תם אך לא תמים / אברהם וסרמן

 

סיפור חייו של יעקב מלמד כי מידת האמת איננה הימנעות מוחלטת משקר, אלא הקפדה על הנהגה ישרה גם במציאות שבה נדרש לפעמים לרמות. זהו לא "הדתי התחמן"   

זאב רוטקף, יעקב וצאנו כשברקע הכפר סלם (שלם) והעיר שכם - http://www.zevrothkoff.com

 בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.

במרמה – בחכמה (רש"י).

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, אשר טמא את דינה אחותם.

במרמה – בחכמה (רש"י).

רכושו של יעקב הלך והתרבה בקצב מסחרר.

פיצול המקלות אל מול הצאן המיוחמות הוכיח את עצמו מעל ומעבר, וליעקב היו עדרים כל כך גדולים עד שאת חלקם מכר כדי לקנות גמלים, חמורים, עבדים ושפחות. בעצם, יעקב הפך לאיש עשיר למרות שהיה רק במעמד של שכיר אצל לבן. תופעה יוצאת דופן בימים ההם.

בני לבן ראו בעיניים כלות את בן-הדודה שהגיע יחף לביתם הופך לאחד מעשירי המקום. "על חשבוננו", אמרו זה לזה. "מדובר כנראה ברמאי גדול במיוחד, אין כדוגמתו אפילו במקומנו".

פושע נמלט

אבל לא רק הם. מלכתחילה לא אהב לבן את אחיינו שבא אליו בעירום ובחוסר כול. הוא התאכזב עמוקות מכך שלא הביא עמו מתנות, וחשד שהייתה סיבה טובה לכך שגיסו העשיר לא שלח עמו אפילו אבנים טובות הקלות לנשיאה גם בדרך ארוכה. את הסיבה קיבל בעקיפין מפי השמועה העסיסית, הכמעט דמיונית, שהגיעה עד חרן. יצחק הזקן היה עיוור, ויעקב ניצל את חולשתו כדי לגנוב את הברכות שהיו מיועדות לעשו, אחיו הגדול ממנו. היו שהוסיפו גם שאמם – רבקה אחות לבן – היא שדחפה את יעקב לביצוע התרמית ועזרה לו להתחפש לעשו.

מאותו רגע, עשו אורב ליעקב ומתכוון להרגו ברגע שיצחק ימות, ולכן ברח יעקב לחרן.

ובכן, אמר לבן לרעיו, אין זו עוד בקשת שידוך הוגנת, כאליעזר בשעתו, אלא קשירת קשר של אחייני ואחותי שכנראה למדה כאן משהו. יעקב אינו אלא פושע נמלט, המבקש כביכול ללכת בדרכי אביו התמים ולשאת אישה ממשפחתו שבחרן. לכן, אף שיעקב ביקש במפורש, "ברחל בתך הקטנה", ללבן היו תוכניות אחרות. לאה, שלא היו לה מחזרים עקב בעיית-עיניים, תהיה אשתו של יעקב, למרות התנאי המפורש. לבן כבר ידע מראש מה יענה לטענת יעקב. שבע שנים הכין את התרמית לפרטיה, והיה שב ומדמיין את תדהמתו של יעקב ואת תגובתו. שבע שנים הכין גם את דברי תשובתו המוחצת.

לקראת ליל החתונה שותפו כל הנוכחים בסוד העניינים. לבן פיתה אותם לעשות עמו יד אחת, כדי שיעקב יישאר שבע שנים נוספות בארצם ויתברכו נכסיהם בזכותו, כפי שראו עד כה. השמחה הייתה גדולה, ובשלב מוקדם של הערב כיבו את הנרות, שלא כמקובל. לשאלתו מדוע עשו כן, ענו שזהו מנהג צניעות שנהגו, תוך שהם מבקרים את מנהג אנשי כנען שאינם צנועים כמותם. בחושך שנשתרר לא הייתה ליעקב אפשרות לבדוק מי הכלה שעמו, ולכן קרא בשמה כדי שתענה ויזהה אותה, כפי שעשה אביו העיוור כשבא לרמות אותו.

בבקר, כשהטיח בלאה "בת הרמאי למה רימית אותי?", ענתה לו: "ואתה, למה רימית את אביך כשאמר לך האתה זה בני עשו, ואמרת לו אני עשו בכורך? אתה אומר: למה רימיתני, ואביך לא אמר: בא אחיך במרמה?" (מדרש תנחומא). אף לבן נקט באותה דרך. "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", ענה ליעקב המיוסר והמאשים, תוך שהוא רומז רמז עבה כקורת בית הבד, שהובן היטב גם לסובבים אותם. גם יעקב ידע שהשמועה על גניבת הברכות והקדמת הצעיר לבכור הגיעה לחרן.

על רחל ששיתפה פעולה עם אחותה ואביה לא כעס יעקב. הוא הבין כי לא נותרה לה ברירה, ועתה העריך אותה עוד יותר, שכן היה עליה לגנוז באחת את כל ציפיית שבע השנים שחלפו, ולסייע לאחותה לקטוף במקומה את פרי-געגועיה.

סגירת חשבונות

שש השנים האחרונות היו רצף של התמודדויות קשות במיוחד. מחד – היה יעקב שכיר שעליו לעבוד בנאמנות, והוא אכן הגיע לשיאים. "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", יטען מאוחר יותר בפני לבן. מאידך – לבן רימה אותו כל העת במשכורתו, ויעקב נאלץ לנקוט דרכי ערמה ותחבולה כדי לגרום לצאן ללדת את סוג הכבשים שיקבל כמשכורת.

אלא שללא התערבות ההשגחה הא-להית, לא היו מאמציו נושאים פרי, כפי שהראו לו משמים בחלום.

רכושו הלך ונתרבה, ומעמדו התחזק לכאורה, עד ששמע את דברי בני לבן הטוענים לבעלות על כל רכושו. גם הבעת פניו של לבן הסגירה שלבו חורש מזימות. אז הבין יעקב שלבן זומם הפעם משהו אכזרי במיוחד, ופעמוני האזעקה צלצלו.

שוב נקט יעקב דרך רמייה, כשלא הודיע ללבן על צאתו וברח מחרן, תוך שאינו משאיר מאחוריו פרסה אחת מיותרת. כיוון שהיה שכיר הנתון למרותו של לבן, וגם חתן המתפרנס מחותנו – הרי שבריחה ללא רשות כמוה כגניבה. לבן התמלא חמה וזעם משגילה את אשר עשה לו חתנו, שגנב את לבו, את בנותיו, את נכדיו, את צאנו ואת אלוהיו.

עתה, משהוגדשה הסאה, יבוא עמו חשבון על גנבת הבנות, הנכדים והצאן, ומעל לכול – גניבת התרפים. הוא היה בטוח בניצחונו המוסרי והפיזי על יעקב. לאחר שיבוא עמו חשבון – יהרגנו וישיב אליו את הכול.

יעקב היה מוכן למפגש הזה. כל התסכול והזעם, הצער והייסורים לאורך עשרים שנות שהותו אצל לבן התנקזו למפגש הטעון בין החתן המרומה, השכיר העשוק, לחותן חסר-הלב והמעביד הנצלן.

הוא גם היה בטוח בעזרה משמים, שכן קיבל הנחיה א-להית לשוב לארץ כנען.

אף שמתחילה הציג לבן את עצמו כאב אוהב וסב רחום, פיו הכשילו כשגילה ליעקב את שנאמר לו מפי הגבורה בחלום הלילה. אז נחשפו צפוני לבו הרע, באמרו כי יכול היה לעשות רע ליעקב, אלמלא הוזהר מלמעלה. או אז הפך יעקב את הקערה על פיה, והוכיח ללבן שהצדק והיושר לצדו, בעוד לבן אינו אלא אב אכזר לבנותיו הזומם לגזלן מידי חתנו, ורק התערבות א-להית חוסמת את דרכו כפי שהודה. יעקב התאפק עדיין מלהטיח בלבן את כל שעל לבו, אך כשזה מישש את כל כליו בחיפוש אחר התרפים הגנובים ולא מצא – הייתה זו שעת הכושר ליעקב לריב עם לבן ולייסרו בפומבי על השבת רעה תחת טובת יעקב בעשרים שנות שהותו אצלו.

מעתה נסללה לפניו הדרך לארץ-ישראל, כשמלאכים מלווים אותו בדרכו.

תוצאות השקר

מתחילה סבר יעקב שבבואו לארץ ישראל יוכל לנקוט את מידת האמת, ולא יזדקק עוד לשקר. הוא רצה לפתוח דף חדש גם ביחסיו עם אחיו, שממנו גנב את הברכות במרמה. המפגש המפחיד עם עשו כבר עמד לקראת סיום, כשהם מיישרים את ההדורים ביניהם. אלא שאז באה לפתע הצעה "ידידותית מדי" מצדו של עשו – "נסעה ונלכה, ואלכה לנגדך". יעקב הבין שעלול להיפתח כאן פתח לפורענות קבועה, כשהוא נזכר בסגנון חייו והלך רוחו של אחיו הצייד. לא נותרה ברירה אלא לנקוט שוב את מידת השקר: "ואני אתנהלה לאטי… עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", בעוד שלמעשה לא היו לו כוונות לפגשו עוד בחייו. חכמים יפרשו שהתכוון לעתיד לבוא, ליום שבו יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו על הרעות שעשה לנו במהלך הדורות.

אך לא רק יעקב.

דמות האב והתנהגותו מהווים דוגמה לילדיו. אשר על כן היה השקר פוקד לעתים את ביתו של יעקב. שמעון ולוי שיקרו לאנשי שכם והרגו את כולם למורת רוחו של יעקב. האחים שיקרו ליעקב בטבלם את כתונת הפסים בדם. יהודה שיקר לתמר כלתו כשהבטיח לה את שלה לכשיגדל, והסתבך עד שכמעט שרף אותה, החפה מפשע, באש. רק ברגע האחרון ממש הודה על האמת, תוך שהוא מתבייש ברבים. יוסף שיקר לאחיו והאשים אותם בריגול ובגנבה על לא עוול בכפם.

לא רק יעקב סבל מן השקר ותוצאותיו המרות. גם צאצאיו אחריו עתידים לשלם מחיר כבד על גנבת הברכות, כדברי חכמים שהשוו בין זעקת מרדכי בשושן בשמעו את גזרת הכיליון לבין זעקת עשו השומע כי אחיו גנב את ברכותיו (בראשית רבה, סז).

 כיוונים

בשנים האחרונות נעשתה כמין אופנה לעקוץ את יעקב ולבקר את אישיותו. כך עשו גם הנוצרים בימי קדם, כשהיו מביימים את דמות יעקב בהצגת-רחוב, כשהם מכנים אותו "רמאי וזייפן" (מסכת עבודה זרה דף יא ע"ב). מכאן, יטענו גם אחים-מנגחים, צמחה דמותו של הדתי ה"תחמן". אלו ואלו מתעלמים ביודעין מפסוקים מפורשים וממדרשים רבים, המאשרים את מעשי-יעקב מפי הגבורה. הם מסתמכים כביכול על מדרשי חז"ל, שלא באו אלא להראות שגם על שקר הכרחי שילם יעקב בהמשך דרכו מחיר כבד, כפי שסובלים מתופעות לוואי כשנוטלים תרופה חזקה. חכמים הצביעו על העובדה שגם כשמשתמשים בשקר במקום הנכון יש למרק את השלילה שבעצם השימוש במידה מגונה זו, אך מעולם לא טענו שלא נהג כראוי.

הרצי"ה קוק זצ"ל היה מכנה בשיחותיו את יעקב "ישרות בתוך הסיבוכים" (שיחות הרצי"ה, תולדות). היכולת להשתמש בשקר במקום שבו הוא הכרחי, אך להישאר מחושב ומדויק בשימוש בו, היא מידתו של איש האמת. האיש העובד בנאמנות ללא סייג גם כשמרמים אותו עשרת מונים במשכורתו, תוך שהוא נוקט דרכי-ערמה; מי שגם תוך כדי גנבת הברכות נזהר בלשונו למעט בשקר, ולנקוט לשון המשתמעת לשתי פנים, כפי שכבר פירש רש"י על החומש (שלא כדרכם של מי שרואים בדבריו דרשנות בעלמא) – הוא איש האמת. לא מי שדרכו סוגה בשושנים ומעולם לא נזקק לשקר. גם לא מי שדבק באמת בלא דעת, גם כשבעזרתה השקרן – כעשו וכלבן – גובר ומנצח. אדרבה, גדולתו של יעקב בכך שאחז במידת השקר כדי לבטל את השקר, הכה אותו בנשק שלו, ובכך תיקן את השקר (על פי שפת אמת, תולדות).

אמת, נהג הקוצקאי לומר, אינה אמירת הנתונים היבשים. אמת היא גילוי העומק המסתתר מאחוריהם, ומה שצריך להיות על פי דבר-ה'.

כישלונם של האחים מורה עד כמה קשה למצוא את האיזון הנכון, ומאיר באור יקרות את אביהם השלם, "הבחור שבאבות" כדברי המדרש, ו"שלימא דאבהן" כמאמר הזוהר הקדוש. התם – אך לא תמים, והנקרא מפי עליון "ישר-אל".

לימים ינסח המשורר בתמציתיות את סגנון החיים הראוי בדרכו של יעקב – "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל".

יהודה למד על בשרו את ערכה של האמת, ומשהודה ושילם מחיר ציבורי כבד נסללה בפניו הדרך למלכות. לימים, יעמוד בדיבורו גם כשהוא מסתכן בחיי-עבדות במצרים, כדי להשיב את בנימין לאביו כפי שהבטיח לו. או-אז תחזור האמת לבית יעקב, ויתגלה האח האבוד.

מאז ולדורות, יעמוד אתגר האמת לפני בני-האבות שנקראו "ישרים". הם יפסקו כי מותר לשנות מפני השלום, כאחי יוסף המבקשים כביכול בשם אביהם שיסלח להם, וירקדו לפני כל כלה באשר היא "כלה נאה וחסודה". כל זאת תוך שהם מצווים "מדבר שקר תרחק", שלא להרחיב את ההיתר אל מעבר לגבול.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: