מרדכי רוטנברג, שבעים פנים לחיים: רה-ביוגרפיה מדרשית כפסיכותרפיה אישית; מאנגלית: יצחק קומם, מוסד ביאליק תשנ"ד

מרדכי רוטנברג

תרומתם של ספרים רבים היא תרומה נקודתית. הם מעשירים את הקורא בידע סביב נושא מסוים או בהבנה ספציפית שלא הייתה בהירה לו דיה קודם לכן, אך מעטים הם ההוגים שעיצבו השקפת עולם מקיפה ומגובשת, שאפשר לשער כי האופן שבו הם מציגים את המציאות יוכל להשפיע בעתיד על הדורות הבאים. לאור זאת מפתיע לגלות שעל אף שהוגה מהסוג השני חי וכותב היום בינינו – בישראל ובשפה העברית – אך מעטים שמים לב לממדיה של פריצת הדרך שמחשבתו מציעה.

כוונתי היא למרדכי רוטנברג, חוקר ותיאורטיקן רב-תחומי, שאמנם איננו בלתי מוכר – הוא אף זכה על פעילותו הענפה בפרס ישראל בשנת 2009 – אך אין זה אומר שהציבור אכן מודע לגודל פריצת הדרך של מחשבתו הרדיקלית. משנתו של רוטנברג מציעה תפיסת עולם חובקת כול ונוגעת כמעט בכל תחום מתחומי החיים, ומציעה אופציה, מן החשובות שהוצעו על ידי הוגה ישראלי, להבנה של יסודות היהדות כפרוגרמה וכדרך חיים. 

בספר זה, העוסק באחד מן הרעיונות העוברים כחוט השני בכל ספריו של רוטנברג, עולה לדיון תפיסת הזמן המערבית מול זו שרוטנברג מזהה כיהודית, ומשמעותה לאדם הרגיל בחיי היומיום. רוטנברג אוהב לצאת לדיונים שלו על תפיסת העולם המערבית מנקודת-המוצא של פרויד ותסביך אדיפוס; והוא מדגיש שוב ושוב את העובדה שבבסיס התפיסה הזאת קיימת הנחה סמויה שהעולם מתפתח באמצעות מרד חוזר ונשנה של דור הבנים ה"רוצח" את דור האבות. "רצח האב", כחטא הקדמון, על יסוד העיקרון הדיאלקטי המערבי-נוצרי, מצמיח את מהלך חייו העתידי של האדם המערבי  תחת צילו התמידי של עברו החשוך. במילים אחרות: האדם המערבי מתחיל את חייו ב"רצח אב" כדי שה"בן" ישיג את עצמאותו ויצא לדרכו "בלתי מסורס". מכאן ואילך מהלך חייו של האיש המערבי נבנה על סדרה מתמשכת של פעולות שבהן התקדמותו בחיים תהיה על חשבון מלחמה אלימה שתוקדש כל פעם מחדש לסילוק היסוד הישן שקדם לו.

כנגד תפיסת עולם זאת מעמיד רוטנברג את מה שהוא מזהה כתפיסה יהודית, שהוא מתמצֵת בהנחות אחדות שהוא דולה ממקורותינו. האופציה שמציע רוטנברג היא אופציה דיאלוגית, והיא בנויה על ההנחה שכל יסוד חדש יכול לבוא לעולם לא על חשבון סילוק ה"אב" – כי אם על ידי דיאלוג של כבוד, מצד האב ומצד הבן גם יחד; דיאלוג שמתוכו צומחים ועולים ה"אב" וה"בן" כשני יסודות מקבילים המקבלים ומתעשרים זה מכוחו של זה.

נשאלת עתה השאלה: מה גורם לכך שהעולם המערבי איננו מכיר את המודל היהודי הזה? התשובה לכך, טוען רוטנברג, היא שלצורך המודל השני נזקקים גם ה"אב" וגם ה"בן" למידת הצמצום, דהיינו צמצום-האגו והכרה בקיומו של האחר; ומאחר שמעטים מבינים על מה בכלל מדובר כשמדברים על צמצום וענווה – אפשר לומר, בצער רב כמובן, אם מפנים את נקודת המבט אל המצב הישראלי, כי לאור "מבחן רוטנברג" לא נוכל למצוא בציבור בארץ או בתפוצות "יהודים מקוריים" המתאימים להגדרתו של רוטנברג; שכן כולנו חיים ב"תפיסת הזמן המערבית" השואפת להתקדם על חשבון שלילת קיומו של האחר. אלמלא כן הרי היה הדיאלוג בין הזרמים השונים בארץ מפרה ומעשיר זה את זה מתוך כבוד הדדי, ולא היה ניתן למצוא בקהילותינו סכסוכים ומריבות – אלו שמאפיינים אותנו היום אף יותר מאשר בארצות המערביות בעלות הרקע התיאולוגי הנוצרי.

ההנחה שניסחתי לעיל מונחת בבסיס כל עבודותיו של רוטנברג. ברם, המיוחד שבספר זה הוא שרוטנברג מתמקד בו במה שהוא מכנה "רה-ביוגרפיה" מדרשית. כוונתו בביטוי זה היא להציע חלופה טיפולית לזו שמציעה הקליניקה המערבית לאדם הסובל; חלופה המתבססת על תפיסת העולם שהבהרתי לעיל.

בשיטה המקובלת בטיפול הפסיכואנליטי, על המטפל לעזור למטופל לערוך "חפירה ארכיאולוגית" לתוך נפשו פנימה כדי להגיע ל"שכבה הקדומה", במטרה לחשוף את ה"חטא קדמון" המונח במעמקי הלא-מודע. תחת זאת מציעה שיטת הדיאלוג והצמצום של רוטנברג לערוך עם המטופל קריאה מחדש של העבר; קריאה דרשנית ויצירתית – (שרוטנברג קושר למושג "תשובה") אשר במרכזה מוצבת ההנחה החסידית שתפקיד האדם בעולם הוא להפוך את כל מה שנראה כרע בעולם – לטוב גמור.

כידוע, התפיסה החסידית מניחה שאם נשלחו אל האדם "מחשבות זרות" – תפקידו של האדם הוא "להעלותן" ("מחשבות זרות" כוללות כאן כל מה שבחינוך המערבי נוטה האדם להדחיק; הדחקה שלטענת רוטנברג אין החינוך היהודי צריך כלל לעודד). "העלאת המחשבות הזרות" היא, אם כן, אליבא דרוטנברג, ה"קריאה-מחדש"; דהיינו רה-ביוגרפיה ה"דורשת" את העבר באופן יצירתי כדי למצוא את "הנקודה הטובה" שבעבורה "נשלחו" אל האדם המחשבות הללו.

דוגמה אחת מתוך הדיונים המרתקים המצויים בספר זה אטול מהפרק השמיני, העוסק בחטאו של דוד עם בת-שבע. ויכוחים רבים ניטשו בעבר סביב הקושי לקבל את הקביעה של התלמוד הבבלי (שבת נו ע"א) שדוד לא ביצע עבירה של ניאוף אלא ש"ביקש לעשות – ולא עשה". והנה, במחי יד בא רוטנברג ומעניק פשר הגיוני לדרשה התלמודית התמוהה הזאת. לפי דעת רוטנברג ידעו יפה האמוראים שדרשו זאת מה שנאמר במקרא עצמו, אלא שהם הציגו לפני הקורא "רה-ביוגרפיה" קלסית. לאמור: אם תרצה תוכל לדרוש את מה שנראה כ"רע" בעברך, ולהצילו משיני ה"חטא הקדמון" המעכב אותך מתשובה – על ידי זה שתספר את האירוע לעצמך מחדש בדרך שתלבין אותו; לא על מנת שתלמד להשתמש בכחש וברמאות-עצמית, אלא משום שכשאין לחוטא אפשרות "להחזיר את הגלגל לאחור" – השקיעה בדיכאון וברגשי האשם רק תמנע ממנו לתקן בעתיד את מה שניתן עדיין לתקן. לפי פירושו של רוטנברג, התלמוד הבבלי מציג לפנינו בדרשה זאת לא שיטה הרמנויטית עקומה, אלא שיטה תרפויטית ישרה ובריאה.

יותר מכך קשה יהיה להציע לפני הקורא ברשימה קצרה זאת, אף שעליי לומר שספר זה מלא וגדוש בדיונים רבי-עניין, ועל הנותר יהיה להישאר בבחינת "ואידך זיל גמור".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011