אקרופוליס התרבות בעיר העברית / ניר מן

 

תל-אביב יועדה לגדולות מרגעי הולדתה, מתוך מטרה לפתוח את המרחב העירוני לאמנות מודרנית ולדיאלוג תרבותי. סיפורו האדריכלי של המוזיאון עם חנוכת האגף החדש

חמישה רגעים-מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל-אביב, עורכים: יאשה גרובמן ואריאל בלונדר; מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2011, 173 עמ' + 83 עמ' אנגלית

העיר תל-אביב התברכה במתחמי התרבות שלה. לצד מוזיאונים היסטוריים, גלריות לאמנות ועוד, מצויים כמה מתחמים של 'תרבות גבוהה', כזה הכולל את כיכר 'הבימה', היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין; וקריית המוזיאונים – ממוזיאון ארץ ישראל, מרכז רבין, בית הפלמ"ח בואכה אוניברסיטת תל-אביב. ואלה מוסיפים להתנאות ולהתחדש. דומה שרק חללו של גן החיות המיתולוגי (שהועבר לספארי ברמת-גן) נותר כצלקת מיותמת בנוף הילדות של העיר העברית.

קמפוס תרבות תל-אביבי מרכזי כולל את ספריית בית אריאלה ומשכן האמנויות (בית האופרה ותיאטרון 'הקאמרי') וכמובן, מוזיאון תל-אביב לאמנות ע"ש שמואל והרטה עמיר. בחודש שעבר נחנך האגף החדש של המוזיאון, שאותו תִכנן האדריכל פרופ' פרסטון סקוט, ראש המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת הרווארד האמריקנית. בבניית האגף החדש הושקעו 55 מיליון דולר והוא מכפיל למעשה את שטח המוזיאון.

הספר חמישה רגעים הוא קטלוג התערוכה שנפתחה זה עתה באגף החדש. התערוכה סוקרת את תולדות מבני המוזיאון מההיבט האדריכלי. מוזיאון תל-אביב היה והינו פורץ דרך וסמן תרבותי בעולם חיי הרוח העירוני. אמנם קדמו לו שני בניינים חשובים (ויקרים) ממנו שעיצבו את דמותה של העיר – בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ובית ביאליק, עם ערבי עונג שבת (שניהם ב-1925); אבל המוזיאון סימן מִפנה משמעותי בפרופיל התרבותי של העיר.

משחר ימיה של אחוזת בית, שנוסדה ברוח אידיאולוגיית עיר הגנים, תל-אביב מעולם לא הייתה עיירה פרובינציאלית. דיזנגוף תמיד התייחס אליה כאל מטרופולין שנועדה לגדולות; וככזו, הוא השכיל להניח את יסודותיה – בתפיסה המוניציפלית, בתשתיות האורבניות ובאופקים התרבותיים. כאשר תרם מאיר דיזנגוף את ביתו הפרטי בשנת 1932 למוזיאון, הוא הִתווה כיוון חדש באופיה של תל-אביב. על המסד היהודי והציוני הוא יצק את אבן הפינה לתרבות האוניברסלית. המוזיאון פתח את המרחב העירוני למשבה של האמנות המודרנית ולדיאלוג התרבותי עם המערב. נדמה כי לא תהיה זו הפרזה לומר שהקמת המוזיאון הייתה המהלך שסימל את חזון הפיכתה של תל-אביב לעיר עולם (global city), כשלושה דורות לפני שנטבע מונח זה.

במאמר שכתבה ד"ר בת-שבע גולדמן אידה על החלטת דיזנגוף להפוך את ביתו למוזיאון ("ילד שעשועיי: מבית למוזאון"), מצוין כי הצייר ראובן רובין, שאיתו נהג דיזנגוף להתייעץ, העיד שכאשר העלה בפניו דיזנגוף את רעיון המוזיאון הוא אמר לו שלמוזיאון נחוץ מקום מיוחד. על כך השיב דיזנגוף: "הנה, הבית הזה, הבית שלי. נקים כאן מוזיאון". "אמרתי לו", הוסיף ראובן, "שאי-אפשר שיישן ויאכל במוזאון. דיזנגוף השיב שהוא מפנה את הדירה שבקומה השנייה (בקומה הראשונה היה בנק), ואמר שיעבור לגור בחדר על הגג, וכך עשה".

בתוכנית האב לתל-אביב, שעיצב האדריכל הסקוטי סר פטריק גדס בשנת 1925, הוא הועיד את המרחב שבקצה שדרות רוטשילד לשמש "אקרופוליס התרבות". תחילה נבנה במקום תיאטרון 'הבימה' (1946), אחריו היכל התרבות (1957), וב-1959 נחנך ביתן הלנה רובינשטיין שנועד להיות חלקו הראשון של מוזיאון תל-אביב. האוצרת מאיה וינצקי מתארת במאמרה ("הזמני והקבוע: כרוניקה של ביתן") שכאשר ניגשו לבניית חלק הארי של המוזיאון, נמצא כי השטח קטן מלאכלסו. העירייה העמידה את מתחם המחנה הצבאי קריית-מאיר להקמת המוזיאון לאמנות, ובין ביתן הלנה רובינשטיין לבית 'הבימה' ניטע גן יעקב עם עצי השקמים העתיקים. בשנות ה-60' החלה מלאכת התכנון והבנייה של משכן הקבע למוזיאון ליד בניין בתי המשפט. האדריכלים יצחק ישר ודן איתן תיכננו את המבנה המשמש מזה ארבעים שנה עמוד תווך בתולדות המוזיאון לדורותיו. בעשור האחרון תוכנן ונבנה האגף החדשני בצדו המערבי של המוזיאון.

לא פעם, כאשר נחשף קורא מן השורה לטקסט כלשהו מתחומי האמנות או האדריכלות, מתעוררת תחושה מעיקה הנעה על הסקאלה שבין אי-נוחות להזעת יתר. תופעה זו בולטת במיוחד בפרוספקטים שבהם מפליגים אוצרי תערוכות בניתוח 'השראות' ומוטיבים אמנותיים ונסחפים לשפה 'אץ-קוצצית' בעליל. בַּמקרה הפשוט יכולים הדברים להישמע כסינית למתחילים, ולעתים נדמה כי השימוש בסופרלטיבים סופר-אבסטרקטיים לכאורה אינם אלא מחלצות שקופות לסינדרום בגדי המלך החדשים. ספרי ארכיטקטורה וביקורת אמנות מחויבים אומנם למונחי ההמשגה מתחומם ואינם אמורים לפזול ל'קהל הרחב' ברדידות שיווקית; עם זאת, איש מהמחברים לא הועמד מול כיתת יורים אם כתב בלשון עניינית בלי השתפכויות פסבדו-ספרותיות ואיזמים בלטינית קדומה.

לפתחו של הקטלוג החדש והיפה רבצה אֵפוא הבעייתיות המובנית של שפת הכתיבה. נראה כי הניסיון היצירתי לגשר על הפערים התוכניים והסגנוניים בין הכותבים הושג באמצעות חלוקת הקובץ לשתי 'קריאות': מרחב חזותי–אישי, ומרחב מחקרי–ביקורתי. חלוקה זו אִפשרה לפתוח את הספר גם לביטויָם האישי של האדריכלים מתכנני המוזיאון בשלביו השונים, לצד מאמרים מחקריים מובהקים. גם הפתרון הגרפי בעיצוב 'תוכן העניינים' הוא מקורי ויפה. עם זאת, חלק מהכותבים לא הצליחו להתגבר על הנטייה להיגרר לדימויים פיוטיים בתחביר גוטי שלא נגמר.

מאמרו המצוין של האדריכל דן איתן ממחיש היטב כיצד ניתן להסביר בשפה מדויקת ומובנת לכל נפש את השקפתו המוזיאלית. נראה כי הפתיח במאמרו, שבו מתוארת בתמציתיוּת התפתחות המוזיאון הציבורי, ראוי היה לשמש מבוא לספר כולו. איתן כותב שהמוזיאונים, כמוסדות תרבות ציבוריים הפתוחים לקהלים מתרבים, הופיעו לאחר המהפכה הצרפתית, עם הפיכת ארמון הלובר ב-1793 למוזיאון, וההכרזה על אוצרות האמנות של האצולה כנכס לאומי. מכאן ואילך נפרסת בלקוניות תפיסתו האדריכלית, המבטאת גישה חברתית באשר לייעודו של המוזיאון בחיי התרבות. האדריכל רם כרמי מציג במאמרו הקצר את העקרונות שהִנחו אותו בחמש הפעמים שתִכנן את מוזיאון תל-אביב. מעבר לחשיבותם הרעיונית של עקרונותיו למסד העיוני בספר, הבאת דבריו של מי שלא הצליח לממש את תוכניותיו מהווה תעודת כבוד לעורכי הכותר.

בחלק הראשון של הספר נשמרה אחידוּת בהיקפם של ארבעה מחמשת המאמרים האישיים. החרגת הפרק האחרון על מרכז מאירהוף איננה מובנת. נכון שאין בדל קדושה באחידות לשמה, אבל לא ברור מה הטעם בהכברת נתונים (מיותרים) ובהכפלת גודלו של המאמר המיוחד דווקא לפרק זה בתולדות המוזיאון. תופעה זו חוזרת על עצמה גם במאמרן של ד"ר אלונה נצן-שיפטן ושירה שפרכר-סגלוביץ' ("חגיגיותו של החולין") בחלק המחקרי של הקובץ. המאמר מעשיר את הנדבך התיאורטי בספר, אולם נדמה כי ההגזמה התיאורטית באה על חשבון סיפורו של המוזיאון עצמו. תמצוּת הדברים, הנמכת מפלס המליצות ותיאור הקמת המוזיאון היו תורמים להשבחת החיבור.

במלאת שמונים שנים למוזיאון מבליט הספר את חסרונו עד כה. בדפיו אצור מידע רב שישרת את המחקר האדריכלי והאמנותי בדברי ימיה של תל-אביב והמדינה. עיצובו הגרפי של הקטלוג (נעם שכטר) מושקע ומוקפד. הכריכה המקורית, התצלומים האיכותיים (עמית גרון) והמרשמים האדריכליים כובשים את העין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: