איש צדיק היה בירושלים / אבי גז

 

יוסף ויטלזון היה לוחם אצ"ל ששמר על מורשת המחתרות, גבאי בית הכנסת "אחדות ישראל" במרכז ירושלים, ובעיקר ממשיך דרכו האנושית של רבו, ר' אריה לוין. במלאת שלושים לפטירתו

יוסף ויטלזון עם מנחם בגין, בבית הכנסת 'אחדות ישראל' (המחתרות, 1972

 

ליוסף ויטלזון, שלא מכבר מלאו שלושים לפטירתו, היו שמות רבים שבלולים היו זה בזה, ובו בזמן מובחנים זה מזה. וכל נותני השמות, בין אם היו מקומות, תקופות ואירועים ובין אם היו קהילות ואנשים, כולם הכירו היטב את קומתו הצנועה, וזכרו היטב את אופן חיוכו.

יוסף, בנם של יהודה לייביש ומרים ויטלזון, ציונים נלהבים מחסידי גור בפולין, עלה לישראל בשנת תרצ"ו. כעבור שנתיים, בהיותו בר מצווה, הצטרף יוסף לשורות 'ברית החשמונאים' ולתנועת בית"ר, ובהיותו בן חמש עשרה הצטרף לאצ"ל וקיבל את כינויו בארגון: 'אפרים'. במקביל ללימודיו בישיבה השתתף באימונים ובהמשך גם עבר קורס מפקדים. הוא היה לראש קבוצה בחיל התעמולה וכן לראש קבוצה בחיל הקרב של הארגון. בעקבות פעילויותיו נשלח ללטרון ובהמשך גורש למחנה העצירים בקניה. שם היה פעיל בחפירת מנהרות בריחה, וכן בארגון מניינים בבית הכנסת המאולתר שבמקום.

יוסף השתתף במבצעים רבים ולחם הן באצ"ל והן בצה"ל. עם שחרורו מן הצבא הצטרף לצוות ההקמה של בנייני האומה בירושלים, ובהמשך עבד בבנק למלאכה ואף ניהל אותו. במסגרת זו שימש, למעשה, כתובת לכל בעל מלאכה ותעשיין זעיר בעיר. משם עבר לנהל סניף של הבנק הבינלאומי למשך שנים רבות. אחרי כן כיהן כסגן ראש המועצה הדתית בירושלים, לצד עיסוקים ותפקידים רבים ומגוונים שקשה לפרוט את כולם במסגרת זו.

ביקשתי להתחקות אחרי כמה מתחנות חייו, כמה מפניו השונים של אדם מיוחד, ירושלמי בכל רמ"ח אבריו, שאף זכה לתואר "יקיר ירושלים". נשיא קהילת "אחדות ישראל", או מה שנקרא בפי צעירי מרכז ירושלים "בית כנסת המחתרות". איש מחתרות בעצמו, ומקורב לצדיק הירושלמי ר' אריה לוין. אדם שכל מי שפגש בו יתקשה לשכוח את פניו מלאות החיוך הנעים.

גבאי בית הכנסת

פרופ' יהודה לפידות, ביוכימאי, יוצא אצ"ל בעצמו והיסטוריון של האצ"ל, מספר בספרו 'בלהב המרד' על פעולות שבהן נטל ויטלזון חלק: פיצוץ מרכז הבולשת הבריטית, ההתקפה על בית הסוהר המרכזי, וכן פעילות חברתית דתית שהתבטאה בעיקר בימי גלות קניה. בסיפור מעשה ההתקפה על בית הסוהר בירושלים, שבה נפצע ויטלזון מרסיסים ברגלו ובידו מפיצוץ מכונית שעלתה על מוקש, משך את עיניי תיאור אחד הנוגע לנסיגה שאחר הפעולה. כך הוא כותב:

הלוחמים הבריאים הצליחו לחצות את הצומת, בעוד יוסף ויטלזון עוזר לחברו הפצוע יעקב קורדבני להגיע לעיר העתיקה.

גם כשנפצע יוסף, תשומת לבו הייתה נתונה לחברו הפצוע ממנו. יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, בן למשפחת ריבלין הירושלמית שנולד בעצמו בבית המזוהה עם האצ"ל, הכיר את יוסף מעת שעבד בבנק למלאכה ובהמשך בפעילות משותפת בתנועת החירות, משך כמעט שישים שנה. "יוסף היה איש מיוחד במינו", מספר ריבלין. "הוא היה אדם שעוסק בצורכי ציבור באמונה בפועל ממש, לא כפראזה. עזרתו לציבור, כמו גם האהבה והטיפוח למשפחתו, עמדו אצלו בסולם אחד, ובאותו השלב. תמיד דבק במטרות שהציב לעצמו. יהודי שומר תרי"ג מצוות שהצטרף לאצ"ל, וכתוצאה מפעילותו הוגלה לקניה. יוסף היה מרוחצי ידיו של הצדיק ר' אריה לוין, הלך איתו ועזר לו לטפל בכל מי שנצרך במובן הכלכלי והנפשי.

"לאחר שר' אריה נפטר,  הפך ויטלזון לכתובת במקומו. לא הייתה חתונה, ברית מילה ולהבדיל הלוויה, שבה הדאגה לאותם אנשים לא מצאה מענה ועזרה שבאה מכל הלב מויטלזון, בין אם הכיר את האיש ובין אם לא הכיר. במשך השנים גם היה פעיל בארגוני יוצאי האצ"ל והיה מראשיהם, ברמה הלאומית. הוא גם היה פעיל בין ראשי המועצות הדתיות בירושלים. היה גבאי של בית הכנסת אחדות ישראל, ודאג לזיכרון כל אלו שמסרו נפשם, וביניהם עולי הגרדום.

"פעמים יש גבאי בבית כנסת ויש רב", אומר ריבלין. "מאז ר' אריה לוין היו רבנים שונים לבית הכנסת, אך יוסף היה הכול: גם רב, גם מורה וגם גבאי, וככזה הקפיד להציג עצמו, גבאי בית הכנסת. כל אלו שהלכו עמו בדרך הלכו בעקבותיו, ויהיה קשה מאוד היום לקהילות וקבוצות רבות בירושלים. אם אלו ותיקי הבנקים, קהילות תפילה, יוצאי האצ"ל והעוסקים בחנינת דלים ובהושעת יתומים ואלמנות שנותרו יתומים בעצמם. איש צדיק היה בירושלים, יוסף ויטלזון שמו", מסיים יו"ר הכנסת.

אוהב את ר' יוסף

כאמור, יוסף ויטלזון היה מקורב מאוד לר' אריה לוין. ביקשנו לשמוע על כך מנכדו של הרב, הרב בנג'י לוין: "ר' אריה לפני פטירתו ביקש מיוסף שישמור על בית הכנסת, והוא ממש לקח את המשימה הזו כצוואה של סבי. היום אמנם יש תחייה לבית הכנסת, אבל אני בהחלט זוכר שנים קשות שבהן לא היו הרבה אנשים, אך יוסף מעולם לא הרפה מן התפקיד. אני זוכר שהייתי ילד ויוסף היה יורד לרחוב יפו ומחפש עשירי למניין בלילי שבת. אני חושב שדווקא בזכותו ישנה היום תחייה לבית הכנסת ואנשים גילו את המקום מחדש".

"בכלל", ממשיך הרב בנג'י, "ויטלזון היה מאותם אנשים השייכים לגיבורי האומה שלנו, שלחמו כדי להוציא את הבריטים מן הארץ. אבל עיקר גדלותו הייתה באישיותו. אני זוכר שהסבא מאוד אהב אותו והתבטא כלפיו שהוא יהודי צדיק. עוד בשנות השישים, לפני למעלה מחמישים שנה, אני זוכר איך אמר לי סבא באידיש 'אני אוהב את ר' יוסף!'". לשאלתי אם היחס ביניהם היה יחס של ידידות קרובה או יחס שבין רב לתלמיד עונה הרב בנג'י: "פער גילאים בין אנשים כאלו זה פרמטר לא רלוונטי".

ר' אריה לוין עצמו היה מתפלל בבית הכנסת "אחדות ישראל" בלילי שבתות ונחשב לרב בית הכנסת. בנג'י נזכר בדרשות שהיה סבו נושא לפני תפילת ערבית מדי שבת. בנג'י: "פעם אמרתי שאני זוכר מילדותי כמה אנשים שהיו נמוכי קומה, ר' אריה, ר' יוסף, ועוד כמה יהודים מן הזן המיוחד הזה, ואותם אנשים היו כל כך גבוהים במעשיהם, שהגיעו ממש עד השמים".

חיבק אותי בחום

כאמור, בית הכנסת קיבל בשנים האחרונות תנופה משמעותית עם הצטרפותם של עשרות, ולעתים אף מאות צעירים תושבי שכונת נחלאות והאזור. אבי לוין (32), רופא שיניים ששימש גבאי בית הכנסת משך כמה שנים, מספר על הרנסנס של המקום.

"לא יהיה נכון לומר שיוסף קיבל את הצעירים מתוך מדיניות מכוונת של החייאת בית הכנסת, זו פשוט האישיות שלו שמלאה בהכנסת אורחים ולבביות שהתבטאה גם כאן. אנשים בכל מקום מחפשים אמת וטוב והם מצאו אותם ביוסף ובאווירה שנוצרה בבית הכנסת, בקבלה של כל אדם באשר הוא. יש הרבה הירואיות בסיפורי המחתרות שאופפים את בית הכנסת, אבל אין ספק שכל החיבור הזה לא היה קורה בלי יוסף.

"אספר על המפגש הראשון שלי עם בית הכנסת, אבל ידוע לי שהתבנית הייתה דומה אצל צעירים רבים מאוד מלבדי. בליל שבת אחד שירי אשתי ואנוכי הגענו לבית הכנסת, אחרי ששמענו ש'יש בית כנסת של זקנים יוצאי מחתרות ליד בנין כלל'. כשהגענו המקום היה דליל כל כך עד שתהינו אם בכלל הגענו למקום שחיפשנו. אז ניגש אליי אדם מבוגר, חיבק אותי בחום ושאל אותי לשלומי. זה היה כמובן יוסף. מאז היה לי ברור שמצאנו לנו בית כנסת. כך היה היחס לכל אחד. יוסף תמיד דרש בשלום כל מתפלל. הוא הכיר גם את אשתי ואת הורינו, שאף הם הגיעו להלווייתו. לכולם הוא העניק תחושה של שייכות, כמי שחשוב לו לומר שבית הכנסת לא שייך לו, אלא להיפך – בית הכנסת מזמין אותך ליטול חלק. וזה לא דבר מובן מאליו, ודאי לא עבור בית כנסת עם כזו מורשת מפוארת. אמנם, דור הצעירים הטרי, של השנתיים האחרונות, באמת זכה לזה פחות, כאשר בית הכנסת כבר הפך לגדול הרבה יותר במספר מתפלליו.

"לפני כחמש שנים התחילו אירועי יום העצמאות ויום ירושלים בבית הכנסת. בתחילה השתתפו כמאתיים או שלוש מאות אנשים, עד שבשנים האחרונות הגיעו בערך תשע מאות. בכל פעם שיוסף היה רואה את כמות האנשים הוא היה חוזר על אותו סיפור מוכר על ר' אריה שביקש ממנו לשמור על בית הכנסת. הוא היה מספר שלפני בוא גל הצעירים הוא מאוד דאג כיצד יקיים את ההבטחה, ובאותם רגעים הוא ידע שהוא עמד במשימתו, וגם אחרי מותו יהיה המשך לבית הכנסת".

אחדות ישראל ואריאל שרון

בבית הכנסת אין דרישה קבועה לתשלום דמי חברות, אולם מתברר שבכל שנה בית הכנסת הגיע למאזן מוצלח, כולל יתרת זכות. "עם כל הקבלות, בדיוק כמו שיוסף הבנקאי ידע לנהל", אומר אבי לוין. אבי מייחס את הנתון המיוחד הזה לנוהגו של יוסף עם ירידתו של העולה לתורה מן הבימה. יוסף היה תמיד לוחץ את יד העולה בחום ונותן לו מה שהוא כינה "מזכרת קטנה מבית הכנסת", מעטפה שבאמצעותה ניתן לתרום. יוסף תמיד גם היה עושה 'מי שבירך' לכל משפחת העולה, עם אזכור שמות אביו, אמו וכל ילדיו.

אבי ממשיך ומספר: "כשהייתי מגיע לביתו תמיד הייתי צריך לשריין שעה בלוח הזמנים. לא ניתן להיכנס ללא ישיבה לכיבוד קל, ושיחה קצרה או ארוכה. פער הגילאים אצל יוסף לא היה מושג שיש לו משמעות".

מלבד היחס האישי החם, איך היית מגדיר את מורשתו של יוסף בבית הכנסת?

"אחדות ישראל", עונה אבי. "פעם שאלתי את יוסף למה בית הכנסת נקרא אחדות ישראל בעוד יש אזכור רב לחללי האצ"ל והלח"י בלי אזכור להגנה. הוא ענה לי בשאלה: 'אתה מכיר עוד בית כנסת שהרצל וז'בוטינסקי שוכנים בו בשלום זה לצד זה?', ורמז לקירות בית הכנסת המעוטרים בשמותיהם של רבים מגדולי הציונות.

"בבית הכנסת לא היו דיבורים על פוליטיקה, אבל על אידיאולוגיה, על דרך חיים, בהחלט דיברו. כמובן שבתקופת ההתנתקות היה הרבה מאוד כעס כלפי הממשלה. אחרי שאריאל שרון לקה בשבץ יוסף עלה להתפלל לשלומו ולהקדיש לו 'מי שבירך'. אנשים הזעיפו פנים והעירו הערות קולניות. יוסף בתגובה, ובאופן לא אופייני לו כלל, דפק על השולחן וקרא – 'אחדות ישראל!' והמשיך בשלו".

תה לבגין

עם כל פעילותו הציבורית של ויטלזון, מאז ומעולם היה הוא איש משפחה מובהק. בשמחת-תורה השנה, ימים בודדים אחרי מותו של יוסף ז"ל, עמד בנו איתן, שממלא את מקום אביו בהנהגת בית הכנסת, מול המתפללים הרבים, התבונן בהם ואמר: 'כל כך מלא כאן. וכל כך ריק כאן'. גם עם איתן שוחחתי על אביו.

"אמנם אבא היה במהותו איש ציבור, אבל זה לא גרע בכהוא זה מהיותו איש משפחה למופת. הוא תמיד דאג להדגיש בפנינו עד כמה חשובה אחדות המשפחה ולכידותה. הדבר בלט במיוחד בזמן האחרון, כשנחלש. הנחת מהילדים ומהנכדים העניקה לו המון כוח. היו לנו הרבה שיחות על עניינים ברומו של עולם, או על עסקי ציבור שונים. תמיד הוא היה מסיים את השיחות הללו בהדגישו שהעיקר הוא מה שקורה עם הילדים.

"בערב ראש השנה האחרון אבא כבר היה חלש מאוד. אלו היו ימיו האחרונים בבית בטרם הגיע לבית החולים. היה מרגש לראות איך כוחותיו שבים אליו עם חיוכו וחיוניותו בזמן שהנכדים נכנסים הביתה וקופצים עליו. את האלמנטים הציבוריים שהיו באבא הוא הצליח להחדיר בנו בדרך חינוך מופלאה שאני קורא לה נתינת יד. אני כילד הייתי הולך, בעוד ידי נתונה בידו, ומתרשם מקרוב מפעילויותיו הציבוריות. להרבה 'שעות יד' כאלו זכיתי. כך חווינו את כל הפעילויות שלו, בבחינת 'כזה ראה ועשה'.

"מעבר לשעות היד הרבות שלי איתו, זכיתי גם להרבה שעות צפייה מהשורה הראשונה ביציע של הצפייה בהליכותיו. כך כתבתי", מספר הבן, "לפני כשנה לכבוד אירוע הוקרה שערכנו לו במרכז מורשת בגין:

השורה הראשונה ביציע היא המרפסת של בית הכנסת אחדות ישראל, משם ראיתיך עומד בסמטת הרחוב, לאור הפנס, בערבי שבת, בחורף ובקיץ, בגשם השוטף ובשרב, ממתין לעשירי למניין.

השורה הראשונה ביציע היא חלון ילדותי בביתנו שברחוב מסילת ישרים. מחלון זה נשקפה דמותך, בליל שלג ירושלמי, עת ראיתיך עומד וממתין לבדך בסופה לרכב החברה קדישא שבא לאסוף למנוחה אחרונה שכן שנלקח לבית עולמו. אז, כילד, לא הבנתי מדוע נותרת על מקומך בשלג הכבד, ממתין עד שנעלם הרכב בקצה הרחוב. כיום אני יודע, אין לך דרך נעלה מזו ללוות אדם בדרכו האחרונה.

השורה הראשונה ביציע היא פינת  רחוב יפו מול בניין ג'נרלי, שם עמדתי לצידך מדי שנה בשנה, בסיור הקבוע של החברה להגנת הטבע, שאותו הדרכת. סיור שבו סיפרת למטיילים על מעלליך בפעולה באותו מוצאי שבת. עד היום, בעוברי בפינת הרחוב, אני נעצר לשנייה, מביט אל המרפסת בקומה השנייה ומסיט את ראשי אל הרחוב שממול, בתקווה שאולי אזכה לראות סוף סוף את אותו כובע של הקצין הבריטי המתגלגל לו במורד הרחוב,  ואשר דימה בעיניך את  קץ השלטון הבריטי הממשמש ובא.

השורה הראשונה ביציע היא דפיקה על דלת ביתנו בשעת  לילה, ברוכקה מתפרץ פנימה וזועק: גב' ויטלזון – צריך להכין כוס תה לבגין הנואם ליד בית העם.

"חשוב לי להדגיש", מסיים איתן, "שהוא לא הטיף לנו מוסר או הרים קול, לא העביר הרצאות על מותר ואסור אלא רק הראה לנו את הליכותיו, ואנחנו התבוננו. הוא גם תמיד הדגיש שהוא נמצא איתנו ועומד מאחורינו. בזמן האחרון הייתי מסייע בעדו לעלות את מדרגות בית הכנסת, וגם אז, תמיד הרגשתי שהוא באמת המשענת שלי, ולא ההיפך. הייתה לו היכולת לפרגן תמיד, בעיקר ביחס לאמא, רחל, על עזרתה כל השנים. 'היא רודפת אחריי עם הסוודר', תמיד הוא היה מתבדח תוך הערכה גדולה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: