מה עושים במתים / גל אורן

 

הסופר הגרמני, שחידש ביצירות המופת שלו ז'אנר יצירה ייחודי, היה מבקר חריף של ההתעלמות מהשואה ושכחת המתים, עד שנספה בעצמו בתאונה. אסופת מסותיו ומסעותיו מייצגת נאמנה את כתיבתו ואת רעיונותיו

קַמפּוֹ סַנטוֹ- רשימות על מסעות ועל ספרים, וו. ג. זבאלד; מגרמנית והערות: טלי קונס, כתר, 2011,  228 עמ'

 וינפריד גיאורג זֶבַּאלד (1944-2001), בן למשפחה כפרית קתולית בגרמניה שמעורבותה האישית בזוועות מלחמת העולם השנייה הייתה כבולה בקשר השתיקה ובחובת השכחה, נחשף לשואת יהודי אירופה בהיותו כבן שמונה עשרה, ומאז הפך נושא השמדת היהודים בידי הגרמנים לנושא מרכזי בחייו וביצירתו. בן עשרים ואחת היגר מגרמניה לאנגליה, שם כיהן ברבות הימים כפרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטת מזרח-אנגליה בנוריץ', ורק בשנות הארבעים המאוחרות שלו החל בכתיבת יצירות ספרותיות. אך שירת חייו באמצע נפסקה: זבאלד נקטף בדמי ימיו בתאונת דרכים קטלנית והוא בן חמישים ושבע שנים בלבד.

שנות יצירתו המעטות בעשור האחרון של המאה הקודמת הולידו יצירות מופת בלתי-נשכחות כ"המהגרים" (1992), "טבעות שבתאי" (1995), ו"אוֹסְטֶרְלִיץ" (2001), אשר הכתירו את מחברן בתואר "אחד מן הסופרים המרתקים ביותר בכל הזמנים", ולא בכדי. כתיבתו של זבאלד מהפכנית ואינה ניתנת להגדרה פשטנית. הצורה הספרותית בת הכלאיים שיצר – בחלקה יומן מסע אוטוביוגרפי, בחלקה כרוניקה מלווה בצילומים ובחלקה יצירה פרי הדמיון – מצליחה להלך קסם אסתטי מקורי לחלוטין לא פחות משהיא מטלטלת ומזעזעת יסודות מפאת תוכנה ושורשיה. זבאלד היה בין המבקרים החריפים של ההתעלמות מהשואה בשיח התרבותי הגרמני, ולפיכך יצירתו הספרותית מתמקדת בזיכרון התרבותי, בגלות ובהגירה, באובדן לגילוייו השונים, בעקירה ובנדודים, וכן בחשבון הנפש של הגרמנים.

"מה עושים במתים", שואל זבאלד בקטע הפרוזה "קמפו סנטו" שעל שמו קרויה האסופה המונחת לפנינו. "מעטים מהם נקברים מן הסתם בקבר קריר. ומי זכר אותם, מי זוכר בכלל?.. איננו רוצים אלא להיפטר בלי הרף מן המשקל העודף, לשכוח כליל כל שאפשר לזכור, את נעורינו, את ילדותנו, את מוצאנו, את אבותינו ואבות אבותינו… כל העבר כולו יתמסמס ויהיה לחומר עמום, חסר-צורה וחסר-הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור".

באסופה "קמפו סנטו", שראתה אור לאחר מותו ב-2003, מקובצים קטעי פרוזה, מאמרים, מסות ונאומים של זבאלד אשר ראו אור בעיתונים, במוספים ספרותיים ובירחונים ומעולם לא קובצו, וכן פרוזה מן העיזבון. טקסטים אלו אינם מהווים ליקוט אקראי של חומרים ספרותיים מתקופות שונות בחייו של יוצר, אלא מייצגים את כתיבתו המאוחרת של זבאלד ואת מושאיה הרעיוניים במנעד רחב של צלילים מתקופת שונות בחייו. הקטעים החשובים בספר מן הבחינה הספרותית נוצרו כתוצאה מכך שבאמצע שנות התשעים, אחרי פרסום "טבעות שבתאי", שקד זבאלד על כתיבתו של ספר שאמור היה לסוב סביב חייה הנפשיים של קורסיקה, אלא שחדל מעיסוקו זה כדי להתפנות לכתיבת מסות ולחיבורו של "אוסטרליץ". ארבעת חלקיו של 'הפרגמנט הקורסיקאי', המתאפיינים ביחסינו למוות ובמקומם של המתים בחיינו, מצטרפים לשלוש-עשרה מסות שבהן מתגלה התעניינותו של זבאלד בסופרים שונים (פטר וייס, ז'אן אָמֶרִי, פטר הַנדקֶה, אֶרנסט הֶרבֶּק, ולדימיר נבוקוב, פרנץ קפקא, יאן פטר טריפּ,  בְּרוּס צֶ'טוִין ועוד) ובנושאים מגוונים (הרס, אבל, זיכרון, שכחה, גלות, מוות, טירוף, אסתטיקה-צורנית, צילום, תמונות ועוד) שבהם ישוב ויעסוק ביצירות המופת שלו, ושיש בניסוחם המסאי כדי להאיר ואף לחדש על אודות דמותו אפופת הערפל.

במסתו "זרות, השתלבות ומשבר" (1975), מן המוקדמות שביצירותיו, מנתח זבאלד את מחזהו של פטר הנדקה "קספר" – המתאר את שיבתו הטראגית של קספר האוזר, 'ילד הזאבים' ההיסטורי, אל חיק הציביליזציה – וכורך מבלי-משים את סיפורו האישי על אי-ידיעת עבר משפחתו הנוראי עם מושא כתיבתו. "נדמה אפוא שחינוכו של קספר נכשל. הוא זוכר, אבל טוב מדי. הוא יודע הכול לא רק על עצמו אלא גם על מוצאו ועל התפתחותו, על שטיפת המוח – הפרק הפותח את ייאושו". החיוב הבלתי-אפשרי לחיות כגרמני תחת נטל זיכרון האימים מביא אותו, בדיונו על יצירתו של האנס אריך נוֹסאק, למסקנה כי "יש להפקיד את הזיכרון ואת הנחלת הידע האובייקטיבי השמור בידי מי שמוכנים לחיות עם הסיכון שבזכירה. הסיכון… שמי שהזיכרון מוסיף לחיות בו יעורר עליו את חרונם של השאר, שאינם יכולים לחיות אלא בשכחה". בהמשך דבריו, בדיונו על אלכסנדר קלוּגֶה, הוא משכלל את אמירתו הקודמת ומקביל אותה לחלוטין להבחנות על אודות יצירתו העתידית. "באמצעות סגנון הכתיבה שלו, קלוגה מלמד את קוראיו על נסיבות חייהם המוחשיות בעבר ובהווה וגם על מה שעשוי להתרחש בעתידנו ומסתמן כמחבר שממקומו בשוליה הקיצוניים של ציביליזציה החותרת אל קִצָהּ שוקד על שיקום הזיכרון הקולקטיבי של בני דורו… הטקסטים המשרתים את קלוגה לשם כך… אינם מצייתים לא לחוקי ההיסטוריוגרפיה הרטרוספקטיבית ולא לחוקיה של סוגת הרומן וגם אינם מנסים להציג פילוסופיה של היסטוריה. תחת זאת הם מציעים אופן התבוננות בכל השיטות האלה שאנו נעזרים בהן כדי להבין את העולם".

החלטתו של זבאלד לעזוב את גרמניה, עקב אי-יכולתו לחיות בין השוכחים והמדחיקים, שבה ומעלה בפניו יום-יום ושעה-שעה את גרמניה האחרת, השטנית, ולא את גרמניה המערבית של זמנו, זו שלתוכה נולד. עד מהרה הוא מגלה כי ניסיונותיו לשעוט קדימה רק מוליכים אותו עוד ועוד אחורה – נקודה שתהפוך ליסוד מרכזי ומכונן בדמויות יצירותיו הספרותיות. "נתקלתי, כמעט לחרדתי, עליי לומר, בגלויה שהנפיק איגוד הדואר העולמי בסביבות מפנה המאה ובה, על רקע הנוף המצויר של הרי אַלגוֹי המושלגים, נראים רקדני השׁוּפְּלַטלֶר מאוֹבֶּרסטדוֹרף בתלבושותיהם הלאומיות-עממיות המעוטרות ברקמת ענפי אֶדֶלווייס, בציצות שׂער יעלים, בנוצות תרנגולים, במטבעות כסף עתיקים, בניבי אילים ובסמלים שבטיים דומים. כאשר מצאתי את הגלויה הזאת, שדבר לא היה כתוב על גבה ושהגיעה לשם בלי ספק בדרכים עקלקלות, הרגשתי באמת ובתמים כאילו עשרת הרקדנים מאוֹבֶּרסטדוֹרף בתלבושתם הלאומית ארבו לי כאן בגלותם המאובקת באנגליה כדי להזכיר לי שלעולם לא אוכל להימלט מעברה של ארץ הולדתי, שהמסורת הלאומית-עממית מילאה בו תפקיד לא מבוטל" (Moments musicaux, 2001).

במסתו על נבוקוב מחדד זבאלד את תיאור כאבי הגלות הבלתי נסבלים, אך הפעם מתוך התמקדות בפן האינדיבידואלי ובהשלכות המעשיות של החלטתו הגורלית לעזוב את גרמניה. "הפרק החמישי של 'פְּנִין' דן באריכות ובכמה קולות במחירה של הגלות, שכן לבד ממנעמי החיים אובדת לך בעיקר הוודאות במציאותך שלך. אפילו המהגרים הצעירים… ברומנים המוקדמים שלו, חוויית האובדן כבר טבעה בהם את חותמה הרבה יותר מסביבתם החדשה בנכר. מאחר שפתאום נקלעו לצד הלא נכון של הגבול הם מתהלכים להם כעשויים מאוויר, מתגוררים בחדרים שכורים ובאכסניות וחיים צל חיוור של חיים שאינם כשרים לגמרי ויש בהם מידה של אקס-טריטוריאליות, כשם שחי מחברם בשולי המציאות הברלינאית בשנות העשרים" ("מרקמי חלום – הערה קטנה על נבוקוב", 1996). ההקבלה הכמעט גמורה בין תיאור כאבי הפנטום אצל נבוקוב ובין תיאור חייו של האינטלקטואל היהודי ניצול השואה ז'אן אמרי, לאחר צאתו מן המחנות ("מבעד לעיניה של ציפור הלילה – על ז'אן אמרי", 1988), שבה ומדגישה את החיבור שיצר זבאלד ביצירתו בין התכנים האישיים שליוו אותו משך כל השנים ובין התמות המוסריות המובהקות שהטרידו את מנוחתו מאז שעמד על דעתו בצעירותו. נקודת חיבור זו נעשתה בהמשך חייו לאחדות יצירתית בשילוב דמותו של ז'אן אמרי ברומן החשוב ביותר שלו, "אוסטרליץ".

כחדשן עתידי בתחום אמנות הרומן זבאלד אינו נמנע מפרישת משנתו הצורנית על כתביהם של מחדשים דגולים אחרים. למעשה ניתן לראות כי הבחנותיו האסתטיות על אודות יצירתם של מושאי מסותיו תואמת לעתים תואם גמור למה שכתבו חוקרי ספרות מכל רחבי העולם על יצירתו ההולכת וקורמת עור וגידים. "הכלל הסגנוני הזה (כתיבה בשפה שונה משפת הרומן הבורגני) מוכיח את ערכו בייצוגה של העיר החרבה היות שאין הוא מאפשר עוד לכתוב בשיטות ספרותיות מסורתיות החותרות להאחדה של אסונות קולקטיביים ואסונות אישיים… הניסיון לתאר אסונות קולקטיביים באופן ספרותי, אם ברצונו להיות בעל תוקף, מחייב את פריצת גבולות הסיפורת הכתובה כרומן – שיסודה בתפיסת העולם הבורגנית", קובע זבאלד בדבריו על יצירתו המודרניסטית של נוסאק; וכשהוא נדרש לנסח את צורת ההתנסחות של הבלתי ניתן להיאמר במילים הוא מסיק ממלאכתו המסאית של אמרי כי "הפרדוקס של המרדף אחר הזמן, שלדאבון לבו של המחבר עצמו לא ניתן כלל לאבדו, הוא בסופו של דבר החיפוש אחר צורה לשונית שבאמצעותה יהיה אפשר לבטא חוויות ששיתקו את יכולת הביטוי".

באחרית הספר מובא נאום קבלתו של זבאלד לאקדמיה הגרמנית לשפה ולספרות משנת 1999, המשמש במובן-מה אקורד סיום דו-משמעי לשאר חלקיו השונים של הספר. בנאומו הוא מספר על חלום שבו, כמו יוהאן פטר הבל לפניו, "נחשפתי כבוגד בארצי וכמתחזה", ובשל חששות אלו הוא "מברך על קבלתו לאקדמיה", ורואה בהכנסת האורחים המכובדת "גושפנקה שלא ייחל לה". אך האירוניה החדה והמוחצת אינה יכולה שלא להתגנב במכוון מאחורי דבריו של מי שזכר הכול ולא רצה לשכוח כלום; של מי שהבין את כוחו העצום של העבר בהבנת ההווה ובחיזוי העתיד; ושל מי שוודאי ראה בחזיון רוחו עת שקיבל את דיפלומת החברות האקדמית איך רק כמה עשורים לפני אותו היום גורשו מאותה אקדמיה עצמה תומאס והיינריך מאן, ריקרדה הוך, אלפרד דבלין, לודוויג פולדה ועוד רבים אחרים מטובי בניה של הספרות הגרמנית, שעליה גם הוא, וינפריד גיאורג זבאלד, 'זכה' סוף-סוף להימנות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747, סיפורת, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: