הארכיאולוגיה של האשפה / חבצלת פרבר

 

בת לשושלת פיראטים המייצרת מחשבים מאשפה אלקטרונית, סטודנט לפרה-היסטוריה של האשפה ומוכר ספרים משומשים מחפשים את דרכם בספר יוצא דופן שברקעו תולדותיה של קנדה ומהגריה

ניקולסקי, ניקולה דיקנר; מצרפתית: מיכל סבו בליבטרוי, כתר, 2011, 240 עמ'

ספרו של דיקנר הוא ספר בעל שם מוזר ותכנים מוזרים על אנשים מוזרים. לרגעים הוא הזכיר לי את ספרו של ג'ורג' אורוול משנת 1933, "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". אבל זו אסוציאציה רחוקה ומטעה במידת-מה.

הסיפור מתרחש ברובו בקנדה ודווקא בשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים שלה. אפילו מונטריאול, בירת מחוז קוויבק, המחוז הידוע בקנאותו לזהות הכמו-צרפתית שלו ובדרישותיו לאוטונומיה תרבותית-פלוס בתוך המדינה, מצטיירת "מלמטה". מכיוון חסרי-הבית, ערימות האשפה, פתחי הניקוז והמרתפים מוצפי המים שלה, ולא מן הזווית הרגילה שממנה אנחנו מכירים את עריה הגדולות של קנדה: ערים דמויות לונדון, ניו-יורק ופריז, מעודכנות, מצוחצחות, היי-טקיות ועשירות. ערים שמצליחות אך בקושי לשמור על זהותן מול צילה המאיים של השכנה העשירה והחזקה מדרום, ארצות הברית. 

בדומה למחבר, גם שלושת גיבורי הספר הם ממחוז קוויבק: האחת היא ג'ויס, צעירה מן הקצה הנידח, המזרחי, של חבל קוויבק, משרידי האוכלוסייה הצרפתית שאכלסה פעם, לפני שלוש מאות או ארבע מאות שנים, את האזור שנקרא אז אָקָדיָה. מעטים מחוץ לקנדה שמעו אי פעם את שמו של האזור הזה, או מכירים את סיפור הטרגדיה של מתיישביו הראשונים. אלה גורשו מבתיהם בכוח על ידי האנגלים שהשתלטו על קנדה במאות ה-17-18, ופוזרו בקבוצות קטנות באזורים שונים המהווים היום את מדינותיה של ארצות הברית. רק תושבים מעטים נותרו באקדיה או המשיכו לשאת את הזהות המקורית שלה, משום שהסתתרו או ברחו משם עוד לפני "הגירוש הגדול". רבים מאלה עסקו – מבחירה או מכורח – בפיראטיות. שוד ים היה במאות ה-18-16 מקצוע מכובד למדי ומוכר, שאפילו זכה לעידוד על ידי מדינות אירופה, ובין השאר על ידי המלכה אליזבת הראשונה. פרנסיס דרייק, הגיבור האנגלי של הניצחון על הארמדה הספרדית, היה שודד ים במקצועו ואף על פי כן, או בזכות זאת, זכה לתואר אצולה מידי המלכה האנגלית.

ג'ויס היא בת לשושלת של שודדי ים, אלא שבמאות ה-19 וה-20 ירד המקצוע הזה מגדולתו, והמקום והמשפחה שבתוכו גדלה הם רק צל של משפחה בכפר עלוב של דייגים, החיים חיי דלות ומסכנות בקור, בלחות המתמדת, בערפילים ובניתוק שמספקים להם החוף המפורץ והאיים הקטנים של מזרח קנדה.

נוח, גיבור נוסף, הוא בן לאם ממוצא אינדיאני-קנדי ולאב לבן שנטש את האם, שרה, לפני לידת בנה. נוח גדל אצל אמו בקרוואן שבו היא נודדת ממקום נידח אחד למקום נידח ממנו ברחבי היבשת הקנדית העצומה והריקה-יחסית. בין הקרוואן שאין לו כתובת קבועה לבין אביו של נוח, יונה דוּסֶה, נשמר קשר רופף באמצעות זרם דליל של גלויות, הנשלח מן הכתובות השונות של הקרוואן אל המקומות השונים והנידחים שבהם מחפש יונה דוסה את גורלו על פני המרחב העצום של צפון אמריקה.

יונה דוּסֶה, האב, מתגלה בהדרגה כחוליה המקשרת בין נוח לבין ג'ויס – שהשם דוּסֶה הוא אחד מן הגרסאות הרבות של שם משפחתה, משפחת שודדי הים, מצד אִמהּ. גם לגיבור השלישי, הוא המספר, יש קשר אל יונה דוּסֶה. אבל אם לא שמים לב היטב, הרמז הזה חומק בקלות מתחת לרדאר העמוס בפרטים וזיקוקין-די-נור לשוניים מרהיבים.

הגיבור השלישי הוא איש צעיר חסר שם, היחיד שאינו נודד ואינו משנה את מקומו (חוץ מהחלפות דירה מינוריות בראשית הספר ובסיומו). הוא מנהל חנות של ספרים משומשים במונטריאול, ועולמו מתרחב ומתכווץ לפי הספרים שנוחתים בחנות: ספרים מכל הסוגים, משומשים-חדשים ומשומשים-ישנים ואפילו נדירים, ובכל מיני מצבי צבירה: שלמים ומפורקים, עם כריכות ובלעדיהן.

בשלב מסוים מגיעים גם שני הגיבורים האחרים למונטריאול. ג'ויס עובדת בחנות דגים, ובמקביל עוסקת במקצוע העתיק של משפחתה: פיראטיות. והפעם בפיראטיות מודרנית באמצעות מחשבים. נוח לומד ארכיאולוגיה באוניברסיטה ויוצר קשר עם פרופסור שתחום המחקר שלו הוא ארכיאולוגיה של אשפה: מה אפשר ללמוד מאשפה על חיי היום-יום של האוכלוסייה, בהווה או בעבר. גם ג'ויס עוסקת באשפה: היא מחלצת מגלי האשפה האלקטרונית, שמייצרת תעשיית ההיי-טק, חלקים של מחשבים, ובונה מהם מחשבים חדשים, מתפקדים (שמקבלים שמות-זיהוי על שם הפיראטים במשפחתה), ובאמצעותם היא מבצעת את תרמיות המחשב שלה.

כך משמשת האשפה את ג'ויס ליצירת מציאות חדשה ועדכנית, בעוד שנוח, ובעיקר המרצה התימהוני שלו, עוסקים בפענוח עדכני של ערימות אשפה היסטוריות ופּרָה-היסטוריות. העיסוק באשפה הוא עוד אחד מן הקשרים שאמורים לקשור את פרקי הספר וקטעי-העלילות, בעוד שהעלילה עוברת בין הגיבורים, שלאורך רוב הספר אין ביניהם שום קשר אישי, ממשי, ולו הרחוק ביותר.

הספר כתוב בצורה מבריקה מצד אחד, ומוזרה ומעט מבלבלת מצד אחר. סגנון הכתיבה נפלא אך רומזני. דברים רבים מסופרים באופן חלקי, מסתובבים מסביב לנקודה ואינם נוגעים בה ממש. אבל ברגע ששוקעים בה, הכתיבה שואבת את הקורא אל תוכה. ישנם תיאורים נפלאים של נופים עירוניים ונופי טבע, דיאלוגים מבריקים ומלאי הומור ואפיונים אנושיים יצירתיים. הנה אחד האפיונים של יונה דוּסֶה, אביו הכמעט-מיתולוגי של נוח: "התושבים התבגרו במהירות באותה פינה נידחת של היבשת, ובגיל ארבע עשרה שוטט יונה בנמל מונטריאול, מרחק כשמונה מאות מיילים ימיים צפונה ממכורתו. הוא עלה על אוניית משא שהובילה חיטה לקובה… הנמלים חלפו בזה אחר זה ויונה התקדם בסולם התפקידים… מקץ שנים אחדות שבהן שירת כשוליה בעמדת הקשר קיבל את התעודה והפך לטכנאי קשר מן המניין. יונה אהב את המקצוע המוזר הזה שיש בו מן האלקטרוניקה ומן השאמאניזם, ושבו הטכנאי מנהל שיחה עם האטמוספרה העליונה באמצעות שפה קצבית בלתי מובנת לאנשים מן השורה…".

פרקי הספר, כל אחד בפני עצמו, הם נפלאים, אבל חוסר הקשר בין פרק אחד למשנהו מקשה להתחבר אל המסופר, ובעיקר לקורא שאינו קנדי, ושרמזים לוקאליים שונים אינו אומרים לו דבר. אפילו החידה המרחפת מעל הכול – מה או מי זה לכל הרוחות "ניקולסקי" ומה פשר המצפן שנושא על צווארו הגיבור עלום-השם בחנות הספרים המשומשים (הוא קורא למצפן "מצפן ניקולסקי") – אינה מצליחה להתגבר על המאפיין הספרותי המרכזי של הספר: דה-קונסטרוקטיביזם ספרותי פוסט-מודרני, בן שנות ה-90, שבו פירוק העלילה חשוב יותר מן הסיפור עצמו.

בסופו של דבר, באמצעות התמדה ועיקשות הצלחתי לפענח את חידת ניקולסקי, ואפילו בדקתי במפה וגיליתי: ניקולסקי הוא שמו של יישוב זעיר (שקיים במציאות, בדיוק כפי שהוא מתואר בספר). הוא שוכן באחד מן האיים הקטנטנים המרכיבים את שרשרת-האיים או הארכיפלג הנקרא "האיים האלאויטיים". משהו שנראה כמו זנב מתפרק של חתול דרוס, בקצה הדרום-מערבי של אלסקה, בים ברניג המסתורי. לאי קוראים אוּמנַק, וגם כאן דייק הסופר. מכל מקום: זה האי וזה הכפר שבו בחר יונה דוּסֶה להתיישב, ואליו מכוון "המצפן של ניקולסקי" על צווארו של מוכר הספרים המשומשים. והחיבור הזה הוא רק אחד מן הדברים יוצאי הדופן בספר יוצא הדופן הזה.

ולסיום, כמה מילים על התרגום, מעשה ידיה של מיכל סבו בליבטרוי הראויה לשבח, שמצליח להתגבר כאן על טקסט שבמקור הצרפתי בוודאי לא היה קל (בעיקר אם זו צרפתית-קוויבקית). טקסט עשיר מאוד, מורכב ומאוד פיוטי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: