אמנות לשם אמנות / יעקב בר-און

 

כמעט שמונים שנה שאורי אליעז מצייר ומפסל, רואה בחומרים שסביבו את הפוטנציאל. שיחה בסטודיו ביפו על אבא, המשורר והמתרגם הנשכח רפאל אליעז, על הקיבוץ ועל הדחלילים

אורי אליעז. צילום: יוסי זליגר

בדרום תל-אביב, בין נוה-צדק ליפו, מסתתרת בבית ערבי ישן ממלכה קסומה. לעובר את סיפה, נגלים תושביה במלוא הדרם: זו גברת מגונדרת עשויה מרשתות-דיג ומקולב בסגנון של פעם – ועדייה עשויים מחוטי ברזל ומכדורי עץ. וזו ראשה עשוי מפנס רחוב, שעליו מצוירים תווי פניה. בסמוך אליהן ניצב קוממיות חסיד שהשטריימל שלו נוצר ממטאטא, שפמו וזקנו הם שרידי מברשת ועיניו שאריות מאיזו סלסלת-עבר.

שלושתם הם דוגמית מתצוגת-קבע של שלל יצירות אמנות המאכלסות את הסטודיו שופע האווירה של האמן אורי אליעז. אליעז, שעם תווי פניו המסותתים ושערו הכסוף המשתפל אל מצחו מזכיר פסל יווני מרשים, חזר להציג אחרי הפוגה ארוכה ובצהרי שלישי השבוע נפתחה בגלריה 'ויטרינה' של המכון הטכנולוגי בחולון תערוכתו 'דחלילים-אלילים'. ייחודן של יצירותיו בכך שהוא מפיח באמצעותן חיים חדשים בחומרים שהושלכו והתבלו.

לדברי אליעז, הייתה לו רגישות לחומרים מהטבע מאז ילדותו המוקדמת בתל-אביב וברמת-גן, אבל המקרה הביאו מהציור אל הפיסול מבלי שייטוש כליל את הציור. "לפני כ-30 שנה, אולי קצת יותר, התחילו להעביר את אשפת העיר תל-אביב לקרבת ביתי ביפו העתיקה", הוא משחזר. "הייתי חוצה את תל האשפה הזה כמה פעמים בשבוע, בדרכי אל הים. נתקלתי שם במשקופים ובשאר פריטי נגרות בניין ובשברי רהיטים, שעוצבו בעבר מעשה אמן, והיו בעלי חיתוכי קווים מדויקים, חרוטים, מלוטשים וצבועים. הם נשחקו בים, שעם הרוח, החול והשמש הפיח בהם אנרגיה חדשה. הייתי אוסף אותם ומכניס בהם אנרגיה משלי".

מדוע דווקא דחלילים?

"במשך זמן ממושך היו הדמויות מרכיב חשוב בציור שלי. בכך אני מתחבר באופן טבעי לציור הביזנטי ובהמשך – לציורי ימי הביניים, שבהם דמויות גדולות שרואים בכנסיות מאז, בפסיפסים ובוויטראז'ים. קודם לכן הייתי מצייר ורושם באופן ריאליסטי, אף שגם כאשר ציירתי על-פי הטבע הציורים שלי אף פעם לא היו לגמרי ריאליסטיים. אני מאמין שהם היו יותר פיוטיים ויותר סימבוליים. ואם שאלת על הדחלילים, הם, בעצם, עוד פן של משהו מיתולוגי, או איקוני, מפעם, כמו הטוטם. כשאני מחפש את שלמות ההבעה שלי, אני מגיע לזה".

האם ניתן לומר שאת החומרים המשומשים והבלויים האלה אתה גואל מהכיעור שאליו הם התגלגלו ומשיב אליהם את יופיים?

"אתה לא צודק כשאתה משתמש במילה 'כיעור'. אמנם לא חסרים דברים מכוערים באשפות, אבל כשאני אוסף אותם לשם האמנות שלי, אני רואה בהם חומר ביד היוצר ולא כיעור. פוטנציאל. מה יהיה איתו? – אני לא יודע, אבל אני אוהב אותו. אחר כך אני מעבד אותו אם נחוץ. אם לא נחוץ, אז לא. היום נרגעתי מהעשייה הזאת. אני רק משפץ את הדברים. מחזק אותם. כמו שאומרים, מיציתי בכך את עצמי".

יש בעשייתך האמנותית משום יישור קו עם אופנת המיחזור?

"היום קוראים לכך 'מיחזור', אבל כשהתחלתי בעבר עם הדברים האלה לא דיברו על זה. בעיניי זה לא מיחזור. מדובר בעץ, למשל, חומר מתבלה בסך הכול. זה לא מיחזור של חומרים המזיקים לסביבה".

עזב את הבנק

אליעז, 80, הוא יליד תל-אביב הקטנה. בנם של פולה, אגרונומית עולה מפולין, ושל המשורר והמתרגם רפאל אליעז, יוצא בולגריה. לדבריו, לא גדל בבית בוהמייני. "גדלתי בבית פשוט מאוד", הוא מספר. "אמא הייתה עקרת בית, לאחר שהפסיקה לעבוד בפרדסים, ואבא היה בילדותי עובד בנק אנגלו-פלשתינה, במשרה שבה התמיד 18 שנה ואף הגיע בה לתפקיד בכיר.

"יום אחד, עם כל הביטחונות שהבנק הזה העניק לו, כולל קונסרבים עם סלמון, קונוסים של סוכר ושאר דברים טובים שהעביר אליו בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכמובן משכורת מסודרת, אבא חתך בבת אחת עניין והתפטר מהבנק כדי להתמסר לאמנותו. אמא שלי לקחה את זה קשה.

"הזיכרונות הראשונים שלי, עד גיל שש, הם מהבית הכחול ברחוב ארנון בתל-אביב, קרוב לים ולשכונת מחלול", הוא מעיד. "דודה לאה, היא לאה גולדברג, גרה לא הרחק מאיתנו. הייתי אחד הילדים מרחוב ארנון שעליהם היא כתבה. היא אפילו הזכירה את שמי, אבל אני לא זוכר קשר מיוחד שלה אלינו.

"מהמחצית השנייה של שנות ה-30 גרנו ברמת-גן, וזאת הייתה תקופה מאוד חשובה בחיי", ממשיך אליעז. "גרנו בשכונת הלל, על גבול בני-ברק, ליד השלישות של היום, בין פרדסים, בסמוך לבית-משוגעים שהיה שם. בסביבה גם היה בית-קברות מוסלמי. אני זוכר משם את המשפחה הערבית שגרה במקום, עאבד והילדים שלו, שהיו חברים שלי.

"למדתי בבית הספר העממי, היחיד שהיה אז ברמת-גן הקטנה, במקום שבו שוכן כיום בית הכנסת הגדול, היכן שהיה 'העמק' של אז. בדרך לשם הייתי חוצה פרדסים וחולות, בין הציפורים, הצמחייה והפרות של 'משה חלב'. האוטובוס של 'איחוד רגב' היה מגיע עד העמק, היכן שרחוב ביאליק של היום. כשאבא היה חוזר בחושך, בלילה, בין הפרדסים, זה לא היה פשוט, בפרט שכבר היו מאורעות. אני זוכר שירו גם בסביבתנו. מאוד דאגנו לו".

איזה מין ילד היית?

"הייתי ילד מצייר שזכה לאמא שאמרה אמן על כל ציור ועל כל דבר שעשיתי. בחדר הילדים, שהיה משותף לי ולאחי המנוח אמנון, הייתה רצפת מוזאיקה. כילד, לקחתי עיפרון והתחלתי לחבר בין הנקודות שבמוזאיקה. כמעט כל הרצפה הפכה לציור ענק. כשאמא שלי נכנסה, במקום לצעוק עליי התפעלה. האם הייתי כבר אז אמן? אינני יודע. הרגשתי שבנושא הציור יש לי יותר כוח בהשוואה לילדים אחרים. בכיתה ג' ציירתי דברים שאף אחד לא האמין שאני, הילד, ציירתי. זה היה היתרון שלי, מה גם שלא הייתי מהתלמידים הטובים, אם כי הייתי ילד שקט שאהבו אותו".

מחיק הטבע ברמת-גן עברה משפחת אליעז אל לב הבוהמה בתל-אביב, בגורדון פינת ריינס, בשכנות לשלונסקי. אליעז האב, שעזב את הבנק, קיבל לידיו את עריכת הדף הספרותי של 'על המשמר' שהוקם ב-43' ונעשה מעורב גם בעריכת 'משמר לילדים'.

אליעז: "אני זוכר את אבא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, מעשן בכבדות 'מטוסיאן', 'מאספרו', כאלה. ריח הניקוטין זה היה אבא שלי. לכן, אולי, כל-כך התרחקתי מהדבר ולא עישנתי מימיי, בין השאר גם מנאמנות לרוח 'השומר הצעיר'. כאבא, הוא היה אישיות חמה, רכה, מחבקת".

בקיצור, בולגרי.

"אם אתה רוצה. כשהוא היה חוזר בלילה, גם כשאני ואמנון כבר היינו ישנים, לא היה אכפת לו מכלום. הוא היה מוכרח להעיר אותנו ולחבק ולנשק. כשהיינו קטנים, הוא היה מאלתר על המקום סיפורים ארוכים ומרתקים ללא סוף עם הדמיון שבו התברך".

והחבורה הספרותית?

"אבא נהג לשבת ב'כסית', שם הפגיש אותי עם לאה (גולדברג), עם אלתרמן ועם שלונסקי. הם היו קבוצה מגובשת שהסבה ליד שולחן אחד. לימים השתבשו היחסים בינו לבין שלונסקי, בינו לבין לאה. זה עצוב שזה קרה, לאחר שהיינו ביחסים כאלה קרובים. לא כן עם אלתרמן. הייתה ביניהם דבקות נפשית בלתי רגילה. אבא מאוד העריך אותו. כששאלתי אותו פעם מי המשורר הטוב מכולם, הצביע על אלתרמן".

מה היית רואה בבית הקפה?

"היו שם שולחנות שיש לבן כאלה, כמו 'תנובה' כזה, והם ישבו לידם ודיברו ודיברו. האמת? – לא נמשכתי למקום הזה. חייתי את חיי ואבא חי בעולמו. הוא נהג להחשיך את חדר העבודה שלו, וישב וכתב לאור מנורת השולחן. כשהיה חורף, היה מדליק תנור. כך, כשאלומת האור הייתה מרוכזת בו, היה מתקתק ומתקתק באצבע אחת במכונת הכתיבה הקטנה שלו".

לא סיים בית ספר

מתי התחלת אתה לחבר שירים?

"מי גילה לך?"

מידע עיתונאי מסווג…

"זה שייך לתקופה מאוחרת יותר, בשנות ה-50, כשכבר הייתי בקיבוץ נחשון. התאספו לי שירים שכתבתי במחברת. לפני שלוש-ארבע שנים חזרתי אל השירה הרבה יותר ברצינות".

לא מרחף עליך בכתיבה המורא של אביך?

"הדור אחר. הכתיבה אחרת. ביטוי אחר. אין מה להשוות. אני כותב, אבל לא אומר על עצמי שאני משורר. אני צייר ופסל".

כתלמיד 'תיכון חדש', היה תלמידו של הצייר אהרן אבני, שאחת משלוחות המכון הנושא את שמו נמצאת כמטחווי קשת מהסטודיו של אליעז. "הוא היה איש מקסים שהקדים להסתלק מאיתנו; היינו מציירים והוא היה מעיר לנו הערות", נזכר אליעז. ב-47', כנער בן 16, ניתק מבית הספר התיכון התל-אביבי ועבר ללמוד ב'בצלאל', בירושלים.

"אכן, לא רק שלא סיימתי את 'תיכון חדש', אלא שמאז לא סיימתי שום בית-ספר", מודה אליעז. "אבא שלי, זיכרונו לברכה, חשב שמן הראוי שאלך ללמוד אמנות, ולחלופין, כמי שראה את הקרבה שלי לטבע, הציע לי לימודי יערנות בפקולטה לחקלאות ברחובות. בסופו של דבר הגעתי ל'בצלאל". בין המורים שלי היו יעקב אייזנשר, איזידור אשהיים, יעקב שטיינהרדט ויוסי שטרן. כנער, לא ידעתי להעריך את גדולתם באמנות. הם היו בשבילי מורים שלימדו באופן אקדמאי".

בהיותו ב'בצלאל', גויס אליעז הנער ל'הגנה'. הוא וחבריו התרוצצו בין העמדות כקשרים, או שהעבירו ביניהן נשק. מלחמת העצמאות הרחיקה אותו זמנית מהאמנות והוא התגורר באותה תקופה אצל דודו בירושלים. כשהחל המצור, הדוד המודאג העלה אותו על אחת השיירות המשוריינות ושלח את הנער לבית הוריו, בתל-אביב.

"לאמנות חזרתי בבית-אלפא, לשם העבירו אותנו", מספר אליעז. "בית-אלפא היה קיבוץ עם מודעות לאמנות. אני זוכר משם את המלחין תיאודור הולדהיים ואת זאב חבצלת, גם את הסופר נתן שחם, אם כי אנחנו, ההכשרה, היינו כעין גוף זר במשק. שם התחיל הסיפור שלי עם הצאן. זה התאים לי. הייתי יוצא למרעה עם חלילית ומחלל בטבע למרגלות הגלבוע. שם חזר אלי ה'בצלאל' והתחלתי לרשום רישומים קטנים".

בשלהי 50' היה אליעז עם חבריו להכשרה ממייסדי קיבוץ נחשון. ככל שהוא מעוגן כיום בנוף העירוני המאובק של דרום תל-אביב, אליעז של אז היה כל-כולו קיבוצניק. "עברתי בנחשון תקופה נהדרת עם עשר שנים יפות, משמעותיות מאוד בחיי", הוא מתרפק בגעגועים. "בקיבוץ הקמתי את הדיר ואת ענף הצאן. מאז אני מצייר כבשים, אם כי לא עושה מזה עניין כמו קדישמן".

אמן פרובינציאלי

אליעז דאז היה קיבוצניק נלהב, שבד בבד עסק בהתלהבות לא פחותה באמנות והשתלם בה. כך יצא מהקיבוץ לקורס לציור בגבעת-חביבה, שם היו בין מוריו יעקב וכסלר ונפתלי בזם. למעשה, כאמן צעיר התחכך בגדולי הדור באמנותו. כך, היו מרסל ינקו, משה מוקדי ויוחנן סימון – לא פחות – בין מוריו בסדנה בעין-הוד.

"כיום, במבט עכשווי, הם אפופי הילה", מעיר אליעז, "אבל אז הם היו בשבילי ציירים שלימדו אותי כמורים. ינקו, איש תוסס מאוד, היה גם חבר של אבי, טיפוס של מנהיג ורשם מבריק. הוא עשה עליי רושם רב".

במקביל, היה נוסע לירושלים כדי ללמוד קרמיקה מהדוויג גרוסמן, כוהנת גדולה בתחום. "הדוויג הייתה אישה קשה מאוד", מציין אליעז. "היא דרשה מכל תלמיד להתחיל מכלום וללוש חימר בידיים. זה היה קשה, אבל עשינו מה שדרשה. היינו יושבים מסביב לשולחן, כל אחד היה יוצר איזשהו כלי והיא הייתה מבקרת את העבודות שלנו ומכוונת אותנו לעבר סגנון ארץ-ישראלי, אולי בהשראה תנ"כית, בקרמיקה. ממנה קיבלתי את הגישה של שמירה על החומר".

כתלמיד, זכית לצקת מים על ידי האמנים הגדולים שהיו כאן.

"אכן כך, אבל בסך הכול אני רואה את עצמי כאוטודידקט. לא מוכרחים תעודות כדי להגיע למשהו. אם הייתי גומר היכנשהו ומשיג תעודה, אבל לא הייתי מה שאני, אז מה? הרי לא התעודות ולא הפרסים עושים את האדם ואת האמן".

וכאן יבוא סיפור שאולי יעיד על אופיו הצנוע של אורי אליעז: "כשהייתי בקיבוץ, אבא רצה לשלוח אותי לאיטליה, ללמוד אמנות. אל תשאל כמה ניסה לשכנע אותי. הוא, מי שידע הרבה שפות, היה שולח לי מכתבים ובהם מילים באיטלקית עם תרגומן, כדי שאלמד את השפה, אתרצה ואסע. 'יש מקום טוב בפירנצה שאוכל לסדר לך', כתב לי. ומה עניתי לו? – 'אבא, אני קשור לכבשים בקיבוץ ואחראי על העדר, איך אעזוב אותו?'

"אבא לא ויתר וכתב שהפסל יצחק דנציגר ארגן לי מקום באקדמיה הלאומית בלונדון. זה לא עזר. אני לא יודע אם אבא צדק או לא. קשה להגיד. ברור שאם הייתי נוסע הייתי משהו אחר היום. אבל מה לעשות, אני מה שאני. חבריי האמנים, שנסעו ללמוד, חזרו עם תובנות אחרות ועם קשרים אחרים, אם חזרו, כשהם אפופי תרבות אירופה ועם יותר ביטחון. אני, לעומתם, נשארתי אמן פרובינציאלי".

בהיותו בנחשון נישא לחברת המשק, זיוה. בנו הבכור, ניתאי, בירושלים, עוסק בהתקנת סככות לגני-ילדים. לפי עדות אביו, הוא אמן בנשמתו. יועד, תל-אביבי, הוא דוקטור לסוציולוגיה ומרצה בסמינר הקיבוצים. משניהם יש לאליעז שישה נכדים ונין. מזיוה, הלולנית שעזבה איתו את הקיבוץ, התגרש באמצע שנות ה-70. שנים הוא נשוי לתמי, המעודדת מס' 1 שלו באמנותו.

רעל הקנאה

בשלהי 60' הוחרדה שלוות חייו של אליעז. הטרגדיה המשפחתית שהוא היה מעורב בה זעזעה את המדינה הקטנה, נטולת הטלוויזיה והאינטרנט. "אבא, שכבר גר בחיפה, כאחד האמנים שהוזמנו על-ידי אבא חושי להתיישב שם, התקשר פתאום", אליעז זוכר לפרטי-פרטים את אותו יום רע ומר. "הוא סיפר שקרה משהו עם אמא. מיהרתי לשם וכבר לא פגשתי אותה בחיים".

אשת בוהמה נשואה בת 28 התאהבה אהבה מטורפת במשורר רפאל אליעז – שגילו היה כפול מגילה – ומשלא נענה, מסכה רעל בכוס המיץ של רעייתו, פולה, וגרמה למותה. במשפט שנפתח באפריל 61' היא נדונה למאסר עולם, אבל כעבור שש שנים נחונה על-ידי הנשיא שז"ר בשל מצבה הנפשי המעורער.

"זה היה משפט מכוער שבו ניסו לטפול על אבא כל מיני דברים", אליעז הבן איננו סולח עד היום. "היא הייתה מופרעת, אין מה לדבר; אישה שנכנסה למין פסיכוזה דרמטית ונוראית. אלתרמן אמר אחר כך לאבא – 'אילו היינו יודעים שיש לך עסק איתה, היינו מזהירים אותך'. מכל חבורת הסופרים בתל-אביב הוא, אלתרמן, היה היחיד שהגיע, חיבק את אבא ובכה איתו".

עולמו של רפאל אליעז, המשורר המוערך, מתרגמם הגדול של לורקה, שקספיר ואחרים, חשך עליו באחת. לבקשתו, עזב בנו את הקיבוץ ועבר אליו, לחיפה, עם משפחתו. רפאל אליעז נשא לאישה תוך שנה סופרת עולה מארגנטינה והביא לעולם שני בנים נוספים – יוחאי ונסים. לאחר כמה שנים התגרש המשורר אליעז מרעייתו השנייה.

אליעז היה גבר שנשים נכרכו אחריו, מודה בנו. לדבריו, גם באחרית ימיו, כשהיה מאושפז וחצי משותק ב'בית לוינשטיין' ברעננה, "ניתן היה לראות שגם במצבו העגום האחיות לא היו זזות ממנו".

בהיותו בחיפה, שם שימש כדרמטורג של תיאטרון חיפה למן הקמתו, היה מנותק אליעז האב מהבוהמה שבה היה מעורה קודם לכן. כשנעכרה האווירה בתיאטרון הוא נענה לקריאת החירום מ'אהל', תיאטרון הפועלים, ושימש מנהלו האמנותי. אבל אז, ב-67', 'אהל' נקבר עם הצגתו האחרונה, 'בית קברות למכוניות'.

תוך חודשים השתקע רפאל אליעז ביפו העתיקה עם אורי. תרגומיו לתיאטרון מוצגים לעתים עד היום, אבל דומה שכמשורר נשכח בחייו. אורי הבן מודה שאם מבין כל שיריו הרבים זכור דווקא 'זמר אהבה לים' ("אם עוד החושך רב ואין כוכב לי / ואם הים גועש // על תורן ספינתי הדליקי, אמא / שושנה של אש"), שחיבר למחזה הנשכח של שולמית בת-דורי, 'ים ובית' ('הקאמרי', 53'), הרי זה בזכות לחנו הנפלא של סשה ארגוב והביצוע האיכותי של 'התרנגולים'.

מה קרה לרפאל אליעז המשורר?

אורי אליעז: "אבא היה איש מאוד מופנם ועניו שקיבל כל דבר בספיגה ובהבנה. לא הייתה לו 'חצר'. זה לא כמו שלונסקי שהייתה לו 'חצר', שהייתה לו מפ"ם ושגם היה איש תקשורתי. אבא לא היה איש תקשורתי, אלא איש של קבוצה קטנה, כפי שהתרשמתי מאז שהייתי איתו ב-60'".

"כולם נשכחים היום", אומר איש הספרות ד"ר חיים נגיד, מי שעמד ב-77' מאחורי פרסום שיריו של רפאל אליעז בחמישה כרכים ובשנים האחרונות שב ופרסם משיריו. "אליעז היה משורר צנוע שלא עשה כל מיני תעלולים של יחסי-ציבור. מעולם הוא לא התחנף לממסד כלשהו ולא נדחף. מה כן? – הוא היה חבר טוב של אלתרמן והצניע את עצמו מולו".

רפאל אליעז מת ב-74', בן 69, "צעיר לימים", כדברי בנו. "עד השבץ המוחי שתקף אותו, אבא היה כמעיין שאין סוף לנביעה שלו, איש מלא הומור, למרות מה שקרה לו".

אם לחזור אליו, לאורי, משניתק מהקיבוץ ב-60' השתקע לשנים הבאות באותו עשור בחיפה. "תיאטרון חיפה היה בשבילי פתרון זמין מפני שאבא היה בו", הוא אומר. "השתלבתי שם בצורה יוצאת מהכלל. כאמן הייתי מבצע התפאורה של תפאורנים כמו אריה נבון ותיאו אוטו. לשתיים מההצגות, 'בן-ערובה' ו'בר-כוכבא', עיצבתי בעצמי את התפאורה, כשעם במאי הצגה זו, שמעון ישראלי, המשכתי להצגות-יחיד שלו וגם עיצבתי מספר הצגות אחרות".

אליעז הבן משך לימים את ידו מהתפאורנות בנסיבות שלא הייתה לו שליטה עליהן. לאחר מלחמת ששת הימים נפצע בתאונת אימונים בגולן ועבר תהליך שיקומי לא קל. כעבור כ-15 שנה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, נפל אחיו, סא"ל אמנון אליעז, כשעלה על מוקש בסיור.

מציג כשמתאים

צילום: יוסי זליגר

בעודו בתיאטרון חיפה, הציג אליעז את תערוכתו הראשונה כצייר ב-63', בגלריה 'צ'מרינסקי' בתל-אביב. באותן שנים היו לו תערוכות רבות. בשנה אחת אף הציג בלא פחות מארבע תערוכות. משעבר אל הפיסול, בשנות ה-80 המשיך בשטף תערוכותיו. אבל לאחר תערוכה שהציג לפני 15 שנה בתפן, חדל להציג עד השנה.

"מסובך מאוד להסביר את זה", אומר אליעז כשאני מצביע על הנקודה הטעונה הסבר. "הכול בא מהנפש. קשה לי לנתח את הסיבות על אף שאני יודע אותן. אף פעם לא הפסקתי ליצור, אבל כבר לא היה לי הדחף להציג. זה הרי תלוי באנרגיות של האמן ובבריאות הפסיכו-פיזית שלו. מעודי לא היה לי קל, אבל לזכותה של אשתי, תמי, ייאמר שהיא תומכת בי ומעודדת אותי.

"בפיסול שלי אני רואה מעין ענף ממזר שגדל על העץ. אם אומרים שכל ממזר מלך, הוא השתלט לי על הממלכה, כשלעומתו פשוט יותר העיסוק בציור שמשמש בשבילי יותר כביטוי נפשי ואני לא דורך בו במקום אחד ומתמודד עם סגנונות שונים. להתאמץ להציג מול כל ממסדי האמנות בארץ, זה לא מושך אותי. אני לא איש של קשרים. לא שלא השתדלתי. ניסיתי להביא אל הסטודיו שלי את מוטי עומר (המנהל המנוח של מוזיאון תל-אביב), והוא שאל 'מי זה אורי אליעז?'. פניתי אל אוצרים אחרים והם התעלמו. לא מעניין אותם מה אני יוצר!"

אתה מרגיש דחוי?

"לא".

לא רצוי?

"לא".

אז מה?

"טוב לי במקומי ואינני מקנא באיש. אני רואה מה שמציגים במוזיאונים ובגלריות ומבחין בהרבה רדידות, גם אם פה ושם יש דברים מצוינים. אני לא ממהר לשום מקום ויכול לעבוד שנים על ציור. למעשה, ציור אף פעם לא גמור אצלי. אין לי בעיה לחזור אליו כעבור זמן ולשנות".

פתאום ישנה עדנה לאורי אליעז. הקיץ הוזמן להציג במוזיאון בובות בחולון, לשם התאימו פסלי הדחלילים שלו. וכעת, התערוכה במכון הטכנולוגי, לא הרחק מהמוזיאון ההוא. אליעז איננו מסתחרר. "לי כבר לא כל-כך אכפת", הוא שח.

לא מרגש אותך שמוצגת תערוכה שלך?

"לא! זה בסדר, אבל לא מרגש אותי. אנשים נכנסים לסטודיו שלי ומתפעלים ממה שיש בו? – דיינו…"  

לפני שנים העביר את יצירתו מביתו ביפו העתיקה אל הסטודיו. למתפעלים ממקום המגורים האקזוטי שלו, מעיר אליעז: "יפו העתיקה היא מקום מגורים לא פשוט. יש רטיבות. המבקרים מרעישים. הדירות כמעט זו בתוך זו. למה אפשר לצפות יותר מקסבה? אבל יפה לגור בתוך הקשתות, ולים, הנשקף מהבית, אין תחליף".

משאלת-לב לסיום?

"אתה רואה את הפסלים הרבים בסטודיו. הם מחכים לאכסניה ראויה יותר. הייתי תורם אותם לאיזה מוסד שייתן להם חסות הוגנת. הגיע הזמן שהציבור יראה אותם וייהנה מהם. אני, שיצרתי אותם, כשאני רואה את כמות הדברים שיצרתי במו ידיי וגופי, אני לא מאמין. לפעמים נדמה לי שרק משוגע היה מסוגל ליצור כל-כך הרבה…"

אז אתה מרוצה?

"לא ממש. כשאני מסכם את הסיפור שלי, אני מרגיש שיש החמצה".

מדוע?

"כי אמן איננו יוצר לעצמו. ההחמצה היא בכך שהיצירות שלי נשארו איתי. קשה לי עם זה. זה מאוד מכביד. אני רואה את מה שיש לי כאן ורואה את שלושת העיגולים החלודים של קדישמן מול 'הבימה', דבר שבכלל לא משתלב עם הסביבה – ומתפלא".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: