להבין כל בדל משמועת רבו / חיים מאיר נריה

 

מחויבותו העמוקה של הרב משה צבי נריה זצ"ל לתורת רבו, הראי"ה קוק, הביאה אותו  לנדוד למחוזות רחוקים כדי להבינה. מסע רעיוני מרתק בעקבות פתקים מעיזבונו

תשובתו של אליעזר שביד לרב נריה

תחילתו של מאמר זה במספר פתקאות שנותרו בעיזבונו של סבי, הרב משה צבי נריה זצ"ל, המתארות מסע אינטלקטואלי מרתק. פתקאות אלו משכו את תשומת לבה של דודתי, והיא הפנתה אותי לעיין בנושא. 

כל שאבקש במאמר זה הוא לצעוד במסלולם הרעיוני של שברי הפתקים הללו מתוך ניסיון להתחקות אחרי המחויבות העמוקה והמוחלטת של תלמיד לרבו – המאמץ להבין בדל שמועה של הרב, והנכונות של התלמיד לחפש ולתור אחר פשר הדברים גם במחוזות רחוקים. הרב הוא כמובן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "הרב זצ"ל", והתלמיד הוא סבא, הרב נריה זצ"ל, שיום פטירתו חל בי"ט כסלו. יהי רצון שיהיו הדברים נר לאורם. 

לא כמו ההדרכה

דומני שלא אחטא לאמת אם אגיד שסבי, הרב נריה זצ"ל, לא ראה את עצמו כפילוסוף. הוא מעולם לא 'קרא' את ספרי רבו, הרב קוק זצ"ל, אלא תמיד 'למד' אותם. דברי הרב היו עבורו בראש ובראשונה דברי תורה והדרכה.

אמת, סבא היה מהראשונים לעמוד על עומקה המהפכני של משנת הרב כמשנה כוללת ומקיפה. את הספר "משנת הרב" הוציא סבא כבר ליום השנה הראשון לפטירת הרב. אך במקביל, הוא הכיר בכך שהרב עצמו לא היה רק הוגה שיטתי במובן הצר של המילה, אלא הוגה הנסחף בשטף היצירה שלו.

בשיעור בספר "אורות" שהועבר בפני קבוצת תלמידים בכפר הרא"ה אמר פעם סבא:

אני רוצה לתאר בפניכם כיצד נהגתי כשהתחלתי לעיין בספרי הרב. הרב כותב בשיטפון של מחשבה, שכן לא היה הרב הוגה דעות גרידא, אלא גם משורר גדול ודבריו מתפרצים לא תמיד בצורה שיטתית אלא ביותר בצורה נפשית. יש בעניין אחד שילוב רעיון בתוך רעיון; התחלת רעיון וקפיצה ממנו למשהו צדדי אשר בא תוך כדי המחשבה השוטפת…

לפיכך צריך לדעת: בלמדנו את דברי הרב, קורה לעיתים שיש עיכוב מסוים. פעמים שלא מבינים ענין מסוים. במצב כזה צריך לומר: מה שהבנתי מדברי הרב, טוב. ואם יש קטע בדברי הרב שאינני מבין, אין להתייגע יתר על המידה, אלא יש להמשיך הלאה. "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (העלה על הכתב: הראל כהן).

למרות הדברים הברורים הללו, הפתקאות שלפנינו מספרות סיפור מעט שונה. הן מציגות את סבא דווקא כמי שנכון להתייגע ולעשות מאמץ רב להבין כל מילה, כל ביטוי וכל שמועה מפי רבו. וכך, למרות שסבא איננו פילוסוף הוא נכון להתייעץ ולבקש עזרה גם מ'פילוסופים' מקצועיים, אם משמעות הדבר הנהרת עמדתו של הרב זצ"ל. המחויבות הנפשית הזו, של התלמיד לרבו, היא מרשימה ומרתקת בעיניי.

שאלת הכפירה

פתק א' [כתב יד, ומכונת כתיבה]:

"שמעתי מפיו הערה קולעת על הפילוסופיא של שפינוזא וברגסון. הוא אמר אז: יש מאמר ב"זוהר" שבו הוא קורא לכופר באין-סוף מקצץ-בנטיעות, ולמי שאינו מודה באצילות כופר-בעיקר, וזה תמוה.

אם נתבונן בשני פילוסופים מישראל, נבין את המאמר: שפינוזא בעצם לא הודה באצילות והיה כופר-בעיקר. ברגסון יש לו רק אצילות ואינו חש לאין-סוף, והוא בוודאי מקצץ בנטיעות [הרא"מ ליפשיץ ז"ל, כתבים חלק ב', עמ' רל"ב]".

במובאה זו מתחיל סיפורנו. בבדל נייר הכתוב בכתב ידו של סבי, ושאחר כך הועבר למכונת כתיבה, מופיעה השמועה לעיל מפי הרא"מ ליפשיץ ז"ל. הרא"מ ליפשיץ מספר על הערה 'קולעת' ששמע מפי הרב קוק זצ"ל. ההערה מתייחסת להבדל שבין הפילוסופיה והכפירה של ברגסון לבין הפילוסופיה והכפירה של שפינוזה.

ההערה מתחילה ממאמר תמוה בספר הזוהר, המבדיל בין שני אופנים של כפירה. ישנה כפירה של "מקצץ בנטיעות" וישנה כפירה של "כופר בעיקר". הכופר באין-סוף, אומר הזוהר, הוא מקצץ בנטיעות, ואילו מי שאינו מודה באצילות הינו כופר בעיקר.

הרב מעיר שמאמר זה של הזוהר תמוה הוא. התמיהה איננה מפורשת בקטע שלפנינו אך נראה שהיא די ברורה. הזוהר הופך לכאורה את אופני הכפירה על פיהם. הרי ראוי היה יותר לכנות את מי שכופר באין-סוף (ויש לו רק אצילות) כופר בעיקר ואת מי שלא מודה באצילות כמקצץ בנטיעות, שכן ביחס לקודשא בריך הוא אין סוף הוא העיקר, והאצילות הן הן הנטיעות, ההשתלשלויות. מדוע אם כן הופך הזוהר את הדברים?

חשיפת המקור

פתק ב' [כתב יד]:

מקור המאמר הוא בתיקוני זוהר, תיקון ס"ט: "מאן דנטל מלכות בלא ט' ספירות מקצץ בנטיעות. ומאן דנטיל ט' ספירות בלא מלכות – כופר בעיקר".

ועי' ספר הזכרונות לאדמו"ר הגר"צ הכהן ז"ל מלובלין עמ' לב: פי' מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים, שמכירים שיש בורא, שזוהי הנהגת מלכות.

וראה דברי המגיד מישרים למרן הבית יוסף ז"ל, בפ' קורח: דבעי קורח לקצץ בנטיעות.

סבא נתקל בשמועה מפי רבו, אך זו לא ברורה. במקרה זו הוא פונה ראשונה לבירור מקורותיו של הרב. המקור המשוער לדברי הרב זצ"ל הוא בספר 'תיקוני זוהר' תיקון ס"ט, שמובא כאן בעברית (ההערות בסוגריים הן שלי, חמ"נ):

והעיקר של ארבע אותיות (שם הויה) ושל עשר אותיות הוא המלכות שהיא כלולה מכל עשר הספירות, ובה צריך הכל להכליל, שכל מי שנוטל מלכות בלי תשע ספירות הוא מקצץ בנטיעות, וכל מי שנוטל תשע ספירות בלא מלכות הוא כופר בעיקר.

אך כיצד דברים אלו יכולים להיות מקור לדברי הרב? והרי הזוהר מדבר על ספירת מלכות (הספירה התחתונה, השכינה) לעומת שאר הספירות, ואילו הרב קוק דיבר על אין סוף לעומת אצילות?

המקור הראשון שמפנה אליו סבא לביאור דברי הזוהר הוא מ"ספר הזכרונות" של האדמו"ר ר' צדוק, שמסביר את הדברים כך:

פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל: ומי שסובר שאין זה אחד עם הייחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס, ודבוק בייחוד האמיתי. ומי שלוקח הייחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בעניין הבחירה וכלל עניין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה' וגו' הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה.

ר' צדוק, ככל הנראה בעקבות מסורת איזביצ'אית (עיין סוד ישרים, סוכות, עמ' 98), מבין את המלכות לא באופן טכני, כספירה התחתונה, אלא כהנהגת מלכות, שהיא ההכרה האנושית בכך שיש מלך. ובלשונו: "מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא". לפיכך, מי שסובר שהבריאה איננה חלק מהייחוד האמיתי הוא מקצץ בנטיעות, מנתק את שורש האילן מענפיו, משאיר את העולם לבד ללא חיבור לייחוד האמיתי עם ה"מלך", קודשא בריך הוא.

מנגד, מי שסובר שיש רק א-לוהות, 'ייחוד אמתי כפשוטו', הרי הוא כופר בעיקר, כי "העיקר" הוא א-לוהות הנותנת תורה ותורה משמעה גם יכולת בחירה. היכולת לבחור, פירושה הוא שאין 'ייחוד אמתי כפשוטו', כי האדם הבוחר הוא עצמאי ביחס לא-ל. לכן, מי שסובר 'ייחוד אמתי כפשוטו' הרי הוא כופר בעיקר. הדגש הזה של ר' צדוק, שלפיו אימוץ הייחוד האמיתי כפשוטו משמעו כפירה בבחירה ובתורה, חשוב מאוד לזיהוי שעשה הרב קוק לגישה זו עם גישת שפינוזה כפי שנראה להלן.

המקור הבא שמביא סבא זצ"ל בהסברת דברי הזוהר הוא ציטוט דברי המגיד שהתגלה למרן הבית-יוסף. בפרשת קורח מסביר המגיד את סוד הוויכוח המדרשי בין משה לקרח, האם טלית שכולה תכלת פטורה מציצית, והאם בית מלא ספרים פטור ממזוזה. לדברי המגיד, הוויכוח הוא קבלי, האם ניתן לנתק בין מלכות לבין שאר הספירות או שאסור.

קורח מנסה לקצץ בנטיעות, לנתק בין המלכות לשאר הספירות – אם הכול תכלת (מלכות) לא צריך חוט תכלת – בעוד משה מסביר לו שהספירות וספירת מלכות יש להן חלק זה בזה – "לאו הכי אלא טלית לבנה וז' חוטים לבנים רמז לשבע ספירות דעלה, וחוט אחד תכלת רמז במלכות".

תשובת הפילוסופים

מקורות אלו מאירים את דברי תיקוני הזוהר בצורה אחרת, אך אף אחד מהם לא מהווה תשובה לתמיהה שמעלה הרב קוק. מדוע הזוהר הופך את הדברים על פיהם, וקורא לכופר באין-סוף מקצץ בנטיעות; ואילו לזה שאינו מודה באצילות כופר בעיקר?

תשובתו של הרב זצ"ל נעוצה בהגותם הפילוסופית של שני פילוסופים יהודים, שפינוזה וברגסון. הרב יוצא מהמסגרת המושגית הטכנית של הזוהר. את המלכות הוא מבין כאין סוף, ואת הספירות כאצילות. את הפרשנות הזו מקשר הרב לפילוסופיה המודרנית. שפינוזה הכיר באל כאין סוף אך לא הודה באצילות ומשמעות כפירתו הייתה כפירה בעיקר. ברגסון, לעומת זאת, כפר באין סוף, אך הודה רק באצילות וכך קיצץ בנטיעות.

סבא, הרב נריה זצ"ל, לא ראה את עצמו מומחה בפילוסופיה, אך הבנת דברי הרב הייתה חשובה לו מספיק כדי לברר נושא זה עד תומו. תחילה פנה סבא לר' יוסף לוטבק, מורה ומחנך, איש טירת צבי ואחר כך תושב חיבת ציון, מושב סמוך לכפר הרא"ה.

ר' יוסף ככל הנראה הבין בפילוסופיה וניסה להביא עקרונות מהגותו של שפינוזה וברגסון כדי שסבא יוכל להיעזר בהם. פתק נוסף (שלא יובא כאן) הוא עמוד ארוך בכתב ידו של ר' יוסף לוטבק עם ציטוטים מה'אתיקה' של שפינוזה לצד ניסיון מכלי שני להסביר את עיקרי דעתו של ברגסון.

כפי הנראה, סבא לא מצא מנוח בדברים אלו, ולפיכך הוא חתר להבנת הדברים בצורה בהירה ופשוטה יותר.

הגלויה המובאת להלן, המצורפת לחבילת הדפים, היא תשובתו של פרופ' אליעזר שביד לשאלתו של סבא. אין בידי העתק השאלה שסבא שאל, אך תשובתו של פרופ' שביד, מתאריך י"ב אייר תשמ"ג, מופיעה במלואה. וכך כותב פרופ' שביד:

לכ' הרב משה צבי נריה השלום והברכה.

מובן מאליו כי מה שאוכל לכתוב בביאור דברי הרב זצ"ל על שפינוזה וברגסון אינו אלא בגדר השערה. נראה לי כי הקביעה ששפינוזה "לא הודה באצילות" מתייחסת לפנתיאיזם השפינוזי: הטבע בכוליותו הוא אינסופי ושווה לעצמו תמיד. אין אצל שפינוזה תהליך של שפיעה ממקור אינסופי המהווה את העולם. היש באחדותו הכוללת הוא תמיד בפועל. מציאות מוחלטת, ועל כן אין שום הבחנה בין הטבע לאלוקות האינסופית. זוהי כפירה באצילות, שהיא תהליך השפיעה של היש מן המקור הנעלם. ברגסון, לעומת זאת, ביקש להשיג במטפיסיקה שלו את אנרגיית החיים כתהליך תמידי שכאילו הוא נזון מעצמו, זהו דחף החיים העובר בהתמדה מצורה לצורה ומדרגה לדרגה, ואין ברגסון מניח מקור מחוץ לטבע לתהליך נצחי זה. גם לפי ברגסון, אפוא, התהליך הוא בתוך הטבע – אבל זהו תהליך. הטבע אינו שווה לעצמו, הוא יצירה והתפשטות מתמדת. ועל כן אפשר לומר שברגסון "יש לו רק אצילות, ואינו חש לאינסוף", כלומר יש לו יצירה נצחית ואין לו אלוקות אינסופית מעבר להתהוות, שהיא המקור.

אם זו באמת הכוונה הרי זו באמת הבחנה קולעת.

במיטב הברכות ובכבוד רב

אליעזר שביד. 

הסברו הממצה ומאיר העיניים של פרופ' שביד בהברת שיטותיהם של שפינוזה וברגסון מניח את היסוד לדבריו של הרב. שפינוזה לא מודה באצילות במובן זה שהיש באחדותו הכוללת זהה עם האלוקות; אין במשנתו תהליך של שפיעה מהאלוקות לעולם. על פי הרב, תוצאותיה המחשבתיות של שיטה כזו הן כפירה בעיקר, מכיוון שהאלוקות השפינוזית 'מצטיירת' כסופית, כקפואה וכתחומה בגבולותיה. זו אלוקות שחסרה מניע דינאמי, חסרת השתלמות, ואין בה היכולת לייצר שיח.

מעניין לציין שפרופ' יוסף בן שלמה טען ששמועה זו של הרא"מ ליפשיץ, שלפיה הרב קוק מגדיר את שפינוזה ככופר בעיקר, בטעות יסודה, שהרי במאמר "דעת א-לוהים" מכנה הרב את שפינוזה "מקצץ בנטיעות", ולא כופר בעיקר. אך ככל הנראה הרב התכוון לדבריו אלה – התהליך המחשבתי השפינוזי מתחיל בקיצוץ בנטיעות ומסתיים בכפירה בעיקר.

ייתכן שלחיזוק דברי הרב ראוי לצרף את דברי ר' צדוק לעיל, האומר: "ומי שלוקח הייחוד האמתי כפשוטו וכופר לגמרי בעניין הבחירה וכלל עניין התורה כולה, הרי כופר בעיקר". היינו שר' צדוק סבור שתפיסת הייחוד כפשוטו משמעה כפירה בעיקר, גם אם הסברו נוגע בנקודה אחרת.

תהליך הפוך אך מקביל מתרחש אצל ברגסון. הדגש הוא על דינמיקה של חיים ושל התפתחות אך התפתחות זו חסרת כיוון, חסרת אלוקים, כופרת בעיקר, וסופה שהיא מקצצת בנטיעות, היינו מגמדת או מצמצמת לחלוטין את השפעת המקור האלוקי על העולם.

ראוי לציין שהמתח בין ברגסון לשפינוזה והברירות הקיצוניות של שיטות פילוסופיות אלו מהווים ציר מרכזי בהגותו של הרב זצ"ל. למרות ההתנגדות לשפינוזה, בפסקאות מרכזיות באורות הקודש (חלק ב, עמ' שצ"ט, ההשקפה הא-לוהית הכוללת), הרב 'ממתיק' מעט את התפיסה השפינוזית, ומוצא לה הד בתפיסת הא-לוהות החב"דית, "החלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלוקות".

באופן דומה, ברגסון, כפי שכבר צוין על ידי הרב הנזיר ורבים אחרים, השפיע עמוקות על תפיסת ההתפתחות של הרב (אורות הקודש כרך ב, עמ' תקל"ג). הוא מוערך כמי שהעמיד את יסוד התנועה, ההשתלמות הדינאמית, אבל הוא מואשם בכך שבהעדר אין סוף, בהעדר כיוון שאליו יש להעפיל, שיטתו שרויה באפלה.

עולם נחשף

עם עיון בדברים, שאלתי את עצמי מדוע בחר סבא לברר שמועה זו עד תומה. לדעתי, מעבר למחויבות העמוקה של תלמיד לתורת רבו, בדל השמועה חושף את עולמותיו הרוחניים ואת שורשי יניקתו של הרב זצ"ל. הרב כידוע לא חשף את מקורותיו בכתב, ולפיכך יש קושי לזהות את המהלכים הרוחניים והפרשניים שרקם. בשמועה בודדת זו, שהביא הרא"מ ליפשיץ, פסקאות פילוסופיות מודרניות באורות הקודש מקבלות מקור בזוהר עלום, ועולמו הרוחני המגוון של הרב נחשף לרגע. כפי שאמר סבא על  תורת רבו: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".

ברצוני להודות לדודתי הרבנית צילה בראלי על הגישה לחומרים אלו ועל העידוד לעסוק בהם. להראל כהן על הדברים בעל–פה בשם סבא, ולפרופ' אליעזר שביד על הסכמתו לפרסום הדברים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: