגשמה – במקום להכיר בצדדים הרוחניים של המציאות ובעליונות השכל, שם ההמון דגש יתר על הגשמיות והציב אותה כתכלית. סביר להניח שאין הדברים הללו באים רק בתגובה לעמדת ההמונים. הרי גישה זו משתלבת היטב עם יחסו הכללי של הרמב"ם ליחסי השכל והגשם, כאשר באופן עקבי הוא מבכר את העיסוק השכלי-אינטלקטואלי על כל התעסקות גשמית (אלא אם כן היא הכרחית). לכן נראה שההמון כאן איננו מהווה סיבה מקרית לתגובת נגד הפוכה, ומדובר בעמדה לכתחילאית, לאמור: גם לולא ההמון לא היה הרמב"ם מאריך בעניין תחיית המתים.

מכאן אנו למדים כי למרות שהן תחיית המתים והן העולם הבא נוטלים חלק במארג העיקרים, הרי שהמשקל שהרמב"ם נותן לכל אחד מהם הוא שונה. האמונה בעולם הבא הרוחני היא העיקרית מבחינתו ואילו עיקר תחיית המתים פחות חשוב בעיניו. אין זה אומר כמובן שהרמב"ם שלל את תחיית המתים אבל בהחלט ניתן לומר שמבחינת התודעה הדתית הוא ראה צורך לתת לה משקל פחות.

לאור זאת, השאלה שהעסיקה את המחקר, ואת עולם היהדות בכללו, האם הרמב"ם האמין בתחיית המתים אם לאו, מתגמדת ואולי אפילו מתייתרת. בין אם האמין בכך באמת ובין אם האגרת שכתב הייתה רק מס שפתיים לדעת ההמונים – ברור מכלל כתביו שהוא לא ראה בתחיית המתים נושא חשוב ובסיסי דיו, ואדרבה, ייתכן שהיא הביאה לנזק לדעתו. במילים אחרות ניתן לומר שעיקר תחיית המתים לא היה מספיק רלוונטי לאמונה שאותה רצה להנחיל הרמב"ם להמון (לשאלה מדוע אם כן הכניס את העיקר הזה לרשימת העיקרים עונה הרמב"ם באריכות באגרת, ולא נוכל לפרט כאן את תשובתו. רק נציין כי הוא תולה זאת בעיקרון אחר – מציאות הנס).

הנה מצאנו אפוא את הרמב"ם מבטא עמדה מורכבת כלפי אחד מעיקריו – הוא מציג אותו כאילו הוא קיים אך מנטרל את חשיבותו. לאמור: עיקר זה הוא מרכיב של אמונה שיש פחות להתמקד בה, ודאי לא להציב אותה בקדמת התודעה הדתית. אגב, מה שעשה הרמב"ם כאן לתחיית המתים חוזר ונשנה ביחס לאמונה בבריאת העולם. גם זו אמונה המנויה בעיקריו (עיקר רביעי) אך ניכר מדבריו במקומות שונים כי לא ייחס לה חשיבות מכרעת.

מעתה, את אותה טענה שטען הרמב"ם ביחס לאחד מעיקריו המנוי במפורש במשנה (!) אנו רוצים לטעון לגבי שאר עיקרי האמונה המצויים במשנתו. אין אנו מבקשים לטעון שהם אינם נכונים. מבחינתנו הם יכולים להיות (והם אכן כאלה) אמת צרופה, אך לדעתנו הרלוונטיות שלהם, הצבתם בקדמת התודעה הדתית, כבר אינן כפי שהיו בעבר. אין עוד טעם להתווכח בימינו על אמיתותן של עובדות תיאולוגיות או על קיומם של אירועים היסטוריים. זו כבר אינה הזירה שבה השיח הדתי מתנהל, וממילא בכל עיסוק בכך יש ממד אנכרוניסטי. לכן, בדיוק כפי שהרמב"ם טען לגבי תחיית המתים, יש לטעון גם היום (והדבר לגיטימי!) – קביעת גבולות השיח הדתי באופן כמעט אובססיבי על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם איננה רלוונטית בימינו, ויש לחפש אחר קווים מנחים אחרים שיעצבו את אמונתנו.

להתעלם מהעובדות

אז מה כן? אילו עיקרי אמונה ניתן להציע כיום? קצרה היריעה מלהיכנס לפרטי פרטיה של הסוגיה, ובכל זאת נבקש לתאר קו מתאר אחד של מפעל מחודש זה.

בחיבורו אדר היקר (עמ' לח-לט) מתייחס הראי"ה קוק למבוכה שתקפה את האמונה הדתית בעקבות ממצאים היסטוריים שערערו את האמונה המסורתית בגדולתם וצדיקותם של חז"ל. על כך הוא כותב:

רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז"ל וקדושתם, על כן על פי שאיפה ידועה התחילו להעז פנים לבקר בבקרת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קיצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נחלש כח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז"ל ורוממות מעלתם הא-להית הוא דבר אמת לעצמו, והוא יכול גם לתן תבלין, להנעים ולשפר את הנטייה ללכת בדרכיהם, אבל היסוד הקיים עדי עד הוא רק קבלת האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרבנו גרשום מאור הגולה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר אשורי תורה, אף על פי שלא היה לא תנא ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה על כל פנים במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

נשים לב לפתרונו של הרב קוק למבוכה. הראי"ה איננו מתפלמס ישירות עם עמדת הביקורת המקטינה את דמותם של גדולי חכמינו. במקום לטעון 'אתם טועים' או 'אתם מבזים שם שמים' (כפי שסביר להניח רבים היו מגיבים כיום) הוא פשוט שומט את הקרקע מתחת למסקנה המעשית שאותם מבקרים רוצים לקבוע. הרב קוק אומר להם: לא העובדה ההיסטורית הקונקרטית היא המכרעת כאן אלא עניין אחר לחלוטין, והוא קבלת האומה, קרי היקבעותן של נורמות לאורך זמן על ציר הזמן ההיסטורי. כלומר, השייכות לכלל ישראל שלאורך הדורות, היות חלק מן האומה, שהיא היא אליבא דהראי"ה גילוי השכינה, היא העיקר והיא הנותנת תוקף לכל מנהגינו והנהגותינו. ממילא, המפריש עצמו ממנה הריהו כפורש מן השכינה וכופר בעיקר.

קשה שלא להבחין בקשר שיש בין טיעון זה של הראי"ה קוק לגישתו של הרמב"ם כלפי תחיית המתים שראינו לעיל. שניהם נוטלים אמונות עממיות קיימות ובעקבות סיבות שונות מנטרלים אותן מלהוות מוקד בתודעה הדתית. אלא שכאן, לעומת העולם הרוחני-פילוסופי שמציע הרמב"ם, תשובתו של הרב קוק רלוונטית מבחינתנו יותר.

דבריו של הרב קוק מתמקדים בכלל ישראל, בהשתייכות לשרשרת ההיסטורית של עם ישראל לדורותיו. כלומר, האדם הישראלי, יותר משיאמין מה היה ואיך היה ומי היה, חשוב שירגיש חלק מעם ישראל ויזדהה זהות רוחנית וגשמית איתו. שכן הכפירה הגדולה ביותר היא להתנתק מכלל ישראל שמגלם בעצמו את הופעת השכינה.

דברים אלו של הראי"ה נכתבו לפני כמאה שנה, אך דומני שכוחם יפה גם לימינו. אם ניקח אותם צעד קדימה נוכל לטעון את אותה טענה גם כלפי כל העיקרים התולים את אמונתו של האדם מישראל בקיומו של אירוע מסוים – מן העבר או העתיד – או בעובדה מטפיזית כזו או אחרת (מלבד כמובן מציאותו של א-להים, שהיא התנאי הבסיסי לקיומה של דת). האמונה הישראלית אינה תלויה בפרטי העובדות ההיסטוריות ודיוקן. העיקר הוא שהאדם יראה עצמו כחלק משרשרת הדורות של עם ישראל ויחוש הזדהות עמוקה עם תוכני המורשת. בהקשר זה, פחות חשובה השאלה האם הוא מאמין שכל התורה ניתנה בסיני, שא-להים הוא משולל גשמות לחלוטין או שיש עולם הבא. עצם העובדה שהוא מקשר עצמו בתודעתו ובאמונתו אל כלל העם ואל גורלו ההיסטורי היא המכריעה כאן.

במילים אחרות, אנו מבקשים להסיט את המוקד הדתי מעיסוק באמיתות (שמתאים לעולם פילוסופי יותר) אל השאלה הקיומית של ההזדהות והמשמעות. אדם שיפעל בגופו למען הכלל ויראה במסורת ארוכת השנים של היהדות אבן יסוד בעולמו הרוחני, גם אם יפקפק בתואר כזה או אחר של הא-ל או בהתגלות הא-להית בסיני, הרי שלא יהיה במדרגה נמוכה יותר ממי שמאמין בי"ג עיקרי האמונה אך איננו שומר את המצוות, שעליו אומר הרמב"ם שחייבים לאהבו והוא חלק מעם ישראל. כלומר, הדגש היום יהיה אחר, הפרספקטיבה שבאמצעותה נשקיף על מה שמגדיר כיום את האמונה היהודית תקבל משמעות חדשה המתאימה לאתגרים ולצרכים של הדור המתחדש בגוף וברוח.

לפירוט עיקרים חדשים ורלוונטיים לא תספיק כאן היריעה. בקשתי בשלב זה הייתה להתוות דרך ראשונית, לעורר מחשבה על הכיוון שבו עלינו להעריך היום אנשים שונים ודעות שונות, ולקוות שהקריאה להתעוררות לחשיבה מחודשת בנושא חשוב זה תיפול על אוזניים קשובות ואנשים נוספים יצטרפו למפעל העיקרים המחודש שלעיצובו אנו נדרשים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011