משיחיות ואינדיבידואליזם / יאיר שלג

 

דמותו המרתקת של אדמו"ר חב"ד מוצגת כמי שהלך בצעירותו בנתיב נבדל מהדרך החסידית, ואולי דווקא משום כך הצליח באחריתו להביא תנועה שהייתה על סף היעלמות לאחר השואה לממדי הצלחה עצומים. ביוגרפיה בסגנון ידידותי, שלעתים עומד לה לרועץ

הרבי מלובביץ'-מנחם-מנדל שניאורסון בחייו ובחיים שלאחר חייו, מנחם פרידמן ושמואל היילמן; מאנגלית: עמוס כרמל, דביר ומרכז זלמן שז"ר, תשע"א 2011, 400 עמ'

ספרם של מנחם פרידמן ושמואל היילמן הוא קודם כול ביוגרפיה של אדם, וככזה הדמות שבחרו בה ללא ספק ראויה לביוגרפיה: בעולם היהודי של המאה העשרים אין עוד הרבה דמויות מרכזיות ומרתקות כמו רבי מנחם מנדל שניאורסון, השביעי והאחרון בשושלת אדמו"רי חב"ד. הפיכתו בעיני רבים ל'שבתי צבי של העידן המודרני', האחרון (בינתיים) מבין שורה ארוכה של אישים בהיסטוריה היהודית שהתנדבו לשמש מושאים לתשוקה המשיחית העתיקה של עמם, היא מרתקת. אך מרתקות לא פחות גם הדרך הלא צפויה שעשה עד שגיבש את חזונו המשיחי והדרך שבה מימש אותו.

המחברים, צריך לומר, מיטיבים לתאר את שני צידי הדרך הזו. מצד אחד, האיש אמנם גדל בבית חב"די, אפילו נצר לשושלת האדמו"רים, ובכל זאת סלל לעצמו במשך שנים ארוכות דרך נבדלת: הוא מעולם לא למד בישיבה חב"דית; הוא נפגש עם בת האדמו"ר, לימים אשתו, לאורך יותר מחמש שנים עד שהתחתנו (תקופה ארוכה מאוד אפילו בחוגים לא דתיים, לא כל-שכן בחוגים חסידיים מחמירים). גם כשהתחתן, התמיד בדרכו הנבדלת: סטודנט בברלין ובפריז; רואה את עתידו המקצועי והאישי כמהנדס ולא כבן-תורה או רב; נתון להשפעת אשתו – שלהערכת המחברים הייתה עוד יותר 'מודרנית' ומתרחקת מהווי החסידות ממנו, ואף השפיעה עליו בכך – הרבה יותר מאשר להשפעת חותנו ושאר בני המשפחה.

והנה, הנסיבות הטרגיות של מלחמת העולם השנייה קטעו את קריירת המהנדס האירופי של חתן האדמו"ר, והביאו אותו לארה"ב. שם – כמהגר חסר-כול שכבר אינו איש לגמרי צעיר (בן קרוב ל-40), גם ללא עבודה במקצוע שייעד לעצמו – הפך תלוי בחותנו, ואת התלות הזו הוא הפך לאתגר וייעוד: דווקא הוא, 'המודרני', יהיה מסוגל להנהיג את החסידות בצורה טובה יותר ממתחרהו, הגיס שמריהו גורארי, שהיה חתנו המבוגר והמקורב יותר של האדמו"ר הקודם, הרבי יוסף יצחק. דווקא הוא יוכל לאפשר לחסידות להתמודד טוב יותר עם אתגרים חדשים, מודרניים בעיקרם, ואף להצעיד אותה לשיאי מעמד והשפעה שראשיה לא דמיינו כלל בעבר.

הספר מתאר בהרחבה את תהליך התקרבותו המחודשת של שניאורסון לחצר חותנו; את מאבק הירושה, שהסתיים אמנם בהכתרת שניאורסון לאדמו"ר, אבל הדיו לא שככו כמעט עד אחרון ימיו; את הסיבות להעדפת החתן הצעיר וה'מודרני' על פני המועמד הטבעי יותר (שניאורסון הצליח לשכנע את החסידים שהוא כריזמטי ומתאים יותר לאתגרי הזמן). המחברים גם מתארים היטב, באופן נוגע ללב, את בדידותו ההולכת ומקצינה של הרבי: לבדו בראש הפירמידה, ללא ילדים, ללא חברי נעורים בעולם החסידות (שהרי כאמור מעולם לא למד בישיבה חסידית), כשהוא הולך ומתרחק אפילו מאשתו, שדבקה גם בניו-יורק בחלומות התרבות המודרנית שאותם הותירה בלנינגרד, ברלין ופריז. החזון המשיחי של הרבי – חזון שאותו ירש מקודמיו (כבר האדמו"ר החמישי התחיל לדבר על ימי משיח, כתגובה למאורעות מלחמת העולם הראשונה, תחושה שהתעצמה בחב"ד בעקבות השואה) אבל טיפח לממדים גלובליים, המוכרים היטב גם ללא-יהודים – מתואר בספר לא רק כתגובה תיאולוגית לשואה, או כאמצעי פוליטי-סוציולוגי להקפיץ תנועה שעמדה על סף התרסקות לשיאים חדשים, אלא גם כביטוי למצוקתו האישית של אדם בודד, חשוך-ילדים, שלא היה בעל רקע רבני או חינוכי לפני מינויו לתפקיד.

טוב עושים המחברים שאינם מסתפקים בפרישה יבשה של העובדות, אלא מרשים לעצמם, כמי שלמדו את הנושא לעומקו, להעלות השערות על מניעי דרכו של הרבי והכרעותיו. היעדרם של המקורות בהקשר זה בולט מאוד בספר. לא ברור אם הרבי עצמו כתב למי ממיודעיו, או אפילו לעצמו, מסמכים המעידים על מניעי הכרעותיו המרכזיות. אבל גם אם כתב, סביר שמסמכים אינטימיים כאלה לא היו נחשפים לעיני צמד חוקרים אקדמיים. בהיעדרם של מקורות ראשוניים מסוג זה, אך טבעית הפנייה להשערות.

ועם זאת, דומה שבמספר מקומות הנטייה הזו עולה מעט על גדותיה, והמחברים נסחפים להשערות שלא רק שאינן הכרחיות, אלא שגם ניסוחן דרמטי ופסקני מדי. ציר חייו של הרבי, בין התרחקות מהמורשת החב"דית להפיכתו למנהיגה המשיחי של החסידות, הוא מפתיע ומרתק כשלעצמו, אבל המחברים נוטים לאורך הספר לחדד ולהדגיש אותו עוד יותר, כאילו יש חשש שלא נבין עד כמה הסיפור ייחודי ומפתיע. כך, למשל, הם חוזרים ומדגישים שוב ושוב את סממני התנהגותו 'המודרניים' של שניאורסון הצעיר, למשל עד כדי התעכבות ארוכה על העובדה שבחתונתו סירב חותנו האדמו"ר להצעתו לחלק איתו משקה לאורחים, מתוך השערה שהחותן לא רצה להיראות בקרב האורחים החסידים יחד עם החתן, שהיה בלבוש מודרני.

בצידה השני של דרכו, הצד המשיחי, שוב ניכר רצונם של המחברים לתלות את כל הנהגותיו של הרבי בעניין המשיחי. כך, למשל, הם קושרים בין מות הרבנית ב-1988 לקמפיין שעשתה חב"ד בישראל, חודשים אחדים לאחר מכן, למען גיור כהלכה, בהנחה שמות הרבנית והעצמת בדידותו חיזקו אצל הרבי את נטייתו המשיחית, וזו התבטאה בין היתר בקמפיין הגיור. אבל המציאות יכולה להיות מורכבת ופרוזאית יותר: את קמפיין ה'גיור כהלכה' בישראל ניהל הרבי לראשונה עוד ב-1974, כאשר לחץ על המפד"ל שלא להיכנס לקואליציה שלאחר מלחמת יום כיפור בלי הבטחת התנאי הזה, ובשני המקרים הדבר יכול להתקשר בפשטות לקוניוקטורה פוליטית נוחה: ב-74' התבלטו במפד"ל חוגי גוש אמונים וסיעת הצעירים, שרצו כשלעצמם לאתגר  את המנהיגות הוותיקה של המפלגה בעמדות 'אידיאולוגיות' יותר, ואת כוחם יכול היה הרבי לנצל, וב-1988 הייתה סיעת אגודת ישראל מחויבת לרבי, בשל התמיכה האדירה שהעניק לה לראשונה באותה מערכת בחירות (אכן, שאלה נפרדת היא מדוע סטה ב-88' מדבקותו בניטרליות פוליטית ותמך באגודת ישראל, אבל דווקא על שאלה זו אין המחברים עונים, והתשובה יכולה להיות גם רצון פוליטי וארצי מאוד 'לחטוף' את אגודת ישראל מידי יריבו, הרב שך).  

      יתר על כן, תיאור העובדות של המחברים עצמם יכול היה להוביל אותם לניתוח שונה מזה שנקטו, לפחות בעניין מרכזי אחד. הכוונה לנטייתו של הרבי להסתמך לחלוטין על קודמו. כביכול, כל מה שיש לו אינו אלא ביטוי של חותנו. כל בקשה שהופנתה אליו הבטיח להעלות על קבר חותנו ('הציון'), והוא עצמו המשיך לראות בחותנו, גם לאחר מות החותן, את 'נשיא הדור' ומנהיגו. המחברים מסבירים שזו הייתה דרכו של שניאורסון בראשית הדרך לזכות בלגיטימציה בחצר שבה נחשב פחות מקורב מהגיס המתחרה, ואילו בהמשך הדרך הדבר מוסבר בבדידות ובצורך לחלוק עם מישהו, ולו חותנו המת, את המשא הכבד. אבל התיאור המדוקדק של המחברים את מידת ניכורו הראשונית של שניאורסון לא רק לחצר אלא גם לכלל החיים החסידיים, מצביע על אפשרות מרתקת נוספת: שההישענות על החותן המת לא הייתה רק אמצעי פוליטי של טוען לכתר בראשית הדרך, אלא ביטוי אותנטי של אדם שלכל אורך כהונתו אולי חש שאינו ראוי מצד עצמו להוביל את החסידות, והוא באמת נזקק להישענות על החותן, שהיה בוודאי 'אדמו"ר אותנטי'.

      הספר הוא כאמור קודם כול ביוגרפיה, אבל מעבר לביוגרפיה אישית הוא גם סיפורה של תנועה, חב"ד שתחת מנהיגותו של האדמו"ר השביעי. האפיון הזה מודגש בעובדה שהספר נפתח בפרק המוקדש ל'שלוחים' של חב"ד לאחר מות הרבי, ומסתיים בפרק המוקדש לניתוח כלל דרכה של חב"ד לאחר המוות. ניכר במחברים, סוציולוגים ותיקים במקצועם, שהסיפור הזה, ולא סיפורו האישי של הרבי, הוא מבחינתם מטרת כתיבת הספר. ואכן, ככזה הוא לא רק מוסיף פן מרתק על הסיפור האישי, אלא בעיקר פן חשוב יותר: כיצד הפכה תנועה שכמעט התרסקה בעקבות השואה לתנועת המונים מודרנית, המזוהה במקומות רבים עם היהדות עצמה. ברור לגמרי שהמוקד להסבר הוא אישיותו של הרבי, ולכן הפן הביוגרפי כל-כך דומיננטי, אבל הוא בסופו של דבר רק אמצעי מבחינת המחברים כדי לגולל את הסיפור שמעניין אותם באמת.

      בהקשר הזה חוברים הביוגרפיה והסוציולוגיה: הרקע המודרני (ודווקא המדעי-טכנולוגי, להבדיל למשל מהרקע הפילוסופי-מודרני של דמות כמו הרב סולובייצ'יק) של שניאורסון מאפשר לו להבין את העולם החדש שאליו נקלעה החסידות טוב יותר מכל אדמו"ר, או רב אורתודוקסי אחר, במחצית השנייה של המאה העשרים; המוטיבציה שלו ליצור צידוק להישרדותו מן השואה ברגע האחרון (לעומת מות אביו, אחיו וגיסו) ומסלול חלופי לקריירת המהנדס הבינוני שלו. בתוך כך הם גם מתארים היטב את הסוציולוגיה של הקהל שנענה לחזון המשיחי של הרבי ומימש אותו; קהל שהרבי העניק לו אתגר דתי מסוג חדש; אתגר המבטא שותפות בווריאציה הדתית הבולטת ביותר של עולם התאגידים הגלובליים שהתפתח בעשרות השנים האחרונות; לגיטימציה לחיות בו-זמנית בתוך העולם הדתי וגם מחוצה לו (במובן של פעילות במקומות ובקרב קהלים הרחוקים ביותר מהשטעטל החרדי).

סגנונו של הספר ראוי מאוד לשבח. המחברים, חוקרים אקדמיים ותיקים ומוערכים, בחרו במודע לגולל סיפור עיתונאי בסגנונו: עם הרבה עובדות עסיסיות, ותוך התמקדות בסיפור ולא במודלים תיאורטיים שמדע הסוציולוגיה, ומדעי החברה בכלל, כל-כך משופעים בהם. לזכותם ייאמר שזכרו היטב שמדעי החברה עוסקים בסופו של דבר בבני-אדם, שאת סיפורם צריך לספר כפי שהוא, כסיפור מרתק, ולא כאוסף של נוסחאות ומודלים מעין-מתמטיים. גם כשהם נזקקים לתיאוריות, וטוב שהם נזקקים להן, הם עושים זאת בסגנון סיפורי, באופן שמעמיק את הסיפור מבלי להכביד עליו.

      ועם זאת, צריך להודות שפה ושם הסגנון העיתונאי מוגזם ודרמטי מדי. כך למשל, בסגנון של שדרי ספורט הם כותבים על נטייתם של פוליטיקאים אמריקנים להצטלם עם הרבי, בשל רצונם לאותת לבוחריהם היהודים על זיקתם לצורכיהם: "איש לא התאים לכך יותר מרבי מנחם מנדל", ועל נטייה דומה אצל הפוליטיקאים הישראלים הם כותבים: "כל (הדגשה שלי; י"ש) הפוליטיקאים הישראלים החשובים נשאו עיניים לעבר קראון הייטס והרבי". אבל הגזמה מסוימת בסגנון העיתונאי עדיפה בכל מקרה על הניכור המאפיין בימינו את עולם המחקר הסוציולוגי (ניכור שגם משטיח את כל התופעות הייחודיות ואת סיפורן החד-פעמי לכדי כמה מודלים מופשטים). קל וחומר שאין בה כדי להמעיט מחשיבותו הכללית של הספר – בידע הרחב ובשטף העובדות, כמו גם בניתוחים מאירי העיניים על הרבי עצמו, על התקופה בכלל ועל חב"ד של ימיו.

 ————————————————————————————————

הנחות מרגיזות, שגיאות מביכות / קובי אריאלי

הספר הוא יצור כלאיים – לא ממש מדעי וגם לא ביוגרפיה ספרותית. השערות חסרות שחר מבקשות לקעקע אמונות ותיקות

את "הרבי מלובביץ'" של פרידמן והיילמן קראתי אחרי שכבר קבעתי את דעתי עליו. אני רואה עצמי אוהד חב"ד ומעריץ של הרבי (תמונתו תלויה בסלון ביתי) ובני משפחתי הקרובה נמנים על חסידיו. כיוון שפרידמן נתפס בקרב חסידי חב"ד כ"אויב", גם בשל היותו חוקר "חיצוני" המנסה למדוד את הרבי הנערץ בכלי מחקר אנושיים ובעיקר בשל דעותיו הביקורתיות כלפי הרבי שהן מן המפורסמות – הרי שהתייחסותם לספר, עוד בכריכתו, היא כאל מסמך פלסתר שאסור להכניסו הביתה. מתוך נקודת מוצא זו, שבאופן טבעי לא פסחה גם עליי, ניגשתי בדחילו ורחימו לקריאת הספר בעיון מדוקדק, מתוך תקווה שבסוף הקריאה אגלה, כמו במקרים רבים אחרים, כי אך פרנויה חסידית יש כאן וכי הגזימו המלעיזים על שני החוקרים שעשו מלאכתם נאמנה.

ובכן, זה לא קרה. "הרבי מלובביץ'" הוא אמנם לא מהדורה מחודשת של "זמיר עריצים" או של מכתב הרב שך מ-1986 כפי שחושבים אחדים מחבריי, חסידי חב"ד, אבל הוא בהחלט מסמך מאוד בעייתי שמעלה הרהורים אחדים על אודות יכולותיהם וסמכותם של מומחים מהאקדמיה בנושאים שברוח.

ראשית, הספר רצוף שגיאות מביכות ומקוממות. כשמאיר שלו כותב ב"ראשית" כי שילוח הקן הוא מצווה התלויה בארץ זה מעורר תמיהה, שווה שיחת טלפון מתקלסת – אבל נסלח. כאשר חוקר אקדמי שהקדיש את מחצית חייו לחקר הרבי מלובביץ' וחצר חב"ד טועה בביאור ראשי התיבות נבג"מ (נשמתו בגנזי מרומים) ופותח אותם, פעמיים, כ"נשמתו בגן עדן מקדם", זה איננו פך קטן. זו חרפה גדולה. כשהמונח "פנימי", מושג יסוד בתורת חב"ד ובהווי החב"די, מפורש באופן שגוי עד גיחוך, זה גורם לחשוב שמישהו כאן לא הבין את כל העסק. כשכדי להוכיח תזה עקשנית מסוימת נכתב בספר (עמ' 309) כי "קמינצקי ב(ספר) ימי חב"ד אינו מזכיר את חנה ושמריהו גוראריה" (גיסו של הרבי, שכביכול לא השלים עם בחירתו לאדמו"ר. ק"א), שעה שבספרו הנזכר של קמינצקי מופיעים שלושה (!) ערכים אודות הרב גוראריה – זה כבר מעלה חשד שהספר נכתב כדי להוכיח בדיעבד הנחות שנקבעו מראש.

ואכן, פרידמן והיילמן מונעים לאורך כל הספר מצורך אובססיבי להוכיח מספר הנחות מרגיזות וחסרות שחר. אין שחר לקביעה כאילו בשנים של טרום אדמו"רותו היה הרבי דתי בצורה מינורית בלבד. המחברים עצמם מתארים עובדות המלמדות על אורח חיים דתי קיצוני שכולל תעניות נדבה והקפדה על קוצו של יו"ד בהלכות שבת, למשל. איך זה עולה בקנה אחד עם הקביעה הזו? תחרותיותו, כביכול, של הרבי, זו שגרמה לו לנצח את גיסו הרב גוראריה ב"מאבק" על כס האדמו"רות, מופרכת מיסודה. הספר עצמו מתאר את הססנותו של הרבי בקבלת עול האדמו"רות ואת המסלול הארוך שנדרש לצורך שכנועו. והמשיחיות? נו, שוין. על זה כבר שמענו. בשביל זה אין צורך לא בפרידמן ולא בהיילמן.

הספר הוא יצור כלאיים מוחלט: הוא אינו ממוסמך ומבוסס כמו שספר מדעי צריך להיות ומנגד הוא אינו מספיק חווייתי ומענג כפי שביוגרפיה ספרותית צריכה להיות; הוא מצד אחד מביע הערצה עצומה (בעיקר בין השיטין) לרבי ומנגד חשוב למחברים לקעקע, באמצעות רשת השערות אינסופית, אמונות חב"דיות מקודשות, כאילו להכעיס.

כבר שבע עשרה שנה, מאז הסתלק הרבי לבית עולמו, שאני מצפה לספר טוב וממצה שיביא את הדמות האדירה הזו בשלמותה. יצא לאור "הרבי מלובביץ'" ואני עדיין מחכה. יותר מאי פעם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745, יהדות, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תוך כדי קריאת הספר ציינתי לעצמי כמה וכמה נקודות:
    א. הספר חלקי מאד ולא מידתי בעליל. מצד אחד חלקים מסויימים בתולדות רממ"ש מנופחים הרבה מעבר לחשיבותם ולהשפעתם, ומצד שני הספר מתעלם לגמרי או כמעט לגמרי מכמה וכמה חלקים מרכזיים ומהותיים בתולדות רממ"ש.
    ב. הספר מגמתי בצורה בוטה. הן בסלקציה שרירותית של העדויות, הן בנימה העוברת כחוט השני בכל הספר, הן בפרשנות [המוצגת להלן כעובדות], והן בהערות שקשה שלא לראותן כפוגעניות במכוון.
    ג. הספר משופע בשיבושים ושגיאות. אם בכאלה הנובעים מחוסר ידע, אם בכאלה הנובעים מעריכה והגהה רשלניות, ואם בכאלה הנובעים מעבודה שטחית.

    להלן כמה דוגמאות – מעט מני רבות שהבחנתי בהם [וזאת אף ללא בדיקת המקורות, מה שעשוי להגדיל בהרבה את מספר הטעויות]:

    חלקיות ואי מידתיות:
    הספר מתעלם לחלוטין מהספרות העצומה שהשאיר אחריו רממ"ש: מאמרי חסידות, ביאורים ברש"י וברמב"ם, הדרנים, שיחות בעניני השעה, אלפי אגרות ליחיד ולציבור וכו' וכו'. ניתן כמובן להפחית בערך ספרות זו או אף לבטלה אבל לשם כך יש צורך בהתייחסות מפורטת, דבר שאינו קיים כלל בספר.
    בספר אין כמעט שום תיאור של החיים בחצרו כמו התפילות, ההתוועדויות וכו', כשגלוי וידוע כי מעמדים אלו היו אחד הכלים העוצמתיים ביותר בידי רממ"ש, הן בהשפעה פנימה, והן במשיכת קהלים גדולים מחוץ לחב"ד.
    הספר מתעלם לגמרי מיחסיו עם רבנים ואדמורי"ם מחוגים אחרים. הוא מתייחס [בקצרה אמנם] למתנגדיו, ואינו מזכיר ולו במילה את קשריו הענפים עם רבנים ואדמורי"ם אחרים, אם בביקורים שנערכו בחצרו, אם בהתכתבויות איתו, ואם בדברים שאמרו או שכתבו אודותיו.
    בספר חסר לגמרי ניתוח המוסדות החינוך החבדיים בכלל וישיבות תומכי תמימים בפרט, השפעת רממ"ש על מוסדות אלו מחד, והאדרת כוחו באמצעותם מאידך.

    לעומת ההתעלמויות הללו בולט המקום הרחב שניתן לפרשיות שהמחברים מנתחים בפרוטרוט עד לזרא. ניטול למשל את הפרק המנתח את המאבק בינו לבין גיסו לאחר מות חותנם:
    ישנה אמנם חשיבות מסויימת בתיאור מאבק זה, גם בשביל חסידים שוטים הסבורים שהכתרתו היתה הופעה 'שמימית', גם בשביל מעריצים מבחוץ הסבורים שמדובר באדם מושלם ללא כל רבב, וגם בשל העובדה הפשוטה שרממ"ש עצמו התייחס למאבק זה בצורה טעונה ביותר [במשפט הספרים].
    אבל הספר אינו מסתפק בתיאור ממצה של המאבק, אלא הופך אותו לאחד הפרקים המרכזיים בחיי רממ"ש ודש בו עד לזרא בפרטי פרטים חסרי משמעות [וחצי תאוות המחברים עלתה בידם: המאבק המצטייר מתוך הספר מצטייר כמאבק מינורי ביותר ביחס למאבקי ירושה בחצרות או בישיבות אחרות].
    לא היה מן הראוי לקצץ קצת בתיאור הארוך עד לעייפה של יחסיו עם גיסו, ובמקום 'הפנוי' לספר לדוגמא קצת על יחסיו עם רבי יואל טייטלבום מסאטמאר [לכאן ולכאן] או עם רבי יצחק הוטנר [שוב לכאן ולכאן]???

    מגמתיות בסלקצית העדויות: הספר מתעלם מעדיויות חבדיות בכל מקום בו אין העדות נוחה למחברים, ומאידך מסתמך באופן קבוע על עדויותיו של בארי גור אריה שללא ספק עיין [בלשון עדינה] את רממ"ש, עדויות שחלקן נועדו להקטין את דמותו של רממ"ש וחלקן אינן יותר מאשר פיסות רכילות.
    מגמתיות בנימה:
    עמוד 80 "באמצעות המצגים האמוציונליים שלו – בכיו התדיר כל אימת שהזכיר את רבי יוסף יצחק, ויכולתו לפרש את דברי הרבי "שהסתלק" אך לא מת בהחלט – הראה מנחם מנדל כי שום אדם אינו ארוג למהות אחת ברבי המת יותר ממנו". על סמך מה קובעים המחברים הנכבדים כי בכיו התדיר לא היה אלא 'מצג אמוציונלי'?
    עמוד 239 [בתיאור מות הרבנית] "אולם כאשר גרונר וחסיד אחר קרבו אל הבית, הם נתקלו בגאנזבורג שעמד בחוץ. הוא אמר להם שהרבי אינו מתיר לאיש להיכנס אל הבית ולכן הם נשארו בחוץ, קופאים מקור". אכן מביש: אדם שאשתו על ערש דווי והוא מבקש להסתגר ביגונו לבדו, מותיר את חסידיו לקפוא בקור… [ואולי בכלל היו עטויים במעיל פרווה ובכפפות עור…].
    כל אחד מן הפרטים הללו כשלעצמו היה ניתן לדחייה, אולם הקורא בספר יווכח כי נימה זו שולטת בספר ואינה מקרית כלל.
    מגמתיות בפרשנות:
    עמוד 116 [בתיאור חתונת רממ"ש] "הוא הזמין, כמובן, אדמו"רים חסידיים שאילו באו היו משווים לאירוע צביון חסידי בולט… לדוגמה, שניים מהמנהיגים החסידיים הבולטים ביותר בפולין שעמדו בראש שתי ה"חצרות" הגדולות ביותר, אברהם מרדכי אלתר… הרבי מגור, ויצחק מנם מנדל דנציגר… הרבי מאלכסנדר, לא הופיעו אף על פי שרבי יוסף יצחק שיגר שני שליחים לכל אחד מהם ביום החתונה להזמינם אישית." הרבי מגור והרבי מאלכסנדר נהגו ליסוע לוורשה כדי להשתתף בחתונות בני אדמו"רים? אם ידוע למחברים שכן היה עליהם לציין זאת, אם לאו מה ניתן להסיק מכך שלא באו?
    עמוד 121 [בסיום תיאור הגניבות בחתונת רממ"ש] "הגנבות והפריצות קיבלו כותרות ראשיות בעיתונות היידיש. אם ביקש הרבי יוסף יצחק שהחתונה [!] זו תזכהו ביוקרה בקהילת ורשה, השערוריה הזאת בודאי לא סייעה לו." מה ענין הגניבות והפריצות בחתונה ליוקרת רבי יוסף יצחק?
    עמוד 159 "אין ספק שהיה זה במידה רבה מהפך נפשי אצל מנדל. בכל אותן שנים שהיה בברלין ובפריז הוא נרתע באופן קיצוני מחשיפה ציבורית כלשהי. החסידים מסבירים זאת בענווה קיצונית, אך ללא ספק יש כאן גם יסוד נפשי חזק של אי בטחון. כך למשל בתמוז תרצ"ה… כתב לו חותנו שפנו אליו כמה אנשים נכבדים, שהקימו "ועד המאחד את כל המניינים שאינם שייכים לקאנסוסטואר", והם מבקשים שמנדל יהיה הרב של קהילה זו. מנדל דחה, ככל הנראה, הצעה זו למרות פנייתו הרגשית של הרבי יוסף יצחק. קשה אמנם לתאר כיצד אדם במחצית שנות ה-40 של משנה את טבעו ומתייצב קבל עם ועדה – בתחילה לציבור החסידים ובהמשך לעולם כולו. אבל ככל הנראה השואה ותחושות האשמה שבאו בהכרח בעקבותיה, כמו גם רצון נפשי עמוק לעצב את חסידות חב"ד בהתאם לתנאים החדשים בעולם המערבי הפתוח, יצרו אצלו דחף להתגבר על מעצוריו." קשה שלא להתפעל מהכשרון של המחברים – רממ"ש סירב להצעת רבנות מסויימת, והרי זו הוכחה מוחצת שהיה לו 'יסוד נפשי חזק של אי בטחון', ומעתה עלינו להתפתל ולהסביר את ה'מהפך הנפשי' שהתחולל אצלו… [למען האמת ראוי לציין כי בהערה 52 לפרק 5 מביאים המחברים 'ראיה' נוספת "בארי גורארי בעדותו מספר על רתיעתו הנפשית של מנדל מהופעה בציבור, ושהוא נהג לאכול כמות של שוקולד לפני כל הופעה כזו. כעבור זמן לאחר שהופעותיו נעשו תדירות, לא נזקק לכך יותר."…]
    מגמתיות בהערות מכוונות:
    עמוד 236 [בתיאור חלוקת הדולרים] "הוא נראה כמגדל עוז בהשענו על דוכנו…", המילים 'מגדל עוז' בודאי מכוונים ליצור אסוציאציה לשבתי צבי. ניתן כמובן לייחד מקום בספר להשוואות או הפרכת השוואות בין רממ"ש לשבתי צבי, אולם 'השחלת' הביטוי במקום זה – ללא כל קשר עניני או אפילו אסוציאטיבי למגדל עוז השבתאי – דומה שיש בה כדי להראות שמביוגרפיה גרידא 'התעלה' הספר לכלל כתב פלסתר.
    עמוד 229 "הילדים, כך הסביר, "הנקיים מכל דאגות צדדיות ויכולים להתמסר בכל הרצינות ללחימה עילאית ויסודית" יורו את הדרך לגאולה…" הגדרת ילדים כ'נקיים מכל דאגות צדדיות' מובנת לכאורה לכל בר דעת. אבל מחברינו הנכבדים והנייטרליים כותבים על כך בהערה 54 לפרק 7 "רק מי שלא גידל ילדים בעצמו יכול לקבוע שצעירים "נקיים מכל דאגות צדדיות". קשה לכנות הערה זאת כפחות ממרושעת.

    שיבושים מחוסר ידע:
    עמוד 237 "בשנות השמונים הופיעו פוסטרים שונים שבהם נראה הרבי מעל המילים "מלך המשיח… עד מהרה הופיע דיוקנו במרכזו של דגל שעליו נכתב בעברית "ברוך הבא מלך המשיח." הופעות אלו קרו בשנות התשעים [ובעיקר לאחר שרממ"ש חלה] ולא בשנות השמונים. ולא מדובר בטעות דפוס, כפי שעולה מתוך ההקשר הכרונולוגי שבתוכו שתלו המחברים את הקטע הנזכר.
    עמוד 244 "ואילו חסידי חב"ד, בהוראתו של הרבי, תמכו באגודת ישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה של מפלגה זו, וצעירי חסידי חב"ד היו מהגורמים הפעילים ביותר בתעמולת הבחירות של "האגודה". ואולם דווקא עובדה זו הביאה לפיצול בתוך אגודת ישראל בין החסידים לבין המתנגדים… כתוצאה מהפיצול הוקמה מפלגה חרדית חדשה, "דגל התורה"…". השתלשלות הדברים היתה להיפך – לאחר ההתפצלות והקמת דגל התורה הורה רממ"ש לתמוך באגודת ישראל.
    שיבושים מעריכה והגהה רשלניות:
    עמוד 35 "לאחר מותו של המייסד והאדמו"ר הראשון שניאור זלמן, התחרו על נאמנותם של החסידים בנו דובער… ותלמידו המובהק של שניאור זלמן, אהרן הלוי הורביץ…" ובהערה 24 שם הפניות ביבליוגרפיות ל: אליאור לוונטל והיילמן. בהערה 12 לפרק 2 נכפלו הדברים שוב ללא התייחסות לקטע הנזכר "כבר לאחר מותר של האדמו"ר הראשון, שניאור זלמן, היו מי שרצו להעמיד בראש החסידות את תלמידו הנודע ביותר, אהרן הלוי הורביץ… ולא את דב בער, בנו של שניאור זלמן הצעיר יותר." ושם הפניות ביבליוגרפיות ל: ארליך ואטקס.
    בעמודי התמונות בכיתוב מתחת לתמונה 13 "שני מימין: משה הורנשטיין. לידו, משמאל, אשתו חיה מוסיה." כמובן יש לתקן ל: אשתו שיינה סוניה.
    שיבושים מעבודה שטחית:
    עמוד 80 "אבל בדרכון הסובייטי שלו נקוב תאריך מוקדם יותר, 2 במרס 1895… לכן אפשר שהוא הציג מסמך שנקב בתאריך המוקדם יותר כאשר ביקש בשנת 1927 דרכון סובייטי, כדי שיוכל לצאת את ברית המועצות בגיל "מבוגר יותר" (בן 35 על פי הרשום בדרכונו)". מ-1895 עד 1927 עברו 32 שנים.
    עמוד 91 "ב-1920 נשכר מנדל, על פי עדותו שלו, לשמש שוליה של מהנדס.", ובהערה 19 לפרק 3 ישנה הפניה לתצהיר שהגיש לקבלת אזרחות צרפתית. ואילו בעמוד 143-144 "כאשר הגישו מנדל ומוסיה בקשת אזרחות… הוא נשאל על עיסוקיו במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) וענה כי… הוא קיבל פטור מהשרות "בשל היותו סטודנט" ויוכל [!] להמשיך בלימודיו, אבל הוא גם עבד באותו זמן כעוזר למהנדס שהיה מעורב בייצור המלחמתי". כלומר אם שימש כשוליה למהנדס היה זה לכל המאוחר ב-1918.
    עמוד 141 "מיר וילן איין ווערין דא שטענדיקע איינוויינער… [אנו רוצים להיות כאן תושבים קבועים…] … דער לעבין אן שטענדיגין ארט… [ללא אישור מגורים קבוע…]" התרגום אינו מדוייק: בקטע הראשון יש לתרגם: להעשות כאן תושבים קבועים [שמשמעו לקבל אישור ולא להתגורר בקביעות] ובקטע השני יש לתרגם: ללא מקום קבוע [שמתוכו ניתן ללמוד על רצון להתגורר בקביעות ולא על רצון לקבלת אישור בלבד].

    המחברים הנכבדים מציינים בהקדמתם "במשך תשעה חודשים החל בדצמבר 2007, נפגשנו מדי יום ביומו… לעבודה ולוויכוחים, לא אחת בקולות רמים, ושבנו ועשינו זאת בקיץ 2009." להלן הם מציינים רשימה ארוכה של מומחים שסייעו בידם וחלקם אף קראו את הספר.
    קצת מביך לראות אלו פירות דלים הניבה העבודה הנרחבת והמאומצת…

  2. "את הסיבות להעדפת החתן הצעיר וה'מודרני' על פני המועמד הטבעי יותר (שניאורסון הצליח לשכנע את החסידים שהוא כריזמטי ומתאים יותר לאתגרי הזמן)".
    מגוחך! לתאר את הכתרתו של הרבי מלובביץ בכזו צורה, רק מי שאין לו הבנה בחסידות וחסידים יכול.
    והפלא אינו על פרידמן שידוע כיריב מר לחצר לובביץ עוד מימי משפט הספרים. אלא על מקור ראשון שלוקח חלק במצעד האיוולת הלזה. אתמהה!

  3. לא קראתי את הספר וטוב שלא, חבל על זמן.אינני חסיד חב"ד אך כאשר לומדים את את המאמרי החסידות -וככל מאמרי חסידות בחב"ד הם מאד עמוקים,שיטתיים ולרוב מתכללים בהם נגלה ופנימיות- בצד אינספור חידושים בנגלה בש"ס,רמב"ם ושליטה מדהימה בכל ים התורה. שמעתי פעם שיחה של פרו' פנחס פלאי ז"ל על הרבי,הרב קוק (האב) והרב סולובציק אשר שלמדו (בגלוי או במשתמע) "חכמות חיצוניות" כגון פילוסופיה או מדעים. הוא כינה את חסידות חב"ד "חסידות מתנגדית" בגלל הדרך הלמדנית המלווה את שיטת הלימוד שלה. הוא למד הרבה מאביו שהיה מקובל עצום והוגלה לסיביר ע"י השלטון הקומוניסטי בשל פעילותו לשמירת התורה.אינני בקיא גדול ב"שיטות לימוד" אך ניכרת בלימוד הנגלה של הרבי "השפעות" של הגאון מרוגצוב, הרוגצובר המכונה "האדמו"ר של המתנגדים" שאף שמע לא פעם מאמרים חסידיים שנאמרו בשבת בדווינסק ע"י האדמו"ר הרש"ב ( האדמו"ר החמישי ).יש לרבי גם פרשנות מאד מיוחדת בפירוש רש"י על התורה. ראתי התכתבות בין הרבי לר' ישראל אבו חצירא [ ה"בבא סלי] זצ"ל שבה ר' ישראל מתייעץ (!) עם הרבי בקשר לעלייתו לארץ אשר תנתק אותו מיהדות מרוקו.חב"ד,במיוחד בתקופתו של של הרבי,-מפעל ה"שלוחים" שהחל אצל חותנו וזכה להרחבה עצומה בתקופתו-, פונה לכלל ישראל ולא רק לציבור חסידיה.יש ודאי עוד כהנה וכהנה ואני לא באתי אלא להוסיף כמה מלים.זיע"א.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: