רנואר, מראשוני הזרם האימפרסיוניסטי, הצטיין בחדוות חיים ובאנושיות עמוקה שהתבטאה בשטף של צבעוניות בעבודותיו. על הצייר שלא חדל לנדוד ולחפש את דרכו בתוך עולם האמנות

פייר אוגוסט רנואר

Pierre-Auguste Renoir

צייר ופסל צרפתי

נולד: לימוז', 25 בפברואר 1841

נפטר: קאני, 3 בדצמבר 1919

יצירות ידועות: 'ליז', 'לה גרנוייר', 'התא', 'הנדנדה', 'המטריות', 'הרוחצות', 'אגרטל של כריזנטמות', 'נשף המחולות במולן דה גאלט', 'אם וילד', 'כובסת וילד'

 לה גרנוייר, 1869. שעות אחרי צהרים של קיץ הן השעות האהובות עליו ביממה. צבע השמים הבהיר מתכהה ומתאדם ונאבק באור השמש, ופלטת הצבעים השמימית נפרשת במלוא גווניה ומהתלת בעצים המשתקפים בנהר הסן.

לצידו יושב מונה, מטולא בגדים ומדובלל-זקן, קמט של ריכוז מתוח בין גבותיו והוא שקוע כל-כולו בבד הציור שלפניו. הוא שולח מבט לעצים הירוקים המתנשאים מעלה, לתנועת העלים בכל משב רוח קל, לרוחצים המשתכשכים באותו פיתול מתמשך של הסן, שולחים כפות רגליים אל המים לצד הברווזים. את צבעי השחור והחום הכהים הוא ממיר באוכרה, אדום ורמיליון וכחול בהיר, תכליתה של תמונה הרי היא לקשט קיר, ולכן חשוב שיהיו הצבעים מענגים כשלעצמם וביחסם ההדדי. וכבר אמרו לו שניכרים קווי הדמיון בציוריהם של מונה ושלו, ודאי הודות לזמן המשותף הממושך תחת כיפת השמים שיקר לו מפז.

גם לחייו שלו שקועות, גופו צנום, אבל מצבו של רעהו ירוד משלו, עד כי בביקור האחרון שערך אצל הוריו בוויל-ד'אוורי – עם ליז הגיע אליהם – גרף לכיסיו שאריות לחם כדי להביא לידידו הרעב. ימים קשים הם עבור אמן, ויצירותיו המענגות ועמוקות המבע של רעהו נדחות מהסאלונים. 'סקיצות', מכנים אותם בעלי הסאלון, 'טיוטה לדבר האמיתי'. אבל רוחם איתנה. הם ניזונים מרוח היצירה, מתפרנסים בדוחק מפרנקים בודדים שהשיגו מבית העבוט, מיטלטלים עם נכסיהם הדלים מקורת גג אחת לאחרת, או לביתו של ז'ן פרדריק באזיל, ודבקים תמיד באותה מטרה עליונה לשחרר את האמנות מכבליה, לטעת בה שמחה ועליצות ופשטות, לזנוח את הקדרות והאיפוק. לכן הוא מעדיף את ימות הקיץ, את האושר העילאי של אותן שעות חמימות בבוז'יוואל, בשאטו או בקרואסי. הוא מבחין בתזוזה על גדות הסן, אישה מרוחקת, לבנת מחלצות, נעמדת על גשר העץ ולידה עומד בנה, והוא מרים את מכחולו ובמשיכות קצרות, מהירות, מתחיל לצייר אותם יחד, לוכד את רטט האור שמופיע רק בדקה זו של היום, ורק בחומו של הקיץ.

מוצא הנאה

לה גרנוייר, 1869

בתחילת שנות העשרים של חייו ואחרי שלפרנסתו צייר מניפות, קישט בית קפה וצבע תריסים עבור נוצרים מיסיונרים, החליט רנואר, מי שנחשב לאחד ממעצבי הזרם האימפרסיוניסטי (גם אם ניטש ויכוח עד כמה נכון לשייך אותו אליו), להצטרף ל'אקול דה בוז-אר', מוסד אמנות חופשי של אמן שוויצרי בינוני בשם שארל בלייר. באחד הימים הקניט בלייר – איש קפדן וזעפן – את רנואר הצעיר הנלהב כי אין אדם מצייר לשם הנאה. אז השיב לו הצעיר בעיניים בורקות כי לולא מצא בציור הנאה לא היה מצייר כלל. מתוך האנקדוטה הזו מתבהרים החדווה, העונג ושמחת החושים שיצירתו של רנואר מתאפיינת בהם, ומשתלבת היטב ברוח האמנותית החדשה המפעמת באמנות של אמצע המאה ה-19 – האימפרסיוניזם.

אבל רנואר מעולם לא תחם עצמו במגבלות עקרונות הציור של זרם כזה או אחר. עוד בהיותו שוליה במפעל חרסינה היה מתחמק אל ה'לובר' הסמוך, מתבונן ביצירות המופת ומעתיקן, מפנים את היסוד השכלי-האינטלקטואלי של מיטב האמנות המסורתית ובה בעת מרבה בנסיעות ליער פונטנבלו כדי להשתחרר מצרותו של החדר הסגור ולצייר תחת כיפת השמים – דפוס שאפיין את חבריו, הציירים המתלמדים שיהפכו להיות כעשור אחר כך האימפרסיוניסטים (השם אימפרסיוניזם ניתן לתנועה אחר אחת מתערוכותיהם, שבה הוצגה סדרת תמונות של קלוד מונה תחת השם אימפרסיה, Impression).

באחד ממסעותיו אל היער פגש בדיאז, מורה מקשיש המשתייך לאסכולת בארביזון (קבוצת ציירים ריאליסטית שפעלה בכפר בארביזון) והאחרון נטע בו אהבת טבע וצבע, אהבה לחיוּת, יכולת להקשיב לפעימות הטבע. אז מנסח רנואר את העיקרון שמוביל אותו ביצירתו: "אני אוהב ציורים המעוררים בי חשק לטייל בתוכם". חבריו לאטלייה – מונה, סיסלי ובאזיל, והוא ביניהם, עמלים לשכלל את הטכניקה, לתרגל את עבודת הרישום והפרופורציה, אבל בניגוד לאמנות הציור המסורתית הם רואים בעבודה הטכנית אמצעי בלבד ולא מטרה; מעדיפים להריח פרח מלתרגל ציור של פרח בחדר בין ארבעה כתלים. מתפעם מן העולם האמנותי שנגלה אליו חובר רנואר למאנה – שותפו לאהבת החיים המודרניים – ומציג את יצירתו 'ליז', שבה נראית אהובתו ביער פונטנבלו בשמלה לבנה, המנהלת דיאלוג עם ירוק העצים, יולדת הרמוניה צבעונית חדשה. "האפקט אמיתי וטבעי כל כך", כתב מבקר האמנות שביקר בסאלון שבו הוצגה התמונה, "עד שבהכרח הוא נראה מסולף, כיוון שהבריות מורגלות לתאר את עצמן בצבעים קונבנציונליים".

יצא לראות עולם

באותן שנים מאנה, מונה ורנואר גומרים אומר להתקרב לחזותו של האובייקט, לגאול את אמנות הציור מן המוסכמות הישנות של אור וצל וגוונים נייטרליים, להיפרד מן הצבעים הכהים ("מדוע למען השם אתה מצייר דברים בשחור כל כך?", שאל פעם דיאז את רנואר), וכן להתמכר לאפקט אור השמש ולאופן שבו הוא מאיר וצובע את האובייקטים, כשהחוויה החושית מחליפה את קודמתה השכלית.

בציוריו 'לה גרונייר' ו'סירות מפרש בארז'נטיי' ממשיך רנואר ללכוד את אותו רושם רגעי וחד פעמי שמספק לו הנהר, מגלם במכחול את נצנוצי המים, השתקפויות האנשים, מעניק זוהר למציאות השלמה הנשקפת מבחוץ, גם אם רק בעיניו שלו. אז נפתח העשור היצירתי בחייו. הוא מצייר בשצף, זונח את הדמויות המיתולוגיות של פרנסואה בושה, ומוצא את האידיליה בחיי היום-יום, נותן מקום לתנועתיות, לתסיסה, מתמסר לאספקטים הפשוטים שניבטים מהעולם שלמולו: נשף מחולות במולן דה גאלט, גברת מונה קוראת בלה-פיגארו או אישה הפורטת על גיטרה. בכל אחת מהיצירות הוא משרה מקצת מגן העדן שלו, משיכרון משחקי האור והצבע, ומשיכרון היצירה שלא עזבו למן היותו ילד אביון שנאבק על אמנותו.

עשור זה הוא שהטביע את חותמו של רנואר בהיסטוריה של האמנות האימפרסיוניסטית, קיבע אותו בתודעה כמי שעומד בשורה אחת עם גדוליה ומעצביה. אבל בסופו של אותו עשור מתחילה לבצבץ אצל מי שסלד כל חייו משיטתיות וניזון מאינסטינקט חוסר נוחות ביחס לטכניקה השיטתית, הקבועה, המלווה את האימפרסיוניזם מאז קומו. הוא, שהחדשנות מעולם לא הייתה בעיניו ערך בפני עצמו, ולרדיקליזם לשם רדיקליזם הוא בז, יצא באותם ימים את צרפת לראות עולם. בטיול שערך בפרסקות של פומפיי, התפעל מאמנות הדיוק והצורה של האמנים היוונים-רומים, מההסתפקות בגוני החום והשחור שלא ראה צורך לזנוח כמו חבריו, ושוב ניצתה בו תשוקה לשוב לאותם ימים רחוקים בלובר, להיטען באנרגיות השואבות מבסיס המסורת הקלאסית; 'הרוחצות'. על תמונה זו עמל שלוש שנים, והיא שהייתה לאחת מן היצירות שסימלו את העידן החדש של רנואר, כמו העידנים האחרים שיבואו אבל ישאירו את רנואר נאמן לעיקרון אחד המוביל אותו מתחילת עבודתו האמנותית: חדוות החיים, האנושיות החמימה והלירית והמבע החולמני השרוי על יצירותיו.

במצב רוח מרומם

הוא נולד בלימוז' לאב חייט, אמן צנוע שנאבק על פרנסתו. על מנת לשפר את מצבה הכלכלי הרופף של המשפחה העביר אותה האב לפאריס. לאחר שהבחינו הוריו של פייר-אוגוסט כי הוא ממלא את מחברות בית הספר הפאריסאי ברישומים שלחו אותו לרחוב טאנפל, לצייר על כלי חרסינה. שם יכול היה לרכוש שימוש דייקני במכחול, עבודה על מתווים של פרח על גב חרסינה. רצף של מלאכות אמנותיות פרנסו אותו במהלך השנים עד המפנה בדרכו האמנותית שהתרחש כאמור במוסד של גלייר: גלייר פעל באסכולה הישנה, נאמן לדרכו של אנגר, שהתמחה בדיוקנאות היסטוריים-מיתיים והאמין בציור כתרגול חשוב. אולם תלמידו השקדן צייר מתוך עונג פנימי שלא עזב אותו עד יומו האחרון, כמו גם ידידיו מאותם הימים מאנה וסיסלי.

בתחילת דרכו התקבלו תמונותיו לעתים לסאלון, אך דבקותו בזרמים מודרניים (שהרי הוא וחבריו העריצו את קורבה, מחדש הריאליזם באמנות שנחשב למשחית האמנות המסורתית) מנעה מתמונותיו להיות מוצגות, ומבלי למכור אמנות קשה להתקיים. הם היו יושבים יחדיו בקפה גרבואה, מאנה, פיזארו, סיסלי, סזאן ואחרים, ומחזקים אחד את השני בימי המחסור הקשים שהחמירו עם מלחמת צרפת-פרוסיה (1870), כשתהום עמוקה פעורה אז בין האמן לבין הציבור. הצעירים עזרו אז איש לרעהו, כורתים ברית נגד העולם. במכתב מאותן שנים כותב באזיל, אימפרסיוניסט מבטיח שעתיד להיהרג בקרב:

מונה בא לבקרני… יחד עם רנואר, הרי אלה שני ציירים נצרכים שאני משכן אצלי. זה ממש בית מחסה לעניים. אני נהנה ויש די מקום ושניהם שרויים במצב רוח מרומם.

מסירות החבורה לאמנות החדשה עמדה בראש מעייניהם. ארבע שנים אחר כך מתקיימת התערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה, לא מעט הודות להתלהבותו של רנואר, והיא הראשונה ממספר תערוכות בעשור האמנותי הפורה בחייו. התערוכות גרמו, אגב, להפסד כלכלי גדול, אבל הולידו חוג מעריצים משמעותי לחבורה. בשנים אלה קרוב רנואר במיוחד למונה, ויחד הם מסתובבים על גדות הסן. הציור בצוותא היה חשוב להם, והוא ממשיך משם לאורך צרפת, מבקר מכרים וידידים ומעלה את דיוקנם על הבד. באחד מביקוריו בלה-גרונייר פגש אנור בז'ורז' שרפנטייה, מוציא לאור שהרבה לארח בסאלונו את פלובר, זולא, פלובר ומופאסאן. לאחר שצייר רנואר את מאדאם שרפנטייה, את בתה הקטנה ואת חותנתה, וחסדה הכספי של המאדאם שירת אותו, גל חדש של התעניינות ביצירתו נולד ויחד איתו רבו ההזמנות לתמונות.

שב אל הרישום

נושק לארבעים ולאה מעבודה קשה מתאהב רנואר באחת הדוגמניות שלו – אלין שאריגו, וזו תהפוך במהרה לאשתו ולאם ילדיו. איתה הוא יוצא למסע באיטליה, אל רפאל וגדולי הרנסנס, עדיין שלו-נפש, אבל בלתי מרוצה מהניתוח החזותי מבית המדרש האימפרסיוניסטי שמפקיע את חשיבות הדמות בתמונה. אז ניעור בו הרצון לשוב לאמנות הרישום, אל הדיוק, אל קווי המתאר.

הוא ננזף על כך קשות על ידי האימפרסיוניסטים האדוקים, אך הוא מקדיש עצמו לשכלול אמצעיו, מפיח רוח חיים בדיוקנאות שיצר באותה תקופה. לכשיגלה שהסכמתיות פוגעת בחמימות האנושית שהוא נאמן לה, מבלי להסס הוא חוזר אל סגנונו הכמו-אימפרסיוניסטי הקודם, אולם פונה לשכבות עבות של צבע ומגבש סגנון חדש תחת כיפת השמים של דרום צרפת. בניגוד לואן-גוך, לטולוז-לוטרק ואמנים אחרים, רנואר ניחן בחייו האישיים בנורמליות בריאה. הוא התבצר בחיי המשפחה שלו, וילדיו "כיכבו" בציורי תמונות הילדות שלו: 'אם וילד', 'שיעור קריאה', 'משפחת האמן'. סוחר התמונות אמברואז וולאר שנהג לבקרם בכפר קאני מתאר חיי משפחה צנועים ונעימים המתנהלים על מי מנוחות כשרנואר מצייר ללא הפסק. 

בשנים אלה נתקף רנואר בשיגרון שבא והולך, שואף את אוויר הדרום החם, וגם כשההתקפות גוברות וחוליו מכביד עליו הוא ממשיך לצייר, כשהמכחולים קשורים לידיו המשותקות בסרט הדבקה. מאדאם רנואר כותבת אחרי סדרת ניתוחים שעבר כי "הרי זה שובר את הלב לראותו במצב כזה", אבל הוא, גם עם התקרבות המוות, חש בהתרוממות הרוח ובאהבה הנצחית ליפי-החיים, והשקיע את ימיו גם בפיסול. עם פרוץ המלחמה נשלחו ז'ן ופייר בניו אל המלחמה. באחד הימים חשב עליהם וזרק את מכחולו. אחרי שנפצעו שניהם, מתה אשתו האהובה. רנואר הקשיש חזר אל הציור – אהבתו שנשארה לו. בחורף של שנת 1919, אחרי ביקור אחרון בלובר שבו זכה לראות מתוך כיסא הגלגלים שלו את דיוקן מאדאם שרפנטייה תלוי לצד האמנים הגדולים האהובים עליו. כשהוא זוכה לכבוד ולכיבודים מת רנואר מדלקת ריאות קשה. ידידו משכבר הימים מונה זכה להאריך ימים עוד שבע שנים אחריו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011