תנועה שהחלה כהתארגנות צעירים אידיאליסטים חסרי כול עיצבה את תפיסת ההתיישבות הביטחונית. הרעב לא היה מטפורי, העבודה הייתה מפרכת והדרך עודנה נפקחת לאורך. על גדוד העבודה במלאת 90 שנה להתיישבותו בעמק יזרעאל

גדוד העבודה סולל כבישים בעמק יזרעאל, 1920-1925 מתוך אתר:פיקיויקי

'גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור' היה תופעה קצרת ימים בתולדות הציונות ותנועת העבודה, ובכל זאת השפעתו הייתה גדולה מאוד. להלכה קיומו נמשך רק כעשר שנים (1920–1929), ולמעשה משנתו השמינית פסקה פעילותו. ייחודו הרעיוני של הגדוד נעוץ בשאיפתו ליצור חברה שוויונית – 'קומונה ארצית' של פועלים בכל רחבי הארץ, והשפעתו הוטמעה בדרכה של תנועת העבודה ובהתפתחות ההסתדרות הכללית. גם בסצנה התרבותית ניכרה טביעת חותמם של 'החבר'ה טראסק' התל-אביבים.

תרומתו המשמעותית ביותר של הגדוד נבעה מהקמת 'הקיבוץ המאוחד', תנועה שהניפה בגאון את דגל התיישבות האסטרטגית והמאבק לעצמאות. חברי גדוד העבודה הקימו בסך הכול שלושה קיבוצים – עין-חרוד, תל-יוסף ורמת-רחל, אולם מורשתם מושרשת עד עצם ימינו בתפיסת ההתיישבות הציונית. גדוד העבודה לא 'המציא' את רעיון יישוב ארץ ישראל, אולם דרכו שימשה בית יוצר לגיבוש תפיסת ההתיישבות הביטחונית והגשימה אותה בשנים הקשות ביותר.

אל תעפילו מבלי 'המזומנים'

הימים ימי העלייה השלישית, אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות ומסע הרצח של עשרות אלפי יהודים בדרום רוסיה (פרעות פֶטלִיוּרה) יצרו גל של כמאה אלף פליטים יהודים שנעקרו מבתיהם. היישוב היהודי בארץ, שמנה כ-56 אלף תושבים, היה נתון במצוקה כלכלית משוועת. נוכח הגירעון התקציבי החמור של ההסתדרות הציונית, הפיץ הוועד הפועל הציוני במאי 1919 מִנשר שבו נכתב: "אין מקום לאמיגרציה [הגירה] לארץ ישראל עוד במשך זמן ידוע".

'הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל' (ועד הצירים) בראשות מנחם אוסישקין דרש מהנהלת ההסתדרות הציונית בלונדון לפעול לאלתר לקליטת הפליטים בארץ, אבל זו לא הייתה ערוכה לפעולה רחבת היקף, והחזיקה בגישת 'רנטביליות (רווחיות) ההתיישבות' וסלקציית העולים (קליטת בעלי הון ומקצוע). מנהיגי מפלגות הפועלים דרשו להלאים את קרקע הלאום ולפעול למען 'כלליות העלייה', כלומר לקלוט כל יהודי באשר הוא ולא רק את בעלי האמצעים. ברל כצנלסון, ממנהיגי הפועלים, פִרסם מאמר בעיתון אחדות העבודה שבו כתב: "בכל התחלת התעוררות חדשה, הייתה בת-קול יוצאת מחורבות חיי-העם ומכריזה: אל תעפילו מבלי 'המזומנים'. מי אשר אין לו די אמצעים לרכוש לו 'נחלת שדה וכרם' ולחכות כך וכך שנים עד שהכרם ייתן פריו – ייכבד וישב בביתו".

בוועידת ההסתדרות הציונית שנערכה בפברואר 1920 בלונדון התלקח עימות חריף בין שיטת 'האפוטרופסות המדינית' של יוליוס סיימון, ראש האגף להתיישבות בהסתדרות הציונית, ושל נחמיה דה-לימה יו"ר הקק"ל, ובין תפיסת 'הקונסטרוקטיביזם הציוני' של מנהיגי 'אחדות העבודה' וארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי. הוויכוח נסב על היקף התקציב לרכישת אדמות וליצירת מקורות תעסוקה. מנהיגי הפועלים דרשו כי רכישת אדמות תותר רק לקק"ל כדי שקרקע הלאום תהיה לקניינו הבִּלבדי של העם היהודי, אך תביעתם נדחתה ברוב גדול. מדיניות צמצום העלייה של הוועד הפועל הציוני נומקה בטיעון כי "אין אנו מסוגלים למנוע קטסטרופה במזרח אירופה. […] אם ניכנע ללחץ ונאפשר עלייה שתעלה מעל לכוח הקליטה הכלכלי של הארץ, נהרוס לשנים את אפשרות ההתפתחות של הארץ. […] יש להבחין בין עולים הדרושים לארץ, […] וכאלה אשר לנוכח המצב הנוכחי בארץ אין אנו צריכים לתמוך בעלייתם".

בנובמבר 1917, בזמן רעידת האדמה בברית המועצות, יסד בפטרוגרד יוסף טרומפלדור את ארגון 'החלוץ' כמכשיר מרכזי לעליית היהודים לארץ. ב'קול קורא' שפִרסם הוא הִתווה שני שלבים בהקמת יישובים חדשים בארץ:

1.    קבוצות כיבוש זמניות תידרשנה לכיבוש מקומות חדשים בלתי מיושבים, שמספרם רב בא"י. […] לקבוצות הכיבוש יהיו נחוצים אנשי חיל, אמיצי-לב ומחונני-מרץ, אשר ידעו להחזיק גם ברובה וגם במחרשה.

2.    לאחר שקבוצות הכיבוש הכשירו במשך שנה איזה מקום-שהוא להתיישבות, הרי הם עוברים, כולם או מקצתם, למקומות חדשים, והחלקות המוכשרות תימסרנה לידי קבוצות של מתיישבי קבע – אנשים מיושבים הבקיאים בעבודות החקלאות.

בוועידת 'החלוץ' הראשונה בינואר 1919 במוסקבה הוחלט "כי הגשמת עקרוני ההתיישבות העובדת בא"י אפשרית אך ורק אם תוצא לפועל הלאמת הקרקע ומסירתה לקבוצות עובדים בתור הראשון". בנובמבר 1919 חזר טרומפלדור ארצה להכשרת הקרקע לקליטת גל העולים מברית המועצות. בנר השלישי של חנוכּה תר"ף (19 בדצמבר 1919) עגנה בנמל יפו האונייה 'רוסלאן', מבשרת העלייה השלישית, כשעל סיפונה 637 עולים, מהם 60 מ'החלוץ'. כעבור כחודשיים וחצי, בי"א באדר א' תר"ף (1 במארס 1920), נפלו טרומפלדור וחבריו בתל-חי.

הכבישים כאוניברסיטה

נוכח המשבר הכלכלי ששרר בארץ יזם הממשל הצבאי הבריטי עבודות דחק המוניות ששירתו את צורכי האימפריה הבריטית – הקמת תשתית כבישים ומסילות רכבת. מִפעל סלילת הכבישים מטבריה לצמח ולטַבְּחה היה גוּלת הכותרת במדיניות התעסוקה של אלנבי. מאות מחפשי עבודה התקבצו במחנות סוללי הכבישים, ובמקום נוצרה הוויה חברתית ארעית ללא מסגרת ארגונית ומקצועית.

בציבור הפועלים התגלעו מחלוקות מרות בשאלות יחסי העבודה, בעיית המשכורות והתשלום. בהתחלה השתלטו אנשי העלייה השנייה על ניהול העניינים בגלל התמצאותם בתנאי הארץ ושליטתם בשפה, אולם במהרה התארגנו העובדים בקבוצות עצמאיות והתגוררו במחנות אוהלים ניידים. בקרב הפועלים הִתחזקה השאיפה לניהול עצמי של ענייניהם. בנוף האנושי בלטה קבוצת צעירי 'החלוץ' בשל תודעתם הרעיונית וההתארגנות הפנימית.

במלאת חצי שנה לנפילת תל-חי נערך בי"א באלול תר"ף (25 באוגוסט 1920) טקס אזכרה בגבעה מעל בית העלמין בטבריה בהשתתפות 80 סוללי כבישים. את המִסדר הלילי יזמו ממשיכי דרכו ונאמניו של טרומפלדור, יצחק שדה ויהודה אלמוג, שכתב: "המטרה הייתה לכבוש את העבודה ואת הארץ לא למעננו, הקומץ, אלא למען האומה כולה, הזועקת מגיהינום גלותה. […] כך נוצר הגדוד, פעל והתקדם והתרחב בלי שיהיו לו חוקים כתובים, תקנות מסוימות. תחילה גם לא נקראנו גדוד העבודה, אלא 'גדוד מחנה יוסף'. גם הדרך לא הייתה ברורה, ולא היה מושג על 'פלוגות'. קיווינו, כי מתוך החיים תצמח האמת, נזרה את כל המוץ ונזרוק את כל הקליפות ונמצא לעצמנו דרך חיים".

שלושה ימים לאחר מכן התכנסה אסֵפת פועלים ובחרה בוועד מנהל בראשוּת שדה, אלמוג ומנחם אלקינד. בתוך חודש גדל הגדוד ל-300 חברים שסללו12 ק"מכביש. רעיון הניהול העצמי וניצני השוויוניות נולדו במודע כמו גם מכורח המציאות. מרבית העולים לא התנסו מעולם בעבודת כפיים, הקבלנים הפרטיים נטשו את זירת התעסוקה הגירעונית, הוועד החדש נדרש לספק עבודה לקליטת המוני העולים המובטלים, ומעל הכול שרתה מצוקת הרעב הפיזי.

בספטמבר 1920 קבע מרכז הגדוד את מקומו במושבה מִגדל, ולראשונה נקבעה נקודת קבע לגדוד, להבדיל מקבוצות העבודה הקבלניות שנעו ונדו ברחבי הארץ. בדו"ח ראשוני שהגיש יצחק שדה הוא כתב: "הגדוד יהיה האוצר של החומר האנושי הדרוש להתיישבות, אשר יתחנך ברוח חיי חברה חדשים, בהגנת הארץ, ביצירת טיפוס איש-העבודה המוכן תמיד להחזיק במחרשה וברובה כאחת. קיבוץ אידאליסטים, המוכנים להקריב את עצמם למען כל צורך ציבורי אשר יתגלה בחיי עמנו בארץ, [ברוח] רעיונו של טרומפלדור על יצירת מושבים חקלאיים של שומרי הגבולות".

גדוד העבודה שהוקם שלושה חודשים לפני ייסוד ההסתדרות שימש כור היתוך לגיבוש התפיסות הרעיוניות והארגוניות של ציבור הפועלים, ולימים העיד ברל שסלילת הכבישים הייתה האוניברסיטה של תנועת העבודה.

המסגרת הגדודית איגדה בתוכה קבוצות שונות תחת קורת גג ארגונית משותפת, הגם שאלו עדיין שמרו על הרכבן הנבדל. בתוך זמן קצר התלכדו חלק מהקבוצות למסגרות 'פלוגתיות', תוך מסכת ויכוחים אין-סופית. ההתנצחויות הרבות נבעו מהפער התרבותי בין חברי הגדוד, מהאינטרסים השונים במאבק הקיומי על פת לחם, ומנסיבותיהם האישיות: רובם היו רווקים צעירים חדורי להט מהפכני שדגלו ביצירת חברה חדשה ואדם חדש בארץ חדשה ושוממה ברובה.

באסֵפה במִגדל הוחלט על הקמת קופה כללית לגדוד העבודה. חרף הגירעון הנצחי שרבץ על משק הפועלים, כבר בשנת 1920 הוכח כושרו של ארגון הפועלים לקלוט באופן עצמאי בשעת משבר אלפי עולים במשק מוכה אבטלה, בלי לחכות להסתדרות הציונית שזה היה ייעודה העיקרי. הסכום בן 200 אלף לירות מצריות שניהל משק הפועלים הִשתווה לשליש מהתקציב השנתי של ההסתדרות הציונית.

במארס 1921 יצאו 15 נציגי קבוצות שונות ממִגדל להקמת פלוגת ראש-העין, לסלילת פסי הרכבת מפתח-תקווה. הנציגים נועדו להבטיח את האינטרסים של קבוצותיהם במקום העבודה החדש. בתוך זמן קצר גדלה פלוגת 'בוני מסילת הברזל' ל-250 חברים. במועצת האיחוד של פלוגות מִגדל, ראש-העין וקבוצת הרועים בשרונה שבגליל התחתון, אושרה ביוני 1921 מטרת גדוד העבודה שניסחו אלקינד ואלמוג בליטושו של אליהו גולומבּ: "בניין הארץ על-ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל". כשהסתיימה הקמת המסילה באוגוסט 1921 נאלצו חברי הפלוגה למצוא מקור פרנסה חדש.

קבוצות העבודה הפרולטריות של חברי הגדוד פעלו בהרכבים שונים ברחבי הארץ תוך שהם מתקבצים ונחלקים בנדודיהם ממקום עבודה אחד למשנהו. חבורות צעירים יחפנים המתפרצות לכיבוש עבודת החציבה, הבניין והחקלאות, ומטפחות את מיתוס עבודת הכפיים במולדת. הפלוגות עבדו במטולה, חמרה, איילת-השחר, סג'רה, מגדל (דיג), טבריה, יבנאל, דגניה, כפר-יחזקאל, מרחביה, עפולה, בלפוריה, כּרכּוּר, חדרה, חיפה (יגור), גדרות, עתלית (ברכות המלח), זִכרון-יעקב, תל-אביב (גבעת-השלושה), פתח-תקווה, בסיס הצבא בצריפין, לוד, בן-שמן, קבוצת שמירת הכרמים בראשון-לציון וברחובות, נס-ציונה, קריית-ענבים, מוצא, עטרות, נווה-יעקב, בית-לחם, באר-שבע, דיר אל-בלח ופלוגת הבנייה בקיר-מואב שבעבר הירדן. שתי קבוצות לא עלו להגשמה – פלוגת ההתיישבות בחורן (שהקימה את רמת-דוד) ופלוגת ייבוש ביצות כּבּרה.

במלֹאת שנה לגדוד הצטרפו חברי כפר-גלעדי לשורות גדוד העבודה, וביולי 1924 הצטרפו גם חברי תל-חי (שהתאחדו לאחר מכן עם כפר-גלעדי). לחלקו של כפר-גלעדי בתולדות הגדוד נודעה משמעות ביטחונית מיוחדת: שלושה חודשים לאחר נפילת תל-חי ובעקבות מאורעות הדמים בירושלים פורק ארגון 'השומר' הסלקטיבי. במקומו הקימו חברי 'אחדות העבודה' את ארגון 'ההגנה' שהיה פתוח בפני כל מתגייסי היישוב. כשאבד הכלח על תפיסת שומר השדות הבודד נדחקו אנשי 'השומר' ממעמד הבכורה הביטחוני. הם זיהו בגדוד העבודה מסגרת לחידוש תפיסתם, והקימו בשנת 1921 ארגון מחתרתי בתוך הגדוד בשם 'הקיבוץ החשאי', שמרכזו היה בכפר-גלעדי. פרשה זו הסתיימה ב'פיצוץ' רועם עם בן-גוריון והנהגת ההסתדרות, והיא לא תידון כאן. אזכורה נועד להמחיש את התסיסה המהפכנית והטוטלית ששררה בהוויית הגדוד, כמו גם את קבלת הכרעת הרוב ומרות הרוב בסופו של דבר.

בכל תחומי החיים והעשייה – באידיאולוגיה הקומונלית, במבנה החברתי (אופיו של התא המשפחתי) ובתפיסת ההתיישבות והביטחון – היו שדבקו בקיצוניות חסרת פשרות. גילם הצעיר של חלוצי הגדוד, התהפוכות הדרמטיות בחייהם, המצוקה הכלכלית המייסרת והמהפכנות שבערה בעצמותיהם – כל אלה גרמו לפילוגים בלתי פוסקים, והניעו את חלקם להליכה על הסף. היו שהרחיקו לכת ונפלו קורבן לקנאוּת המכלה.

קביעת עובדות בשטח

עם אִזרוּח הממשל הצבאי הבריטי ביולי 1920 הותרה מחדש רכישת מקרקעין בארץ, ויהושע חנקין חתם על חוזה עם האפנדי סורסוק בביירות לרכישת 51 אלף דונם בשני גושי קרקע בעמק יזרעאל (גוש מהלול וגוש נוריס).

רופין והאגרונום עקיבא אטינגר מהקק"ל התגייסו לשכנע את הנהלות הקק"ל וההסתדרות הציונית בראשות חיים ויצמן לאשר את הרכישה הענקית, למרות צרורה הנקוב. ואכן, בהתכנסות הקונגרס הציוני בקרלסבד בספטמבר 1921 אושר מפעל ההתיישבות בעמק יזרעאל.

בח' באלול תרפ"א עלו מייסדי נהלל, אנשי העלייה השנייה, להתיישבות. מסירת גוש נהלל ל'חבורת אליעזר יפה' העלתה את מִפלס החשדנות והחשש בגדוד העבודה שמא גם אדמות עמק חרוד יימסרו לאנשי העלייה השנייה המקושרים להנהגה. שלמה לביא, מאנשי העלייה השנייה, התגייס לעניינם של חברי הגדוד ופעל למענם בקונגרס מטעם 'אחדות העבודה'.

בי"ח באלול תרפ"א (ספטמבר 1921) עלו 44 חברי פלוגת ראש-העין להתיישבות במעיין חרוד, ולמחרת הצטרפו אליהם 30 חברי פלוגת מגדל. לראשונה המיר הגדוד את שיטת הנדידה בעקבות עבודות מזדמנות למדיניות של השתקעות ביישוב קבע שבו ייצור מקורות תעסוקה לפרנסתו. גישה זו, שעלתה בקנה אחד עם תפיסתו הלאומית של הגדוד, התאפשרה הודות לנסיבות החדשות – רכישת המקרקעין, הקצאת התקציב והתפרצותו של גרעין חלוצי ומאורגן.

בדצמבר 1921 הוקמה פלוגת ירושלים בראשות יצחק שדה, וחבריה השתכנו בבתים נטושים בגבעת-שאול, בבית חרושת עזוב סמוך לדיר-יאסין, בישיבות 'תורת חיים' ו'עץ חיים' בעיר העתיקה, בשכונת הבוכרים ובתלפיות. בתוך כחצי שנה הגיע מספר חברי הפלוגה למאתיים חלוצים, שעסקו בחציבה ובבנייה (בית-החולים 'הדסה', האוניברסיטה העברית בהר הצופים, מלון דוד המלך, שכונות רחביה ובית-הכרם, ומבנים בעבר הירדן). במאי 1926 עלתה פלוגת ירושלים להתיישבות והקימה את קיבוץ רמת-רחל מדרום לירושלים.

בי"ב בכִסלֵו תרפ"ב (13 בדצמבר 1921) עלתה להתיישבות פלוגת תל-יוסף על תל עתיק למרגלות הגלבוע, כארבעה ק"מ ממזרח לעין-חרוד. בניגוד לעמדת ועד הצירים, דרשו חברי הגדוד ליצור רצף התיישבותי שיניח את היסוד להקמת "משק גדול ומאוחד, קומונה גדולה המאחדת פועלי עיר וכפר בהנהלה עצמית". ההתיישבות של פלוגת תל-יוסף הייתה בחזקת קביעת עובדה בשטח, ולקראת ביקור משלחת ועד הצירים במקום נערך תגבור בהול של אחרונֵי אנשי מִגדל. לאור נחישוּתם של חברי הגדוד ויכולתם הארגונית המוכחת שוכנע ועד הצירים לברך על המוגמר.

אוונגרד מול פרוטוטיפ

בשנת קיומו הראשונה קלט הגדוד 662 פועלים. החברוּת בגדוד לא הותנתה בשיוך תנועתי, ונראה כי לרוב החברים היווה הגדוד בית ראשון בארץ, וניואנסים אידיאולוגיים ברומו של עולם המהפֵכה הציונית והעולמית לא ממש העסיקו אותם. המעבר מעבודות יוממוּת ארעיות להתיישבות חקלאית ועבודת אדמה הצריך קביעת מחויבוּת אישית. בנובמבר 1921 התקבלה בוועד הפועל של מועצת הגדוד החלטה לחייב את כל חברי הגדוד לחתום על תקנון הגדוד או לעזוב את שורותיו. הפעלת הלחץ נועדה גם להגדיר את השיוך המפלגתי במאבק הפוליטי המתגבר מול מוסדות ההסתדרות.

באפריל 1923 פרשה פלוגת עין-חרוד בהנהגת שלמה לביא מהגדוד. הגורם התקציבי היה המניע הישיר לפילוג ש'נצבע' במעטה אידיאולוגי. לביא דרש להתנתק מניכּוי חלקה היחסי של פלוגתו בחוב הכספי להסתדרות כדי לאפשר לעין-חרוד להתפתח כיישוב עצמאי. ברקע הדברים עמד תהליך ההתמסדות והקמת המשפחות ביישוב, והרצון להתנתק ממימון מאות העובדים הזמניים עד להתארגנוּתם בארץ.

לביא ניסח את רעיון 'הקבוצה הגדולה' ("משק אוטרקי: טריטוריאלי ופרודוקטיבי"), כלומר קיבוץ עצמאי העומד ברשות עצמו. לעומתו, רוב חברי הגדוד המשיכו לדגול בתפיסת 'הקומונה הארצית', כלומר מסגרת ארגונית ותקציבית משותפת לקבוצות עבודה ניידות וזמניות לצד פלוגות המתנחלות ביישובי קבע.

בשנת 1925 גיבש יצחק טבנקין את רעיון 'קיבוץ עין-חרוד', שנועד לאחד את הקיבוצים העצמאיים ברוח עקרון הכלל-ארציות של גדוד העבודה. באותה השנה עזבה קבוצת חברים את עין-חרוד, ויסדה את כפר-ויתקין לאחר שתביעתם לחלק את הקיבוץ ליחידות פרטיות דוגמת מושב העובדים נדחתה.

השפל הכלכלי והאבטלה בארץ פגעו קשות בגדוד. מחצית מחבריו חיו בפלוגות העירוניות, שבהיעדר תוצרת חקלאית עצמית סבלו לא פעם מחרפת רעב. במועצת הגדוד שהתקיימה ביוני 1925 ניטש פולמוס עז בין קבוצת 'המכסימליסטים' (סיעת השמאל), שדגלה ברעיון ה'קומונה הכללית', לקבוצת 'המינימליסטים' (סיעת הימין) שקראה להפרדה בין הקבוצות. סיעת השמאל טענה שהקיבוץ צריך לפעול כאוונגרד מהפכני המכוון את ציבור הפועלים למרד קבוע. לעומתם גרסה סיעת הימין שהגדוד הוא צורת חיים ('פרוטוטיפ'), היכול לנהל את חייו ופעילותו בסביבה קפיטליסטית.

במועצת הגדוד שנערכה ביוני 1926 בתל-יוסף סוכם על 'מורטוריום פוליטי' (דחייה) לשנה, החלטה שגרמה לעזיבה נסערת של סיעת 'השמאל'. בשנת 1927 הפך 'קיבוץ עין-חרוד' לתנועת הקיבוץ המאוחד. באותו שנה ירדו ארבעים חברים מסיעת השמאל בהנהגת אלקינד לברית המועצות, ויסדו בקרים את הקולחוז 'ווֹיָה נוֹבָה'. במלחמת העולם השנייה נרצחו חברי 'וויה נובה' ועקבותיו של אלקינד נעלמו בגולאגים בסיביר. בנו הבכור, אוּרי, מראשוני הילדים בתל-יוסף, לחם בשורות הצבא האדום ונהרג בחזית סטלינגרד. לאחר פרישת 'קבוצת אלקינד' התכנסה בדצמבר 1929 ביגור מועצת האיחוד בין חברי גדוד העבודה לקיבוץ המאוחד. עם האיחוד הצטרפו לקיבוץ המאוחד פלוגות גדוד העבודה תל-יוסף (150 חברים), כפר-גלעדי (80 חברים) ורמת-רחל (40 חברים). הקיבוץ המאוחד מנה 1,362 חברים ו-300 ילדים.

חיל חלוץ ציוני

מיומו הראשון שימש הגדוד אכסניית מעבר לעולים חדשים ולפועלים מחוסרי עבודה, ובמרוצת שנות קיומו היו בו כ-2,600 חברים. גדוד העבודה היווה אבן דרך בתולדות ההתיישבות הציונית בגלל דגם ההתיישבות החדש שעיצב ובגלל הורותו לזרם המרכזי בתנועה הקיבוצית. אמנם חבריו יסדו בסך הכול שלושה קיבוצים, אבל הם הִתוו את דרכה של התנועה הקיבוצית כחיל חלוץ ההולך לפני המחנה בראש מפעל ההתיישבות הציוני.

לאחר מושבות העלייה הראשונה שהוקמו על-ידי עולים שומרי מצוות, ולאחר ההתיישבות הקואופרטיבית ו'הקבוצה האינטימית' ברוח הרומנטיקה הטולסטויאנית של הסוציאליסטים בני העלייה השנייה, יצרו חלוצי העלייה השלישית צורת התיישבות יחידאית במרחב הקומונות העולמי.

ברוח ההמשׂגה מהוויית האידיאולוגיה הלאומית והסוציאליסטית שהערו חלוצי הגדוד לשפתם, טבע מנחם אלקינד את מטבעות הלשון – 'ארץ ישראל העובדת', 'אומה עובדת', 'עם עובד', 'התמכרות חלוצית', 'יוזמה וניהול עצמיים', 'סולידריות קיבוצית' ו'אחריות הדדית'. במאמר על דרכו הרעיונית של הגדוד כתב חנוך רוכל, מראשי גדוד העבודה: "בראשית היווצרו ראה הגדוד את עצמו כצבא כובשים שאין להם צורך בדירת קבע, לא כל שכן משק קבע. מגמת ההתיישבות ומגמת הכיבוש נראו כסותרות זו את זו, אבל לא ארכו הימים וגבר רעיון ההתיישבות הקבועה. תחיית העם קשורה בשיבה לקרקע. הידיעה על קניית העמק עוררה את הכיסופים הטמירים לקרקע".

במה נתייחדה אֵפוא תרומתו של גדוד העבודה למפעל ההתיישבות הציוני?

נראה כי השפעתו המשמעותית ביותר של גדוד העבודה טמונה במורשתו בתחום ההתיישבות בארץ ישראל. בתחום התעסוקה והמשק היצרני נבלעה עשיית הגדוד במפעלי ההסתדרות הכללית, ובמישור הביטחוני נותבה פעילותו למסגרות 'ההגנה'. אומנם הגדוד לא היה הגוף הראשון שיישב קבוצות קולקטיביות, שכן לפניו הייתה הקבוצה (דגניה, כנרת), הקואופרציה (מרחביה) ומושב העובדים (נהלל); והוא לא היה היחיד שיצר תנועה קיבוצית ארצית (לימים היו גם חבר הקבוצות, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ הדתי והעובד הציוני). למרות כל אלה, השפעתו של גדוד העבודה על עיצוב דמותה של ההתיישבות הקיבוצית, על דרכו של ארגון 'ההגנה' ועל מפת מדינת ישראל הייתה מכרעת בתקומת מדינת ישראל. מהגדוד התפתחה תנועת הקיבוץ המאוחד, הבולטת והגדולה מבין התנועות הקיבוציות, שחלקה רב לה במפעל ההתיישבות בַּסְפר ובגבולות ('חומה ומגדל', 11 הנקודות, המצפים), בהעפלה, בהקמת הפלמ"ח ובקיומו בקיבוצים, ובהתגייסות לחזית המאבק המזוין והמערכה לעצמאות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011