טרופת הגעגועים / יונדב קפלון

                  

היא המציאה ז'אנר חדש של כתיבה על שירה מתוך תחושת קריטיות של ארכיאולוג בחפירת-הצלה. במלאת שלושים לפטירתה של עזה צבי

עזה צבי, מתוך סרטה של נורית יעקבס-ינון 'משונה להיות אישה פשוטה,זלדה'

מול מוסדות סאטמר, בלב שכונת "גאולה" הסואנת בירושלים החרדית, בתוך דירה עמוסת ספרי שירה וכתבי עת בהמון לשונות – בין אינספור ארגזים ריקים, תיקיות, קלסרים, מחברות ודפים תלושים – נעלמה בפתע פתאום דמותה הססגונית, טרופת הגעגועים, של עזה צבי. עזק'ה.

אם שארית לנפשה יש בעולם, הרי שהיא מגולמת בוודאי, קודם כול, בגיליונות היקרים של הספר-שאינו-נגמר שכתבה כל השנים על זלדה. הספר שראינו בכתיבתו המתמשכת סגולה לאריכות ימיה של עזק'ה. בכתבים הללו שיקעה עצמה – במחיצתם של חבריה הדוממים הנאמנים: תלבושות וסקיצות-תפאורה של תיאטרון הבימה של שנות ה-40, שהעבירה לכאן מתל-אביב (מדירת הוריה, השחקן צבי אלפרוביץ, וחיה, הציירת) ושל עוד כמה אוצרות רוח חתומי-אהבה, מן הזן הנכחד.

מה אתה מבין בנצח?

ראשית היכרותי עם עזק'ה, דרך זלדה, בהיותי בן שש עשרה. זלדה שיתפה אותה בסוד שיריי הראשונים שהייתי שולח לה בדואר או מניח בתיבתה ברח' אלעזר הקליר 9 שבשכונת שערי-חסד הירושלמית. היא הייתה מבקרת מחמירה בהרבה מזלדה המפרגנת, שבדרך כלל הסתפקה במילים ספורות או בהענקת אחד מחיוכיה החשאיים, הטהורים ומלאי ההבנה.

הייתי מגיע הנה, לדירתה שמול סאטמר, עשרות פעמים, ויושב על שרפרף קטן כתלמיד לפני רבו וגומע בצמא את הערותיה הפסקניות: כאן חסר קצת ברזל… וכאן, כאילו כבתה לך פתאום האש… אך כתוב עוד, אל תרפה! נכון שזה עוד בוסר, אך כל פרי טעים ומתוק היה בילדותו קצת בוסר… כתוב עוד, העיקר שלא תוותר. גם, אל תוותר על הליטוש ועל המחיקות! אלה הכי חשובות! בחיי! בזכות המחיקות יש סיכוי למשהו חדש לבצבץ – הקול שלך!

הקול שלי? איזה קסם הילכה עלי ההבטחה שיש לי קול משלי. אך, קרה גם, שכשהתרגשתי כנראה פעם אחת יותר מדי, והמלה "לנֶצַח" הופיעה בסוף אחד משיריי, נזפה בי עזק'ה ברוגזה ומתוך פליאה מופלגת: איך בחור צעיר כמוך יכול להרשות לעצמו לכתוב מילה כל כך גדולה? מה אתה מבין בנצח? והאמת, מה אני מבינה מה זה נצח… מאז ועד היום כמדומני שהתיבה הזו, "נצח", לא הופיעה עוד בשיריי אפילו פעם אחת.

"והנה, כאן, אחת יחידה מאלף! לא, אחת מעשרת אלפים! הנה כאן יצאה לו (או לה) שורה אחת שיש בה ממש גדוּלה!", כך עזק'ה, בפרץ לא-נדיר של סופה וסערה סביב פרסום שיר חדש, או תרגום חדש, של שיר טוב באמת של מישהו. בן שש עשרה, כאז כן עתה, אני רק חש, לא יודע להסביר: מה צריך שיהיה בשיר על מנת שתהיה בו אותה "גדולה" שדיברה עליה עזק'ה; וגם, מה כדאי שלא יהיה בו…

עזק'ה, מסאית מחוננת, בעצם המציאה ז'אנר חדש של כתיבה על שירה ועל משוררים. הכול חשוב והכול כלול: אינפורמציה בסיסית (תוך הדגשת פרטים ביוגרפיים כאילו-שוליים); התפעמות מתרוננת ועתירת דימויים חופשיים אך תמיד קומוניקטיביים; פיתוח עקבי של טענה הגותית נוקבת, טורדת מנוחה; ורגישות מוסרית גבוהה לצד רגישות מוחלטת ליפה ולנשגב. כל אלה עורבבו ביד אמן אוהבת, מתמסרת ללא שיור, ומתוך תחושת קריטיות של ארכיאולוג בחפירת-הצלה, שזוכר שימיו, ולא ימי העולם, ספורים.

קריצה מזלדה

ואולי תחשוב ששיריך יבשלו מרק, כאשר תהיה רעב? / יבשלו ענה הנגן. / ואולי תחשוב ששיריך / יביאו רופא / כאשר תהיה חולה? / יביאו ענה הנגן. / ואולי תחשוב ששיריך / ישבו על מטתך / כשיקרבו ימיך למות? / ישבו ענה הנגן (זלדה, בתוך "בכי משונה").    

השורות הללו, ובעצם עוד בתי שיר רבים של זלדה, מתחילים כעת לשפוך אור על "שגעון כמיהתה" של עזק'ה ועל "נשמתה החיה הנשרפת יום יום". האם שירי זלדה מחזירים עכשיו טובה למי שהקדישה את חייה להוצאתם לאור?

כשזלדה כתבה על "כלת אור הירח" היא התכוונה כידוע לאלזה לסקר-שילר, וכשכתבה על מי ש"רָקמה מחיוך נבוך / מלאך / והאמינה שזהו מלאך א-להים / אשר יגן עלינו מפני האויב" היא הקדישה את השיר לד. בת-הלוי. גם כשכתבה "הִנָך ברשות הפריחה / אל תעני למָוֶת" הוקדש השיר לזכרה של זיוה לויצקי. ובכל זאת, אני מהרהר באפשרות המדהימה שזלדה בכל אלה קרצה קריצה אלכסונית, נבואית, גם כלפי עזק'ה. ועזק'ה, במקביל, בהתמסרותה האינסופית לפענוח כל רמז דק בשירת זלדה, הפנימה את אופיין העמוק, הטרגי, של דמויות השירה הזו, עד לרמה של הזדהות מוחלטת. חייה התאחדו עם החיים האלמותיים של הנשמות שהונצחו בשירים. גם להבת מותה ואחריתה כאילו נגזרה מתוך נר התמיד המהבהב של שירת זלדה; הנר שעדיין ממשיך לרצד בתוך מעבה כל חשֵכוֹת העידן.

את עזק'ה אחז השבץ, כאן, לפני שבועות אחדים, במטר-המרובע היחיד הפנוי מספרים ומציורים ומארגזים. יומיים חלפו עד שהתחלנו לדאוג – ועד שמצאנוה בבית החולים כשעל גיליון הטיפול שלה נרשם אלמונית. "אני יודעת שכך אמות", אמרה לי בטלפון כששוחחנו פעם על המפה האסטרולוגית שלה. "הכוכבים והמזלות הם אבני חן במחרוזת השירה הבלומה של היקום", אמרה, "והשירה שלהם לא צריכה לבקוע רקיעים. היא צומחת מהם".

זלדה. עזק'ה. אני מדמיין אותן שם למעלה, מַרשוֹת לדמעה נוצצת אחת בלבד להתגלגל "מהאישון עד קצה האצבע", ואחרי כן פונות לעדכן, אישה את רעותה, בכל מה שבאמת חשוב. נגוז קול הצחוק החי. שָׁקטָה ההתרגשות התמימה מכל גילוי לב אמיתי. רק עדנה עמוקה, זוהרת ומדייקת, מקיפה סביבן כעת, כמו עיגול-חוני בלב "המבולקה". ואני נזכר איך קראה פעם באוזני, מתוך שירו של בּוֹ ג'ו-אִי (תרגם מסינית: דן לאור):

חֲרָטות בן-בלי-בית בערוב חייו / גלות בן-אלמוֶת בעולם סחוף / שיריכם בפי כול, יעמדו לאלף דורות / שמכם תהלה, תניע אף לב פראים […] לִרצון השמים, נסיכי, לבטח כִּיוַנתם / בעולם האדם כִּנַּסתם את אוהבי השירה.

ספרו של יונדב קפלון "מזמור זמני – כל השירים עד כה" יראה אור בקרוב בהוצאת 'מוסד ביאליק'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישב תשע"ב - 749 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: