דרך לילה וסער / גל אורן

 

שנים רבות לפני תחילת הפורענויות הגרמניות הזהיר גתה, גדול הסופרים הגרמנים, את האנושות מפני פניו הרצחניות של עמו שלו. ביקור חורף קפוא בוויימאר ובבוכנוואלד

אז'ן דלקרואה, פאוסט של גתה, 1825 בערך

רַק חֹסֶר מְנוּחָה אֶחָד בְּךָ יִשְׁלֹט,

וּלְוַאי אֶל הָאַחֵר לֹא תִּתְוַדַּע!

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, אֲבוֹי, בִּי יַחְדָּו שׁוֹכְנוֹת,

וְזוֹ מִזּוֹ חֲפֵצוֹת לְהִקָּרַע.

הָאַחַת, בִּתְשׁוּקַת חַיִּים נְלוֹזָה,

לָאָרֶץ בְּכָל אֵיבָרֶיהָ נִצְמֶדֶת;

הַשְּׁנִיָּה, מִן הֶעָפָר כְּמֵהָה בְּכָל עֻזָּהּ

לָטוּס לִמְחוֹזוֹת אֲבוֹתֵינוּ מִקֶּדֶם.

(גתה, פאוסט, שורות 1,110-1,117).

רחוב גתה, כיכר גתה, קפה גתה, בית גתה, כלבו גתה, מוזיאון גתה, בית-הקיט של גתה, קברו של גתה, מכון גתה, אנדרטת גתה, פארק גתה ועוד ועוד ועוד מציגים בעירו, ויימאר, את דמותו של גדול הסופרים, המשוררים והמחזאים הגרמנים בכל הזמנים.

משך שישים שנות עבודה מאומצות, שבהן שהה בוויימאר כמעט באופן של קבע, העניק גתה לספרות העולמית את רומן-המכתבים "ייסורי ורתר הצעיר", מסיפורי האהבה הנודעים ביותר; את "וילהלם מייסטר", רומן החניכה הראשון מסוגו; את "פאוסט" עצום הממדים, נכס צאן ברזל של תרבות המערב, והמחזה החשוב והמצוטט ביותר בתולדות הדרמה העולמית; וכן שירים רבים ופורצי דרך שחקרו לעומק את מכמניה רבי הביטוי של הלשון הגרמנית המודרנית, ולאמיתו של דבר יצרו אותם בפועל ממש.

אינה שוקעת לעולם

אהבה זו של ויימאר למוציא שמה ברבים אינה חד-צדדית. גתה אהב עד מאוד את אווירתה הצלולה והשקטה של ויימאר, המבודדת בסבך שדות מוריקים ויערות חסרי מוצא, והיא אף נתנה לו השראה רוחנית שקיימה את יכולתו להתמיד בקפדנות עיקשת בכתיבתו לאורך עשרות שנים, מדי יום ביומו, עם עלות השחר; השראה שלא יכולה הייתה להתקיים בפרנקפורט הסוערת, כפי שתיאר באוטוביוגרפיה הקלסית שלו, "חיי: פיוט ומציאות", אשר סיים את מלאכת כתיבתה בערוב ימיו, כשניגש לסכם את חייו האישיים והיצירתיים. "לפנות ערב שלח גתה להזמין אותי למסע טיול", כתב אקרמן – מזכירו האישי של גתה שנודע לתהילה בזכות רישומי השיחות המעמיקות שלו עם פטרונו – ביום א', 2 במאי 1824:

דרכנו הוליכה אותנו מוויימאר-עילית על פני הגבעות, מהן נשקף מצד מערב מראה הגן. העצים לבלבו, הליבנים כבר נתכסו עלים, והאפרים – שטיח ירוק כולו, שהשמש השוקעת נגעה ולא נגעה בשוליו… בינתיים עברנו במסענו על פני החורשה, ופנינו בקרבת טיפוּרט לדרך העולה לוויימאר, מקום נראה לנו מראה החמה בשקיעתה. שעה קלה שקוע היה גתה בהרהורים, אחר אמר לי דבריו של אחד קדמון: 'אפילו בשקיעתה היא-היא החמה'. 'אם בן שבעים וחמש הוא האיש' – הוסיף ואמר מתוך רוח בדוחה – 'לא יימנע הדבר, שיהא מהרהר לפעמים במוות. רעיון זה אינו מרגיז את מנוחתי אף רגע, שכן מובטחני כי רוחנו הוא יצור שאינו בכליה; פועל הוא מעולם עד עולם. דומה הוא לחמה, שרק לעינינו, עיני תמותה, היא נראית שוקעת, אבל לאמיתו של דבר אינה שוקעת לעולם אלא מוסיפה להאיר את אורה'.

אמירתו זו של גתה, השופעת שלווה אולימפית, מעמידה בפני מי שאינו בקיא בכתביו מחזה שווא שיש בו משום הטעיה גמורה. משעה שנטש באופן נחרץ את תנועת "הסער והפרץ", חיפש גתה מזור לנפשו הקרועה, אך למרבה צערו כל מאמציו האזרחיים (בדמות נציג מועצת הממשל לעניין הטיפול במכרות, בדרכים ובצבא; מושיע משרד האוצר שנקלע אל המצר; בוטנאי חוקר הטבע) עלו בתוהו. רק לאחר מסע ארוך באיטליה, שנע ברובו בין הרציונליות האפולינית והאי-רציונליות הדיוניסית (כמתואר ביומנו המפורסם "המסע לאיטליה", 1786-1788), חדר גתה להבנה העמוקה של אישיותו רבת הפנים, ומכך גם לתכלית יצירתו העתידית, יצירת חייו, שבה ראה "פרקים של וידוי גדול".

יזכה לגאולה

בשובו לוויימאר שב גתה גם לכתיבתו, אם כי לא כמקודם. קלאסית כלפי פנים במהותה ומושלמת כלפי חוץ בצורותיה ובנושאיה מוצאת הרוח של גתה את איזונה, את החוק והמשמעת הנחוצים כל כך ליוצר על-זמני. כשמו כן הוא, הקלאסיציזם של גתה פירושו הרמוניה ושליטה וסדר מאופק ומחזק, אלא שאלה מקורם בדרך כלל במציאות החיצונית, בחברה יציבה שהאתוס שלה תובע להשתקף באמנות. אך קהילה שכזו, שתתמוך בו ותעמיד לו דרישות, לא הייתה לו לגתה; בימיו לא הייתה החברה הגרמנית – כפי שאנו מכירים אותה מזה מספר מאות – אחידה די הצורך למלא את התפקיד התרבותי הזה, ובהיעדרה הקים לו גתה סדר של אדם אחד, תרבות צורנית שיסודה בדחף טבעי, או במילים אחרות – קלאסיציזם אישי ואינדיווידואלי, על גבול הרומנטיות שבדבר.

 חיים של מלחמה מתמדת בכוחות הדמוניים שבנפש – כמאבקו של המלומד פאוסט בשטן מפיסטופלס, שלו "מכר את נשמתו" – הם שהביאו את גתה בימיו האחרונים, בתום חמישים שנות מלאכה על הטרגדיה "פאוסט", להכריז באפקט דאוס-אקס-מכינה (שכן העימות הוא אינסופי, וסופו רק במוות הטבעי) על ניצחונה המוחלט של ההומניות, ועל כך ש"מִי שֶׁתָּמִיד יִשְׁאַף, יַחְתֹּר, / יִזְכֶּה לִגְאֻלָּה" (שורות 11,936-11,937).

עם זאת חשוב להדגיש כי גתה מעולם לא היה נאיבי באשר למרחק העצום בין ההתפייטות והמציאות, בין היש והרצוי, וכבר אז, שנים רבות לפני תחילת הפורענויות הגרמניות, הזהיר את האנושות מפני אומה של מרצחים "אשר נראה למה יהפכו את גרמניה בעוד דורות שניים או שלושה של זלילה וסביאה". ואכן, בהסתכלות רטרוספקטיבית, מימי הרייך השני של ביסמארק, דרך מלחמת העולם הראשונה בראשות האימפריה האוסטרו-הונגרית ועד עלייתה ושקיעתה של גרמניה הנאצית, ניתן כעת להבין מדוע קונן היינה, בן דורו של גתה, על כך ש"בחושבי על גרמניה בלילות, שנתי נודדת, לא אוכל לישון" ("מחשבות לילה", 1843).

בהטעמה מלעילית קלילה

המגע עם ויימאר היום, לאחר מוראות השואה, אינו יכול שלא להטריד את מנוחתו של כל בן תרבות במאה העשרים ואחת: בין ערש התרבות ובין שורשי הברבריות עומד לדיראון עולם כחרפה בלתי-נמחית שביל מיוער ומבודד, כשמונה קילומטרים אורכו, המוביל למחנה הריכוז וההשמדה המזעזע ביותר בגרמניה. בטמפרטורה של כמה מעלות נכבדות מתחת לאפס, כשאיני יכול לחוש עוד בכפות אצבעותיי ובשרירי פניי, מסיע אותי אוטובוס שקט, ריק מלבדי, לתחנתו האחרונה. מערכת הכריזה קוראת בקול נעים ורך, בהטעמה מלעילית קלילה, "בוכנוואלד", ומודיעה כי על המוביל להתרוקן מיושביו. אני יוצא אל תוך הקור המצמרר ומביט מסביבי אך איני רואה דבר בעל משמעות. מלבד מספר מכוניות החונות במקום, כשהשלג הספיק להיערם עליהן כדי מעטה של ממש, אין נפש חיה במקום.

יום שני, צהריים חשוכים, הגרמנים חוזרים לעבודה, והמחנה יוצא ליום של פגרה. הכניסה חופשית, כך כתוב, ואני ממשיך במצעדי. תמונות המחנות הפולניים שראיתי בעיניי לאחרונה שבות ועולות לנגדי. הכול מוחש היה שם, הכול היה מוגדר בבהירות:  גדר, תיל, ארובה, צריף – לא ניתן לטעות. שער הכניסה מעל ראשי מצביע בשעונו בקביעות על השעה שלוש ורבע בצהריים, שעת הגעת החיילים האמריקנים, ונדמה שמאז לא הרבה השתנה; הזמן עדיין עומד מלכת, והמקום עודו ריק. אני מוצא את עצמי רוטט מחמת החלחלה הפיסית והנפשית העוטפת אותי כשאני מביט לעברים השונים-אך-זהים. אחדות לובן שממה, בלב עצים צפופים ודקי ענפים, חונקת אותי במהירות. חווית היות האדם אסיר-ללא-צלם, באין יכולת לתפוס עוד את הקיום השברירי בין כה וכה, נחשפת לנגדי במלוא עוצמתה.

"בקרבת המחנה שלנו – נודע לי – שוכנת ויימאר, עיר מפורסמת בתרבות שלה, שאני עצמי למדתי על המוניטין שלה עוד בבית הספר", מתאר הסופר ההונגרי-יהודי אימרֶה קֶרְטֶס, חתן פרס נובל לספרות, את הגעתו מאושוויץ לבוכנוואלד בתור עלם מלא תקוות שטרם התוודע לצדה השחור של הנפש הגרמנית המסוכסכת. "כמובן: כאן חי, בין השאר, וכתב את יצירותיו האיש שאת שירו, הפותח במילים 'Wer reitet so spät durch Nacht und Wind?' ["מִי דּוֹהֵר מְאֻחָר דֶּרֶךְ לַיְלָה וָסַעַר?", המילים הפותחות את הבלדה המפורסמת של גתה "שׂר היער"] אני יודע גם בלי הספר".

נגדע העץ

בשטח אזור ביתני המגורים שבמחנה הוסר בימי ההקמה הגורלית כל החורש פרט לעץ אלון זקן אחד. תחת אלון זה, סיפרו תושבי האזור, נהג גתה לפגוש את לוטה, אהובתו המפורסמת. בסגידתם העיוורת, מבלי הבנת מושא הערצתם, הותירו הנאצים את העץ בשלמותו, ואף קבעו בתחומו גומחה מיוחדת כדי לשמור על צביונו. חלק מהאסירים ראו בעצם קיומו של העץ בשטח המחנה מעין סמל לכך שהתרבות – המיוצגת על ידי גתה – נמצאת בצד המדוכא, ולא בזה העריץ. בשנת 1944, כאשר נגדע העץ עקב מתקפה אווירית של בעלות הברית, שימרו הנאצים את הגדם לזכרו של גתה‏ והוא ניצב שם עד היום הזה.

בבוקרו של יום שלישי קפוא ואפרורי, טרם עליתי לרכבת שהתעתדה להוליך אותי אל הצפון המרנין, הרהרתי ביני ובין עצמי על אודות הקורות אותי ביומיים מסעירים אלו. ניסיתי – ככל מי ששם את יהבו באידיאה הצרופה – לחסל באמצעות הלשון הספרותית את הרגש החי, הכבד מנשוא; לתת לו ביטוי מזוקק, ליצוק אותו במילים, ובכך לפרוק אותו מעל גבי ולהמשיך במסעי כשרוחי תהה נוחה עליי, גם אם במקצת. באופן לא-רצוני שבתי לגתה, דמיינתי כי כעת היה ספון הוא בביתו – צעדים מספר ממקום מושבי – והוא ממשיך לעמול בקדחתנות על יצירת ההמשך ל"פאוסט", אף עתה, בעודו מודע להתגשמות נבואתו באשר לעתידה הטראגי של גרמניה. לצערי, לא יכול הייתי להעלות בדעתי מה הייתה חפצה נפשו של ההומניסט המאוכזב והשבור להעלות על הקלף בימים אלו. רק לגבי דבר אחד ניטעה בי ודאות ללא עוררין: באמונה שלמה יכול הייתי להעיד כי בתחיית המתים לא ישוב עוד המשורר להתראות שם, ביער, ליד גדם אלונו, עם אהובותיו משכבר הימים.

ברבריות תרבותית

"קפאנו על עומדנו על מפתן הצריף, ברגע צאתנו אל האוויר הפתוח", גולל חורחה סמפרון בספרו "הכתיבה או החיים" את קורותיו מהרגע שרגלו דרכה מחוץ למפתן הזוועה של בוכנוואלד. "ללא נוע, אלברט ואני, מאובנים, בגבול שבין האפלוליות המצחינה שבפנים לבין שמש אפריל שבחוץ. שמיים תכולים, זרועים עבים קלות, נִכחנו… בקיצור, הנוף הנצחי שבוודאי זנו בו את עיניהם גתה ואקרמן בעת טיוליהם על האֶטֶרסברג." אותו גבול לא ברור המפריד פיסית ממש בין עולם האור ועולם השְחור לא מחוור כל צרכו אף לעומדים עליו עם שתי רגליהם, כשהאחת שקועה בבוץ המצחין וכשהשנית ניצבת בחזקה על קרקע איתנה. הייתכן שכל בריאה שאמה הורתה היא ערש התרבות מקבלת במקביל ממד של מפלצת שלא הייתה כמוה? כשקשר צלאן בשירו הנצחי "פוגת מוות" בין המוות וגרמניה ("הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה"), או ליתר דיוק כשהלחים בכוח השואה בין האמנות לטירוף, האם לא פסק גזר דין מוות על היצירה לסוגיה בעודו מקים מרגבי אפר הרצוחים את יצירתו שלו?

סוגיה זו מעולם לא נפתרה ולעולם, כמדומה, לא תוכל לבוא על פתרונה. בהקשר זה נדמה כי יותר משחשובה הייתה אמירתו הנחרצת של אדורנו ב-1949 בדבר הקשר ההרסני שבין שני הקטבים ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות"), משמעותית ממנה הייתה חזרתו בו מהתבטאות זו. בספרו "דיאלקטיקה שלילית" (1966), טען שהסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח, ועל-כן "ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה". אולם באותו הקשר עצמו הוא אבחן את חוסר המוצא שאליו נקלעה התרבות המערבית: מצד אחד, שקיעת הנאורות הקלאסית שנסוגה בעקבות הפאשיזם אל הברבריות, ומן הצד האחר, השקריות שבשתיקתה המסתגרת של אמנות ההווה. במצב כזה, גרס אדורנו, אלה המקיימים את תרבות העבר הופכים בעל כורחם לשותפים לפשע, ואלה שחוסמים את עצמם מפני התרבות נוטלים חלק בברבריות של חיסולה.

התנועה האינסופית ורצופת הטלטלות בין השירה והמציאות היא הנמשל אודות היצירה האירופית במשל המיתי ושמו 'בין ויימאר ובוכנוואלד'. אותו דו-קרב בלתי פוסק שלא ברור לעולם כיצד יוכרע; אותו מאבק אימים המתחולל בקרביו של האדם והופך אותו לְמה שהוא מכנה 'אני',  הולך ומבסס לעצמו את מקומו כבסיסה וככור מחצבתה של האמנות האירופית, אשר לא ניתן להפרידה אף לו לרגע, ואפילו לא במחשבה בעלמא, מאורח חייהם של יוצריה, שמאבקם היה ליצירתם, אמנותם וחייהם בנשימה אחת.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: