הספרות החרדית צמחה כתגובה לספרות ההשכלה והתחייה. עיון בכתבי הדור ההוא מזכיר את תחושת השבר והאיום שהולידה יצירה מסוג חדש

האם השכלנו להבין את כוחה של מהפכת "ההשכלה" מאז פרצה? האם השבר בחיי העולם היהודי אינו מחייב להבין את הדרכים שבהן העולם היהודי ניסה ומנסה להתמודד עם השינויים החברתיים והתרבותיים שההשכלה חוללה? כיום ניתן לדבר על עולם חרדי המבקש לשמור על הגחלת. רחש הלהבות המבקשות לשמור על קיומן עדיין מתנגן, נלחם על קיומו.

ספרי מחקר חדשים בנושא השבר וההתמודדות הספרותית והיצירתית של החברה החרדית חושפים בפנינו גוונים של התמודדות, ניואנסים שונים של ביטוי – ועולה השאלה לאן אנו הולכים? האם יש בחברה הישראלית רצון להבין מה קרה, כיצד מתקרבים לאותם מגזרים בציבור הדתי והחרדי, שאמות הספּים שלהם רעדו ועדיין רועדות מאז מהפכת ההשכלה? האם ניסינו להבין באמת את דרכי ההתמודדות של היהדות עם המודרנה? האם ניסינו להתעמק בדרכי הביטוי הספרותיות שקמו בתוך עולמם של בני הישיבות כתגובה לספרות ההשכלה ולספרות התחייה? האם היצירה הדתית והחרדית היום אינה המשך של תהליך חיפוש אחר דרכי התמודדות עם המודרנה? האם הקולנוע החרדי, התיאטרון החרדי והיצירה הדתית לסוגיה מצליחים לתת ביטוי ספרותי ויצירתי בכלים אחרים, בכלים אמוניים?

ספריו של יוסף פונד – "ילקוט רעים חרדים" (כרמל, 2008) ו"מתווי דרכים – עיתונות אגודת ישראל" (הקיבוץ המאוחד, 2010) – מאירים תקופה נשכחת, שאורותיה וצלליה נמצאים בכל פינה בחיינו. הזהות היהודית והישראלית עדיין מצולקת מתהליך ארוך של גאולה וגולה, זוכרת כל מכאוב, כל ספק, כל צער, כל רצון לברוח, כל חשש לאבד את האש הטובה – וזה נשאר, גם אם לפעמים נדמה לנו ששכחנו הכול.

שלושת הספרים שסביבם נע מאמר זה – שני ספריו של פונד וספרו של משה פלאי, "ספר כרם חמד" (מאגנס, 2009) – מחזירים אותנו לדרמה של עולם יהודי מסורתי ושומר דרך, עולם שלא נעלם. פונד מספר סיפור של עולם חרדי מתלבט ומבקש מזור, זוכר ויוצר. סיפורה של ספרות ההשכלה והתחייה הוא פצע שנותר מדמם, סיפור של שבר ומאבק והתמודדות. פונד פותח צוהר – והספר "כרם חמד" של פלאי שב לאחור, לימי הראשית, לתנועת ההשכלה, לכתביה, והתיעוד שבו מאיר צדדים נוספים. הספר חושף עולם של מושגים שאולי נשכחו מאיתנו, את ניצניה של אותה תופעה שקיבלה את הכינוי "חוכמת ישראל", הגיגים שיש בהם השגות על חוכמת הדורות, על תורת הנצח, ביקורת על המקרא ועל מדרשי חכמינו – שאלות ודעות שהיו כר הגידול של כל יוצרי ההשכלה בעתיד.

השבר הגדול

בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, קיבלה תנועת ההשכלה ממדים עצומים. ספרות ההשכלה יצרה מנהרה אל עולם אחר, אל זהות אחרת. העולם הישן והטוב חטף מכה כואבת, כאשר רוח אחרת טלטלה בחוזקה את מדפי הספרים, סחפה את פרוכת ההיכל. ניגוני הגמרא כמו החרישו מול אותה רוח זרה שפרצה למשכן הקדוש של בית המדרש. לפתע החלו להישמע קולות נגד מורשת העבר, נגד ה"חדר", נגד המסורת שנתפסה והוצגה כמאובנת. לפתע נקרע קרע בכנף המעיל, ביריעות האוהל הישן – ונשמעה תביעה לפתוח את השער, לצאת מן "המֵצר הרוחני"…

תהליכים שהחלו עוד קודם לכן הבשילו. משה פלאי ניסה בכמה כרכים של ספרי מפתח מוארים ומוערים להאיר את התקופה שלפני הכול, שנבין איך הכול התחיל. הכרך השלישי מוקדש ל'כרם חמד', שיצא לאור בווינה ובפראג בשנים 1856-1833. 'כרם חמד' היה כתב העת העברי המרכזי של חוכמת ישראל, כפי שהתגבשה בשנות השלושים של המאה ה-19 בגליציה ובאיטליה. 'כרם חמד' ניסה להציג בהעזה גדולה כתיבה ביקורתית על המקרא, התלמוד, הרמב"ם ועוד. פלאי עוקב אחר הזיקה בין כתבי העת של ההשכלה לתגובותיהם של חכמי ישראל לתנועה – ומביא גם מדבריהם.

קשה לדמיין איזו סערה רחשה אז. פלאי בכתביו ניסה לתת מפתח לכתבי העת של ההשכלה העברית – ואנו יכולים לעקוב בעקבות מחקריו אחר  האידיאולוגיה המשכילית. כיום אפשר להיעזר בצילומי כתבי העת המשכיליים בספרייה הלאומית – לאחר השלמת מפעל הדיגיטציה – ולקרוא את החבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ, הצפירה ועוד.

אתה קורא בשלושת הספרים שהזכרתי למעלה, ונקלע לזירת התרחשויות שאולי שכחנו. רוח וסופה הרסו אל פנים החיים היהודיים. הקהילה היהודית, שהייתה מורגלת באורח חיים מקודש ושמור שעבר מדור לדור – ניצבה לפני אתגר שסיכן את צביונה, את קיומה.

מגמרא לשירה

בבית הספר התיכון לימדו אותנו על תקופת "המאסף", על הסגנון החדש שניסה להדיר עצמו מהנכסים לשוניים שלאחר חתימת כתבי הקודש. הנה הלכה ונרקמה לשון ספרותית שנשענה בעיקר על המקרא, וביקשה להדיר עצמה מן התלמוד והמדרשים. ספרות עם כיוון, 'ספרות מגמתית': שלילת הגולה, הצגת היהדות כהוויה קיבוצית, ניסיון להציג את האדם שמעבר ליהודי, להוסיף מוטיבים אנושיים כלליים כמו ביצירות הזרות, שהציפו את העיירות. מאז, כמובן, העמיק חקר היצירה של תנועת ההשכלה. מי שרוצה להעמיק חייב לקרוא את מחקריו של פרופ' יהודה פרידלנדר, את הקלאסיקה של דב סדן, את פרופסור ש' ורסס  – כמו גם את פרופ' עוזי שביט, פרופ' גרשון שקד, פרופ' דן מירון, פרופ' זיוה שמיר, פרופ' נורית גוברין ועוד.

שיריהם של מיכ"ל ושל יל"ג, הרומנים של מנדלי ושל מאפו, טלטלו את נפשות בני העיירה. אחרי דורות של חיים בתוך עולם מוכר ומבוצר ראו בני הקהילות שנפשות רגישות נוטות לאור הזר, לרוח החופשית שנשבה בין דפי הספרות שחיכתה בחוץ. ספרות התחייה שבאה בעקבות ספרות ההשכלה ניסתה לבנות על חורבות העיירה יצירות ליריות, וחשנו אז בקריאה את הסער והמבוכה. חיים נחמן ביאליק היטיב לראות את מראית התקופה, וכך כתב על "שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים של אחרית וראשית, של סתירה ובניין". היום, כאשר אנו מנסים להבין מה קרה אז, איך נסדק העולם היהודי הישן, ברור לנו שזו הייתה רעידת אדמה גדולה. הספרות היפה היטיבה לצלם את המראות: זמן דמדומים, שבו מצד אחד רוצים לברוח מן היהדות ומן הגולה, ומצד שני מתרפקים על הישן, על העולם התמים, שהולך ונחרב.

ומה יכולים היו ראשי היהדות הישנה לעשות? החברה החרדית הבינה שצריך למצוא דרך לעצור את גל הנוטשים. הם שאלו עצמם מה יש בצקלונם מול הספרות היפה, כיצד עונים על הצורך של אותן נפשות במתק מילים אחר, בדרכי ביטוי ספרותיות שישבּו את לב הבנים הנבוכים.

לא במקרה הפריחה הספרותית משכה את לבם של חובשי ספסלי בית המדרש. קסם היה שפוך באותם ניצנים של היצירה המשכילית – הן בשירה והן ברומנים. השמות מוכרים: ביאליק, ברנר, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי. מגוון חידושים, כתיבה ניאו ריאליסטית וניאו רומנטית.

כאשר אנו מעיפים מבט בכל כתבי העת של התקופה אנו מעכלים את גודל השבר, חשים ורואים את המראות: חברה חרדית של יהודים יראי שמים, שהיו מוכנים להקריב עצמם באוהלה של תורה, נרעשת מול השבר: טובי בניה של הקהילה עזבו אותה, תלמידים שהיו עילויים בבתי המדרש נטשו את הבית ואת ספסלי בית המדרש – ובמקום לחבר ספרות רבנית ולהתעמק בשולחן ערוך, קמה מקרבם יצירה אחרת. בתי הקהילה מוצפים ביצירות של בני נכר, רומני אהבים. מפץ של ממש, והלב הדואב של ראשי הקהילה מיטיב לקלוט: זו יצירה שונה במהותה מן העולם שבו גדלו. מי שקורא בספריו של פונד נחשף לפחד מ"ספרות השונד" – אותם רומנים שעסקו בפרשיות אהבה, אותה ספרות שנתפסה כספרות של פריצות.

מעבר לאותם רומנים זולים, הייתה כמובן יצירה לירית עדינה, שקלטה לאן הרוח נושבת והעניקה לקוראים ספרות יפה במיטבה. האם אנו יכולים לרדת לנפשם של קוראי שיריו של מיכה יוסף לבנזון (תקפ"ח–תרי"ב), הוא מיכ"ל, שכתב על דליה רועדת ברוח, הדליה נסחפת עם גלי הים והיא קוראת לנו (בשירו "דָליָה נִדחת"):

עלי עץ רענן/ ישבתי שאנן,/ ופתע נידפתי….// למה לי חיים?/ לכן ישאוני, / לכן יהדפוני/ בחמתם המים!

שפת התפילה החדשה היא שפת השירה. כך שבה מיכ"ל את לב קוראיו, שמצד אחד היו אמונים על שפת המקורות ומצד שני ביקשו לבטא בה חיים ותחושות ותקוות:

וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות! הן בכנפייך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד… תרווי לב אנוש, תגהי רוח גבר! – – –

 האם אפשר לדמיין מה עשתה אותה דליה אומללה של מיכ"ל לצעירים היהודים באותה תקופה? מה עוללו ספריהם של יל"ג ומנדלי על חיי העיירה, מה עשה "אהבת ציון" ללבבות הכמהים לנטפי אהבה, למילים רכות? "כולם סחף האור", כך שר ביאליק, כאילו שר שירת אביב תמים. לא תמיד שומעים אנו את נפץ כנפיה השבורות של השכינה.

ובחזרה לבית המדרש

המחנה האגודאי בארץֿ ישראל, שגרעינו הראשון היה נטוע ביישוב הישן ואליו הצטרפו עולים מפולין ומגרמניה, היה בשלב ראשון במצב של הלם, ואפילו אֵלם: רובו נשאר נאמן לביתֿ המדרש, ולקח לו זמן לתת מכוחו לביטוי ספרותי משלו, לחפש דרכים אל מול היצירה הספרותית רבת ההיקף של היישוב העברי.

וכך, בחלק מכתבי העת של הציבור החרדי החל להתפרסם גם חומר ספרותי. כך ב"קול ישראל", שמוסיף לכתב העת שלו תוספת ספרותית – הקול היהודי, בשנת 1932. פונד גילה שירים של כותבים מן המחנה החרדי בעיתוני המחנה האגודאי משנות הֿ-30 והֿ-40 – והתברר לו שאותם משוררים לא היו ידועים לקהל הרחב, ואף לא לחוקרי הספרות העברית. אותם יוצרים ניסו למצוא נתיבי ספרות כדי לתת מענה לנפשות שחיפשו מרפא.

ישראל לב כתב בתרפ"ז (1917):

ולא תדע השירה לרוות את נפשי…/  והבדידות, הה! מה עלי קשתה, / לו גם מנָּה יכולתי התבודד.

היו בחברה החרדית סופרים כישרוניים, שביקשו להבין מה קרה, ובאותה מידה ניסו לבטא את האמת שלהם, שלפיה בסופו של תהליך יתברר כי הנוטשים נותרו בודדים. הרווח הרוחני לטווח ארוך נמצא בצד שלהם, בצד של החברה הישנה, החברה שיש לה ערכים שעברו מדור לדור.

יוצר שיכול להוות דוגמה לעוצמה שיש בכתיבה ספרותית לבטא מצוקה וכאב – ובה בעת לבטא את ניצחונה של החברה הדתית-חרדית – הוא הסופר החרדי משה פייגנבוים, אברך חסידי מהעיר מזריטש.

הרומן שלו "האחרון" מבטא בקליפת אגוז את הספרות החרדית. הספר נכתב במקורו ביידיש – 'דער לעצטער' – וככל שאתה קורא בו אתה מיטיב לחוש את גודל הכאב: ימים של בין השמשות, בין שתי מלחמות העולם, צעירים יהודים נוטשים את היכל התורה.

מי שקורא בספרו של פייגנבוים מבין כמה כוח יש בספרות לבטא מצב משברי, ובה בעת לסלול את הדרך הספרותית שבה מתבררת האמת החרדית כאמת מנצחת: הגיבור של הרומן, אשר זעליג, נראה כמימוש פרוזאי חרדי של גיבור השיר של ביאליק "לבדי" – ואתה מרגיש בין השיטין כיצד כולם נסחפים אחר האור, כיצד הוא נותר לבדו עם הגמרא. לרגע אתה זוכר את המתמיד של ביאליק נותר עם כנף השכינה השבורה. הגיבור זעליג שואל את הכתלים – מה קרה, מדוע כולם נטשו?

זעליג המתמיד מקבל תשובה הולמת באמצעות הביטוי הספרותי העז: בעודו שואל עצמו על איזו כתף יניח ראש, הוא רואה את הגמרא, נזכר בחבריו שאותם נשאה הרוח, והנה עיניו נמלאות אור. הוא מביט בספר משלי וזוכר ששם יש חוכמת חיים. פייגנבוים מתאר את זעליג מתיישב שוב ליד ה'יורה דעה', מתגעגע שוב לתורה, שוב לומד בניגונים מתוקים, חש לפתע כי קולו בוקע מעבר לכותלי בית המדרש… קורא לאחים האובדים לחזור בטרם יהיה מאוחר מדי.

אין ספק בכך שתיאור ספרותי כזה היה בכוחו להשפיע על חלק מן המבקשים לנטוש. דוגמה לכך אנו מוצאים, במאמר של הרב משה יעקב קנר, שפורסם בכתב עת ספרותי חרדי בניו יורק 'דאס אידישע וואר', באייר תשנ"ו. קנר מספר כמה הרומן של פייגנבוים חיזק אותו. במשך שנים חש את רחשי לבו של אשר זעליג, התעמק במאבק הנפש שלו, ניסה להתקרב אל נפשו הנצמדת לבית המדרש הישן; ניסה לדמיין היכן חבריו של אשר זעליג, אותם נוטשים שלא השכילו לראות נכון, שברחו. בדמיונו מרגיש קנר שהנה הוא מגיע אליהם, רואה אותם עזובים ונטושים. הם נטשו את הגמרא ואת בית המדרש, ועכשיו הם הנטושים. עזובים מבניהם ובנותיהם.

מעבר לסיפור החרדי נשקפת עורמת ההיסטוריה: הנוטשים העמידו בראש רק תענוגות וחיי חופש, וכך עושים גם הילדים שלהם. הבוגדים נבגדים. העוזבים בעבר הפכו לעזובים בהווה. האמת החרדית מציגה את דרך הנוטשים כדרך שמובילה למפח נפש. עזיבת בית ובחירה בדרך ללא מוצא. היוצר החרדי, הרב קנר, חש צורך לומר לאותו אשר זעליג: אינך האחרון, אתה תמיד הראשון, הראשון שניצח. תרגום המאמר פורסם שוב בעיתון האגודאי "המודיע" בט' באייר תשע"א.

משוררים בודדים

מתברר שהספרות יכולה לבטא מצוקה ויכולה לחזק את המאמינים בדרך המסורת. אנו רואים זאת בשירה וביצירה שמציג יוסף פונד בשני ספריו האחרונים. כשקוראים בשיריהם של אותם יוצרים נפעמים מן הבשלות הלירית, מן העיצוב של חוויות אנושיות תוך נאמנות לעולם הרוחני המסורתי. בדיעבד ברור לנו שאותן יצירות מצטרפות לכלל היצירה העברית לאורך הדורות.

בספר 'ילקוט רעים חרדים' ליקט יוסף פונד שירה עברית של צעירים מן המחנה האגודאי, ומתברר שכולם תלמידי ישיבות, ואפילו היה בכוחם לבנות להם כתבי עת ספרותיים: "קול ישראל" – ביטאון היישוב הישן; "הדרך" – ביטאון היישוב האגודאי החדש; "דגלנו" – עיתון צעירי אגודת ישראל; "העתיד" ו"שערים" – עיתוני פועלי אגודת ישראל. פונד, שחקר את השירה הזו והביא אותה לדפוס בקובץ המחקר שלו, תיאר את אופיים האמוני של השירים – שירים הקשורים להווי של חיי הרוח, שירי זיכרון, שירי שואה.

אני קורא בשירי אותם צעירים – וקודם כול לבי נכמר. ממרחק זמן אני מצדיע לפועלם. בוודאי היו זקוקים לתעצומות נפש כדי להתמסר לדרך הכתיבה. לא היה קל להם, שכן החברה סביבם, גם אם היה בה צימאון לביטויי נפש ספרותיים, החיים בה היו מורכבים: לא היה קל ליצור באותן נסיבות, באותה אווירת שבר. ולכותבים לא הייתה תמיד כתף תומכת.

ממחקריו של פונד עולה הדילמה שהציפה את השיח החרדי דאז, שסער בהתלבטות האם להצטרף לרוח החדשה ולעודד יצירה ספרותית שתחזק את הערכים החרדיים או להפנות גב לאופנה חדשה זו מכול וכול. התשובה, בסופו של דבר, הייתה חיובית. העולם החרדי ידע שהוא חייב להתמודד עם המודרנה. פונד מביא סיקור של עיתונים אגודאיים שהחלו משלבים סיפורים שיש בהם מתח ורגשנות, בלי לשכוח, כמובן, אלמנט "חינוכי" – ובלי לשכוח שיש עליונות לדבקים בהלכה.

פונד מביא את סיפוריהם של סיפורים ושירים שקשורים בהווי החיים הדתיים, שירי זיכרון לחברים, וגם פכים מן היצירה החרדית בקרב סופרי הילדים והנוער. המדובר בדוגמאות מתקופות שונות, הן מימי ראשית ההשכלה הן משנות המאבק הארוכות, וכמובן, גם מראשית שנות קיום המדינה. בשיר בעיתון ילדים, במדור "בנערינו", מפרסם כותב בשם יהושע שטוקהמר שיר פיוט לחורף. השיר מתפרסם בשנת 1949 – ולעתים אתה חש שהרצון לתת מעטפת דתית מוסיף נימה מאולצת: "טיפת מים משמים/ על המצח, על העין/ ופתאום נפלה טיפה/ על כפתור הכיפה". הקו המגמתי הדידקטי נראה מחויב המציאות.

המפץ אכן חייב התמודדות. פונד פותח צוהר ללבטים, לערנות של המחנה החרדי לכל סטייה מנורמות הכתיבה שהיו מקובלות, לגישות שאמרו שיש להתיר שימוש בכלי הספרותי כ"הוראת שעה". היצירה הדתית והחרדית ממשיכה לחפש אפיקים לביטוי – והעולם החרדי ימשיך להיאבק על הצופן הסגולי, ובה בעת גם ימשיך לחפש דרכים להתמודד עם המודרנה, עם שינויי הזמן, עם הלבבות המבקשים אפיקי רוח אחרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011