בחירתו של חנן פורת ע"ה בכינוי 'גיא בן אצל' כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

כאשר גברה מחלתו של חנן פורת, הוא שוחח עם בני ביתו על נושא שהיה כמוס עמו, ורק מעטים ידעוהו. "ישנם כמה שירים" – כך אמר – "אשר פורסמו בחתימת המשורר 'גַיא בן אָצַל', ובכן דעו כי אני הוא שחיברתי אותם".

מכאן המשיכה השיחה וחנן שאל: "ומדוע לדעתכם בחרתי בשֵם העט הזה?"

הבן אמיתַי שיער שהדבר נעוץ בנבואת זכריה, בפרק י"ד, שם נאמר "כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל" והרי לנו גיא ואָצַל במקום אחד. "נכון", השיב חנן, "אך מאחורי הדברים מסתתר כאן סוד גדול – ואגלה לכם בבוא היום". אחר כך באו ימי הרעה, ושבו העבים אחר הגשם, ובא יומו, ולא גילה…

מעניין סיפורה של מיכל, עוזרתו הנאמנה של חנן. היא לא ידעה מיהו "גיא בן אָצַל" אשר חנן הביא חמישה שירים שלו בגיליונות 'מעט מן האור' – משנת תש"ס עד שנת תשס"ה – ודרש עליהם 'מִדרָשיר' כדרכו בכל פרשיות השבוע. כאשר הוכנו הספרים לדפוס היא שאלה את חנן מיהו הגיא הזה, כי בדעתה לפנות לְאקו"ם ולהסדיר את תשלום זכויות היוצרים כדי לצטט את שיריו. חנן חייך את החיוך הגדול שלו ואמר לה רק זאת: "הוא לא בְּאקו"ם, את לא צריכה לפנות אליהם"…

בדיעבד התברר שכמה תלמידים קרובים ידעו שחנן מתעטף לפעמים בַּשֵם 'גיא בן אָצַל'. אחד שמע ממנו על הפסוקים בספר דברי הימים (אשר יצוטטו בהמשך), אחרים שמעו על נבואת זכריה, אך את הסיבה המהותית לכל העניין הזה – דומה שחנן לא גילה לאיש, ושמר את הדבר בחדרי לבבו. במאמר זה אָהין לגשת אל מאחורי הפרגוד ולהאיר את נקודת הסוד.

חמשת השירים

ובטרם נבוא אל העיקר, נתוודע אל חמשת השירים החתומים בשֵם העט – והריהם נתונים במסגרת, בצד המאמר, על פי סדר פירסומם.

השיר הראשון – 'הלל' – פורסם בניסן תש"ס בגיליון פרשת 'תזריע'. חנן מקדים וכותב כי 'גיא בן אָצַל' ניצב לפני פלאֵי העיבור והלידה ומשמעותם האינטימית, והוא כממשיך את ביטויו של דָוִד במזמור קל"ט בתהִלים, בהיותו נפעם ונרגש לנוכח הפלא, וקורא אל יוצר האדם: "נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד". זהו שיר אישי עד-מאוד, או שמא נאמר 'זוגי', שבו מהלל האב לא-לֹהיו – נוכח רעייתו היולדת – על היילוֹד החי אשר ניתן להם, על פלא פעמֵי לבבו ועל בכיו הרוטט, בסוד נותן נשמת חיים.

השיר השני – 'נפשי שחורה ולבנה' – פורסם בתמוז תשס"א בגיליון פרשת בלק. במאמרו ביקש חנן להציץ אל תהומות נפשו של בלעם, אשר כוחות הטוב והרע מתרוצצים בנפשו ומפצלים את אישיותו לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ציורו של האמן ההולנדי מ"ק אֶשֶר (נפטר ב-1972) העניק לו השראה לתיאור זה של בלעם, כמו גם לחיבורו של השיר, שבו מפרכסים לצאת ולפעול – בו-בַּזמן – שחור ולבן, עורב ויונה, קוסם ונביא.

השיר השלישי – 'הטרם תדע?' – פורסם בשבט תשס"ב בגיליון פרשת בוא. הוא איננו מקושר אל המאמר ומוסב על אירועי התקופה, תוך שימוש בהתרסתם של עבדי פרעה כלפי מלכם: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!" (שמות י' ז').

את שאלתו, "הטרם תדע כי אבדה פלשתין?", משלח חנן לכל עֵבר: אל 'חולמי אוסלו', אל אויבי ישראל, אל שמעון פרס ואל יאסר ערפאת. מעניינת במיוחד הפנייה אל פרס – סגנו של שרון ושר החוץ בממשלתו – אשר חנן לא נמנע מלכנותו "עוֹף טָמֵא הָעוֹמֵד עַל הַדָּם" ו"עוֹשֶׂה חוֹזֶה אֶת שְׁאוֹל". בכך הוא מביא אל ההנהגה את תוכחת ישעיהו (כ"ח י"ד ואילך): "לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' אַנְשֵׁי לָצוֹן, מוֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָים. כִּי אֲמַרְתֶּם: כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חוֹזֶה, שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ" – וכך גם את איוּם גזר הדין: "שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר, וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס".

השיר הרביעי – 'רון נושאי הארון' – פורסם באדר-א' תשס"ג בגיליון פרשת תרומה. חנן מקדים וכותב שזהו שיר תפילה שיהא תוכו של האיש כְּבָרוֹ – "נְקִי כַּפַּיִם בַּר לֵבָב", כציפוי זְהב הארון מִבית ומִחוץ – וגם שיר כיסוף אל לב הארון העשוי עצי שיטים, עצי חיים. שוב קוראים אנו את שורות הפנינים הללו כביטוי אישי, כאילו ניתן לו, לחנן, לתת את כתפו תחת בַּדֵי הארון עם בני קהת – והנה זו תפילת לחש נפשו, לוּ יהי נא כעץ השיטה, "תָּמִיד צָרוּב מִנֶּגֶב / וְתָמִיד שֶׁלְּךָ אֱ-לֹהִים".

אל נכון צעד כאן חנן בעקבות דברי רב יצחק נפחא, על פי רב אשי, במסכת עבודה זרה בדף כ"ד עמוד ב'. רב יצחק נותן שירה בפי העם בשעת מסע הארון – כשאמר משה "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אוֹיְבֶיךָ" – וכמו לוחש באוזנינו מה אמרו אז בני ישראל, בצירופים נפלאים מאין כמותם, לאמור: "רוני רוני השיטה [אשר בלב הארון], התנופפי ברוב הדרֵך, המחושקת ברִקמֵי זהב, המהוללה בִּדְביר ארמון ומפואָרָה בַּעֲדִי עֲדָיים".

השיר החמישי והאחרון – 'איש אמת אבקש' – פורסם בתמוז תשס"ה בגיליון פרשת מטות. חנן מתוסכל עד עומק נפשו על שבדור גאולה עליו לשאת את תוכחת 'שבת חזון', "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א' כ"א). ובכל-זאת הוא מגלה כי יסוד ביטחונו בחלומו – כי יש יום בו יופיע איש אמת "אֲשֶׁר דְּבָרוֹ כָּאֵשׁ, וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע". בהקדמתו הוא כותב כי שורות אלה נאות לָרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אך צירוף החלום ושִברוֹ מרמז לכיסופי המשורר להופעת הנביא אשר דְבר ה' בפיהוּ אמת – והריהו כמעיד על אמת חלומו שלו בנבואת ירמיהו, לאמור: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת! מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר, נְאֻם ה'. הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע" (כ"ג כ"ח-כ"ט).

שורשים: שאול, נבואה, יצחק

ובכן, השירים אינם עשויים עור אחד, ולכל אחד אורו המיוחד. לעניות דעתי, אין לנעוץ את בחירת השם 'גיא בן אָצַל' בתוכנם של השירים. חנן נזקק לשֵם עט כי קיבל עליו לחבר 'מדרש-שיר' על כל פרשה, ובוודאי חש אי נוחות לדרוש בגלוי על שיריו שלו. ואולם, משעה שכבר נזקק להליט את פניו באדרת, החליט חנן לא לפנות לחידודי לשון ומשחקי מילים; הוא העמיק בסרעפיו כדי לבחור ולשאת שֵם שתהא בו משמעות מהותית עבורו, שֵם אשר יביע אדנֵי יסוד באישיותו, שֵם "ראוי לשמו".

נתחיל מן ההתחלה: חנן החל לחתום בשֵם העט בשנת תש"ס, אך זה מזמן צדה עינו את פסוקי רשימת היחס של שבט בנימין בספר דברי הימים א' (ח' ל"ג ואילך), כלהלן: "וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ, וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל, וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל [הוא איש בושת]. וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל [הוא מפיבושת], וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה. וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז. וְאָחָז הוֹלִיד אֶת יְהוֹעַדָּה, וִיהוֹעַדָּה הוֹלִיד אֶת עָלֶמֶת וְאֶת עַזְמָוֶת וְאֶת זִמְרִי, וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת מוֹצָא. וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא, רָפָה בְנוֹ, אֶלְעָשָׂה בְנוֹ, אָצֵל בְּנוֹ. וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: עַזְרִיקָם, בּוֹכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעוֹבַדְיָה וְחָנָן – כָּל אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל".

חנן בן אָצַל הריהו אפוא דור שנֵים-עשר לשאול המלך. אפשר שחנן הרהר על אחדות האומה ועל שלֵמות המלכות, שֶאילו התקיימה ברית הרֵעות בין דָוִד ליהונתן גם בין בניהם ובני בניהם, אזי היתה השושלת הזאת – הבאה עד חנן – שושלת נאמנה ונכבדה בבית מלכות בני דָוִד. אולי אף השתעשע במחשבה שאם מתחברים שני ה"חנָנים" לאחד, כי אז יהא הוא – חנן פורת – איש ימיני היושב ביהודה, ויד לו בשני השבטים החובקים את ירושלים. ומכל מקום, אם הרהר בזה ואם לאו, יש לראות בַּפסוקים הללו את ה"וָו" שעליו תלה חנן את שֵם העט שאימץ לו – שהנה מרמז עליו הכתוב כבן אָצַל, אָצַל האיש הנקרא גם על שם מקומו, כפי שמוצאים אנו ברשימה זו ערים נוספות בנחלת בנימין אשר יושביהן נושאים את שמן.

עוד נשוב להלן אל העיר אָצַל אשר בארץ בנימין, אך כאן המקום לומר כי הצליל והמשמעות אשר בַּשורש אצ"ל היו יקרים וקרובים ללבו של חנן עד-מאוד.

ראשית, הוא הקשיב כאן לכיסופי נבואה ולרוח הקודש. כי הנה, זה דבר ה' אל משה בשעה שציווהו לאסוף שבעים זקנים שֶיסייעוהו להנהיג את העם: "וְלָקַחְתָּ אוֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִיבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. … וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים [הממשיכים את "אצילֵי בני ישראל" אשר בשמות כ"ד י"א], וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ – וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (במדבר י"א ט"ז-כ"ה).

"לא יספו" משמעו לא חדלו, ובוודאי דרש חנן כי רוח ה' לא סרה מישראל, והוא אָצַל מרוחו השרויה על אבי הנביאים – ויָשוב יאציל עוד ועוד על בניו, אנשי אמת בדורותָם – כשם שחקק אורי צבי גרינברג בפתח ספרו 'כלב בית' (כרך ב'): "הַנְּבוּאָה לֹא סָרָה מִיִּשְׂרָאֵל / וְאִם קוֹלָהּ כַּחֶרֶב לֹא יוּנַף בְּאֵם רְחוֹב – / אֵין זֶה סִימָן. / אֱ-לֹהֵי הָאֵשׁ אוֹתָהּ בָּאֵש יְמַן / בְּמַעֲבֵה הַזְּמַן: / כַּתְּמוֹל, כַּיּוֹם, וְכַמָּחָר /".

זהו שורש קדום – אבל יש עוד קדום ממנו.

שנים רבות לפני שהתכסה בגלימת 'בן אָצַל' פרסם חנן שיר מרטיט לב בו תיאר את עמידתו לפני אֱ-לֹהָיו, וליתר דיוק את נפילותיו (השיר, 'מול קירות של זכוכית', נכלל באנתולוגיה לשירת התפילה 'ואני תפילתי' בעריכת הלל וייס, עמוד 65). כך כתב: "סביבי קירות של זכוכית / ובדידות בי – כּיסוף עד תהום / … הלוא תִראֵני בוכה ושׂורט את הקיר, / עולה ומחליק ונופל – ועולה ונופל /". וחנן חותם את שירו בצעקה גדולה ומרה אל אביו שבשמים. הוא פותח וסוגר מירכאות, ומניח ביניהן פסוק מספר בראשית: "הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי! וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ…". רק מילה אחת השמיט חנן, ולא פירש כי עֵשָׂו הוא זה הצועק אל יצחק. הוא – חנן – כמו לבש את בגדי עֵשָׂו, ואת יצחק האב הֵסֵב לא-לֹהָיו, והריהו מְצַעֵק אליו בבכי, כְּבִתפילה זכה בִּפרוֹס יום דין, לאמור: "וּרְאֵה בְּשִׁבְרוֹן לִבִּי … וְקַבֵּל תְּשׁוּבָתִי בְּתוֹךְ תְּשׁוּבַת כָּל עַמְךָ יִשרָאֵל … כִּי גַם אֲנִי מִבְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב".

עתה – כאשר ניגש חנן לבחור לו שֵם – הוא שב אל עֵשָׂו… רק פסוקים אחדים קודם דבריו שחתמו את השיר ההוא, קרא עֵשָׂו אל אביו: "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! … וַיֹּאמַר: הֲלוֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה?". 'בן אָצַל' הריהו אפוא בן יצחק שֶבַּפּשָט, בן שנִדחָה ואיננו משלים, אשר בעומק היֵשות הריהו כתינוק מתחטא בפני אביו – "טָאטֵע!", כמטבע שטבעו ברסלבים, "מבלעדיך אין לי כלל חיים בעולמךָ, הלוא אָצַלתָ לי ברכה?"…

אחרי גיורא

עתה נסב את מבטנו אל 'גיא בן אָצַל' – אל הצירוף כולו – ואל נבואת זכריה בפרק י"ד (ג'-ט'). כאן יתגלה לנו רובד חדש, מפתיע ממש, בהחלטת חנן לשאת את השם 'גיא' – ועם ההפתעה גם תעלה ההבנה מדוע טמן חנן את הסוד הזה כה עמוק בחביון לבבו.

הנביא מנבא על הופעת ה' בירושלים בהילחמו בַּגויים אשר לְכַדוהָ, כאשר מִכובד ומִכבוד נוכחותו ייבקע ההר אשר תחתיו וייפָּעֵר גיא גדול, גיא המגיע עד העיר אָצַל אשר בנחלת בנימין (כנראה במורדותיו המזרחיים או הצפוניים של הר הזיתים, הכולל גם את 'הר הצופים' דְהיום). וזה דבר הנבואה: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִים הָהֵם כְּיוֹם הִילָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַים מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל … וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַים, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחוֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

אל נכון, דרש חנן את 'יום הקרב', ונתן אותו עניין למלחמת ששת הימים – וליתר דיוק אל 'היום האחד אשר יִוָדַע לַה"', יום כ"ח באייר תשכ"ז, היום שבו שוחררה ירושלים.

חנן היה אז לוחם במילואים בחטיבה 55. הוא וחבריו לפלוגה – בפיקודם של גיורא אשכנזי וסגנו מיכה חורין – כבשו את בית הספר לשוטרים, אחר-כך השתתפו בקרבות כיבוש 'המושבה האמריקאית' ושכונת שייח'-ג'ראח. ביום כ"ח באייר, עם שחר, הם עלו אל רכס הר הצופים בואךָ 'אוגוסטה ויקטוריה'.

פעמים הרבה סיפר חנן על השעות הללו – הוא זכר שאמר לחבריו "כאילו אנו כותבים פרק בתנ"ך" – ותמיד התרגש מאוד כאשר שחזר את אירועי היום. בַּחורשה ליד 'אוגוסטה ויקטוריה' היה מוצב של חיילי הלגיון הירדני. חנן היה "רץ מֵם-פֵּא", צמוד לגיורא אשכנזי אשר הסתער בראש הכוח, מקפיד שאף חייל לא יעבור אותו. ההתנגדות לא הייתה חזקה אך לפתע נורה צרור קצר, היישר לראשו של גיורא. תוך-כדי הריצה הוא נפל, מתבוסס בדמו. חנן קפא לרגע – "לא ידעתי את נפשי", כך תיאר זאת – ומיכה חורין לקח פיקוד והאיץ בחנן להמשיך עם כולם, "לשטוף את היעד", להשאיר לַחובשים לטפל בַּפצוע. כאשר הסתיימה ההסתערות ונכבשה החלקה ההיא, כבר לא היה גיורא בין החיים.

גיורא היה איש 'השומר הצעיר', הבן הבכור בקיבוץ ניר דָוִד (תל עמל). היה איש ספר ועבודה, ישר ונקי-נפש, "איש חצוב מן הסלע", אמר עליו חנן שהעריך אותו מאוד – והשניים נקשרו לאהבה, בשיחות נפש בשעות מנוחה בין האימונים. והנה, בסערת הקרב על ירושלים – בראש הר הזיתים – נפל גיורא כאשר חנן היה רק "מטר לידו". האם לא חש חנן שכאשר המשיך לרוץ, המשיך במעשה המלחמה – יורד קדרון, עולה להר, משם לכותל – הוא עושה זאת גם בשמו של גיורא?…

ישיבת 'בית אורות' בהר הזיתים הוקמה לאחר שנים רבות – וחנן היה שותף פעיל בגאולת הקרקע ובשיפוץ הבניין, וגם לימד שם תורה בַּשנים הראשונות. הוא חזר וסיפר ש"נדלק" באחת לַפעילות הזאת כי הבית ניצב כה קרוב לַמקום שבו נפל מפקדו האהוב, גיורא אשכנזי. בעצם, אל חֶלקת האדמה הזאת המשיך הכוח לנוע, שם הבחין חנן בג'יפ התול"ר של יורם זָמוש מסיע את מורו ורבו הרב צבי יהודה עם הרב הנזיר דָוִד הכוהן, ואז הוא עזב את חבריו ורץ אחרי הרכב לכיוון הר הבית…

עם גמר השיפוצים, ביקש חנן שֶ'בית אורות' ייקרא גם על שמו של גיורא אשכנזי – וכך היה. מעמד חנוכת הבניין התקיים בסוכות תש"ן, וחנן סיפר על המעמד ההוא בראיון מצולם המופיע באתר האינטרנט של 'בית אורות', ומשולבות בו הקלטות מקוריות מן הטקס. הנה, נאזין לדבריו:

"במשך שנים ידעתי שצריך להציב יד, ולא רק יד אלא זֵכֶר עמוק, לגיורא האהוב עלינו. ולא ידעתי מה וכיצד. … לא אשכח את חנוכת 'בית אורות', ובאמת המעמד הזה יכול היה להתרחש רק בזכותה של ירושלים. כחבר כנסת, הזמנתי את מוטה גור מפקד הצנחנים, את ראש הממשלה יצחק שמיר. … יקרה מכול הייתה לי עֵרה, אלמנתו של גיורא, וביקשתי ממנה לשאת כמה דברים".

[דבריה של עֵרה אשכנזי נשמרו בהקלטה מקורית, וכך אמרה]: "גיורא נפל במקום הזה, כאשר רץ בראש פלוגתו לאחר שנלחם בגבעת התחמושת. כאן הוא נפגע, ונפל, ולא זכה. זה קרה לפני עשרים ושלוש שנים. … גיורא נולד בקבוץ ניר דוד וקיבל חינוך חילוני, אך הערכים אותם מימש בחייו הם סמל לאיכות האדם. ובברכתי היום אני סוגרת שלושה מעגלים המחברים את גיורא אל המקום המכובד הזה:

"אני מברכת את האנשים שילמדו כאן, שֶיַרבו דעת וחכמה. ואם יתווספו ויופנמו גם הערכים שאפיינו את גיורא כאדם – רודף צדק, ישר דרך, עוזר לחברים, נאמן ואוהב האדם – כי אז ייסגר מעגל ראשון. הערכים אותם מימש בחייו יֵצאו לָאור מן הבית הזה. המעגל השני הוא הנכד של גיורא, הנושא את שמו, בן בנֵנו דני. הוא נולד כאן על הר הצופים לפני שנתיים. ההר הזה, שראה בנופלו, זכה גם בהולדת אדם חדש הנושא את שמו וחי כאן בירושלים. המעגל השלישי, בִּתנו אורנה ובעלה יואב חיים במסגרת דתית, ואולי בניהם, נכדיו, יזכו ללמוד במקום הזה – ובכך ייסגר מעגל נוסף".

עד כאן מן ההקלטה. חנן, באותו סרטון, מוסר את המשך דבריה של ערה: "ואני מאמינה שיום אחד יבוא נכדי לכאן ויאמר קדיש לזכרו של גיורא".

"שעה שאמרה את הדברים", סיים חנן כשהוא מתרגש ובוכה, "זלגו עיניה דמעות וכל הציבור פרץ בבכי. ראֵה, צדיקה גוזרת והקב"ה מקיים! ומאוחר יותר הגיע נכדו של גיורא לבית אורות ואמר שם קדיש לזכרו. … מכאן [מבית אורות] אנו צופים ומצפים אל מקור הקודש, אל הר הבית אשר נכון יהיה בראש ההרים ונישא מגבעות. וכשנזכה לרדת מן ההר [הזה], בַּדרך של הצנחנים, לשוב אל ירושלים ואל מקדש מלך עיר מלוכה, או אז נזכה בכל הרבדים … בירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו – ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם'".

חיבור של גאולה

ובכן, חנן מספר כאן כי כבר שנים הוא חש צורך "להציב יד" לגיורא – "ולא רק יד אלא זֵכֶר עמוק" – והנה באה עת, ונמצא לכך המקום. אני נוטל רשות לשער כי בַּשנים שֶתבואנה חלף במחשבתו הכתוב "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם", וכאשר נזקק לבחור לו שֵם, הוא החליט לשאת אִתו את שמו ואת זִכרו העמוק של גיורא. 'גיא' הוא כּינה את עצמו, בראשי התיבות של גיורא אשכנזי…

הכול התחבר כאן ביחד: גיורא נפל בַּמקום שבו ייבקע הר הזיתים על פי נבואת זכריה – ממש בַּמקום שבו ייווצר הגיא הגדול – ובכן, גיורא הוא הגַיא, גֵיא-הרים אשר יגיע עד אָצַל, חנן הינו 'בן אָצַל' כפי שכבר ראינו, וכך מותכים כאן השניים לאחד, בקישור נשמות המובע בקישור שֵמות, בעיר שחוברה לה יחדיו.

ועניינו של החיבור הזה הוא עמוק ביותר. פעמים רבות ציין חנן כי ירושלים שחוברה לה יחדיו היא העושה את כל ישראל חברים, כמדרש חז"ל, והוסיף גם זאת – שרק החיבור בין כל חלקי העם אפשר את שחרור ירושלים, ורק בְּחיבור אשר כזה, כשיבוא מועדו ויופיע, נזכה לגאולה השלמה ולבניין המקדש. לדעתי, ראה חנן בַּחיבור אשר בין גיורא לבינו את "המיקרו של הַמקרו", את הסימול הקטן של הדבר הגדול, אשר ממנו עולה התפילה: כשם שחָבַרנו יחדיו, איש 'השומר הצעיר' ואנכי, הצעיר בבני אָצַל, כך יתגדל ויתקדש החיבור הזה בהיגלות יפעָתו בכל שדרות העם ובכל חבליה של ארץ חמדה, טובה ורחבה.

ואולי אף ניתן לשער כי חנן נעץ את חזון ההתחברות בנבואת זכריה עצמה:

על פי הניקוד שלפנינו, הנביא מדבר על מנוסה – "וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל". ואולם, על פי תרגום יונתן בן עוזיאל – וכך גם בכתב-יד בבלי של התנ"ך שהיה מוכר וידוע לאברהם אבן-עזרא – אין מדובר כאן על מנוסה אלא על כך שהגיא ייסָתֵם, לאמור: "וְנִסְתַּם גֵּיא הָרַי, כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל". על פי זה יובן כי הגיא אשר בהר הזיתים איננו בֶּקַע נמוך ככל גיא טבעי, אלא אדרבה: זהו גיא-הרים שנִסתַם וגָבָה עד אָצַל – שהרי השורש אצ"ל מביע גם גובה (כבנבואת ישעיהו מ"א ט') – וכך מתחברות שתי גדותיו זו לזו והוא נישא אל על, בדבר ה' המגביהַּ שפָלים עדֵי מרום.

כאמור – ככל הידוע לי עתה – חנן לא פירש מעולם את ההסבר הזה, והוא היה כמוס וחתום באוצרותיו. אך בנאומו הפומבי האחרון, יָשוב בכיסא גלגלים, הוא שב אל גיורא, אהוב נפשו, וגילה כי קשר הנשמות ביניהם הינו כה עמוק ונשגב, עד שלא אחת מופיע גיורא בחלומותיו, על משכבו בלילות, והנה הוא עוטה אור, אורהּ של ירושלים אשר חוברה לה יחדיו…

בהתרגשות עצומה הוא נשא את דבריו, במורד עיר-דָוִד, בלֵיל יום כ"ז באייר תשע"א – לקראת יום ירושלים – בַּמעמד שבו קיבל את 'פרס מוסקוביץ לציונות', רק כארבעה חודשים לפני הילקחו. כל השומעים התרגשו יחד עִמו, בדמעות חמות, גם אני בתוכם, משתאה נוכח איש הפלא הזה… בסיום דבריו המרטיטים הללו של חנן – גיא בן אָצַל, אציל הנפש הנִלבב אשר חי בתוכֵנו – גם נחתום את דברינו. הוא דיבר לאט, בקושי, בקול סדוק, וכל מילה ניתנה כמשקלה בזהב:

"גיורא לא זכה, אבל מאז, קשר עמוק נרקם בינינו, ואני יודע: זו זכותה של ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו. ובַלילות, על משכבי, אני רואה – לא אחת – את גיורא אשכנזי, שעל שמו הוקם בית אורות, שהיום אורות מפכים ממנו, הולך – ופניו אל האור, אל האורות הגדולים שעוד יאירו, באור חדש על ציון. ואור גדול נסוך עליו, אורו של גיורא, אורה של ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

"לאור גדול זה אנו מצפים, לאור גדול זה, אור חדש אשר יאיר על ציון, אנו נכספים, ואורו של גיורא לא ייתם ולא יֶחדל. ולו אני רוצה להקדיש את הפרס הזה, הפרס היקר הזה, שכולנו שותפים בו. אור חדש על ציון יאיר.

"רק אציב את המשפט הזה, על משכבי בַּלילות: כי יש יום בו יוּנַף אל-על דִגלֵנו, ויעטוף כטלית אומה נֶאספת אל צור לבבה. לבן ותכלת דִגלָה, כלִבנַת הסַפּיר וכעצם השמים לָטוהר. ועליו רִבְבות פָּנים ושֵמות, ודִגלוֹ עליי אהבה. תודה".

  

 הַלֵּל

גִּבְעָה תְּלוּלָה יוֹרְדָה עוֹלָה

עֲלִי גִּבְעָה עֱנוּ לָהּ.

עַד צְלִיל פִּרְכּוּס "הֵי הֵי" רוֹטֵט

וְקוֹל קוֹרֵא: הוֹדוּ לָהּ.

הַלֵּל הַלֵּל לְךָ אֵ-לִי

קָרָאתָ הוֹלֶם פַּעַם.

שֶׁלְּךָ – שֶׁלָּהּ, שֶׁלְּךָ – שֶׁלִּי

סוֹדְךָ אֶת שָׁד וָרָחָם.

 (לפרשת תזריע, ניסן תש"ס)

————————————————————————————————

 נַפְשִׁי שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה

וַיִּבְךְּ בִּלְעָם

נַפְשִׁי שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה

וַאֲנִי סְכִיזוֹפְרֵן

קָרוּעַ לִשְׁנַיִם.

 

מִשְּׂמֹאל בִּי עוֹרֵב

מִיָּמִין בִּי יוֹנָה

קוֹסֵם וְנָבִיא

נוֹפֵל גְּלוּי עֵינָיִם.

 

(לפרשת בלק, תמוז תשס"א)

————————————————————————————————

רוֹן נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

לִהְיוֹת כָּךְ תָּמִיד

נְקִי כַּפַּיִם בַּר לֵבָב

עִם גָּוֶן נְחוֹשֶׁת

וְרוֹן שֶׁל זָהָב.

 

לָשֵׂאת עָנָף יָרוֹק –

כְּשִׁטָּה בֶּהָרִים,

– –  תָּמִיד צָרוּב מִנֶּגֶב

וְתָמִיד שֶׁלְּךָ אֱ-לֹהִים.

 

(לפרשת תרומה, אדר-א' תשס"ג)

————————————————————————————————

 הטרם תדע?

עוֹד לוֹחֶשֶׁת שִׂנְאָה – אִנְתִּפַאדַת אַל אַקְצָה,

אַךְ זְמַנָּהּ כְּבָר עָבַר – חֲבָל לְהַמְתִּין.

חֲלוֹם אוֹסְלוֹ נָגוֹז – מִמָּרוֹם הֻשְׁלַךְ אַרְצָה,

הַטֶּרֶם תֵּדְעוּ כִּי אָבְדָה פָלַשְׁתִין?

 

הַטֶּרֶם תֵּדְעוּ – אַנְשֵׁי דָּמִים וְטֶרוֹר?

הַטֶּרֶם תֵּדְעוּ – כִּי מָלְאָה הַסְּאָה?

אַנְשֵׁי חָמָאס וְגִ'יהָאד – יוֹשְׁבֵי אוֹפֶל וּשְׁחוֹר,

הַטֶּרֶם תֵּדְעוּ – כִּי כָלְתָה הָרָעָה?

 

וְאַתָּה עוֹף טָמֵא – הָעוֹמֵד עַל הַדָּם,

עוֹשֶׂה חוֹזֶה אֶת שְׁאוֹל – עִם שָׂטָן הַמַּשְׂטִין,

הַלֹּא אִישׁ אַתָּה – שׁוּר הַבֵּט בֶּן אָדָם

הַטֶּרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה פָלַשְׁתִין?

– וְאַיֵּה הַשָּׁהִיד – עוֹד הָרַאִיס לוֹחֵשׁ

– שֶׁיַּצִּית אֵשׁ וְתֹאכַל בְּצִיּוֹן?

הַטֶּרֶם תֵּדַע יָא־רַאִיס – כִּי יֵשׁ אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ,

וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ – וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן!

 (לפרשת בוא, שבט תשס"ב)

 ————————————————————————————————

אִיש אֱמֶת אֲבַקֵּש

"עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי

כִּי אִיש אֱ-לֹהִים אָתָּה

וּדְבַר ה' בְּפִיךָ – אֱמֶת!"

(מלכים-א' י"ז כ"ב).

 אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה

קִרְיָה נֶאֱמָנָה

אֵיכָה מָלְאָה שֶׁקֶר?

הִנֵּה עֵת לְחֶנְנָהּ…

אַךְ אַיֵּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה

הַדָּנִים מִשְׁפָּט לַבּוֹקֶר?

 

מִלָּה אֵינָה מִלָּה

מִרְמָה וָתוֹך כֻּלָהּ

וְכֹל בְּנוֹת-שִׁיר שָׁחוּ

אֵיכָה אֶשָּׂא תְּפִילָּה

סְבִיבִי אֵימָה אֲפֵלָה

הַכּוֹל סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ.

 

… חֲלוֹם לִי יֵשׁ

עַל כֵּן לֹא אֶתְיָאֵשׁ

מִכֹּל דִּבְרֵי הַבֶּלַע

אִישׁ אֱמֶת אֲבַקֵּשׁ

אֲשֶׁר דְּבָרוֹ כָּאֵשׁ

וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע.

(לפרשת מטות, תמוז תשס"ה)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011