כאב הבדידות והתשוקה / רוחמה וייס

 

אמהות בוגרת של אישה שרוצה להישאר ילדה ולמדנות גברית של אישה שרוצה להיות בת בית בתרבותה, בקול אמיתי, צלול ומכמיר של שירת ביכורים מרשימה

אין שקט בעולם כלל, רות קרא-איוונוב קניאל; הקיבוץ המאוחד, 2011, 86 עמ'

ספר שירה הראשון של רות קרא-איוונוב קניאל הלם בי. רות, שעלתה בילדותה לישראל ממוסקבה, היא אשת אשכולות. היא בעלת תואר שלישי במחשבת ישראל ומרצה לקבלה. כתיבתה של רות מהודקת, מדויקת ובעלת עושר לשוני המעורר אשליה שהעברית על רבדיה הרבים היא שפת אמה.

עולמה הדאוג של רות נע בין דימויים מהעולמות התרבותיים הרבים שבהם ביקרה במהלך חייה והיא מהלכת בתוכם כבת בית (אני כותבת 'בת בית' ומחייכת לעצמי בעצב, כיוון שהמושג הזה מורכב וקשה כל כך בשיריה).

שמו של הספר "אין שקט בעולם כלל" מתריס כנגד "אין ייאוש בעולם כלל" ומעורר את השאלה מה יש בו בעולם שאין בו כלל שקט: "…אין שקט בעולם כלל / אבל יש הרבה בשר / ודם ותינוקות"  (רק ברעש רות, עמ' 55) ובשיר אחר היא מבהירה: "מלא כל הארץ חרדה" (בגינה, עמ' 10).

ספרה של רות הוא בעיניי בעיקר שירה נועזת על אמהות. הרבה כבר נאמר על המתח בין הפנטזיה למציאות בתפקיד האמהוּת; בין דימוי האם המעניקה ומלאת החסד, לבין הקושי והרצון של האמהות לשמור ולהישמר מפני ההענקה האין סופית, מפני פחד היבלעותה של האישה בתפקיד האם.

האתגר שרות מציבה בפני קוראיה גדול מהתיאור שהצעתי עד כה. רות מתארת את האמהות כקריעה של ממש בנפשה של אישה שרוצה עדיין להיות ילדה. בבהלה ובפליאה היא חובקת בת, ותהום רובצת להן תחת. כך בשיר הפותח את הספר:

"בתי מונחת על אוויר, הטי / ראשך עליו בתי // בתי מעל איים רבים, / תחתיה ים / תחתיה מדורה / היזהרי שלא למעוד בתי // תחתייך כוכבים, בתי / נשאבת בם כעת / חבקיני קצת/  אמרי אוהבת רק / אותך לפני ההמראה / ותצנחי בתי בתי / אל תוך תוכה של כף ידי" (באוויר, עמ' 7).

האם מדובר בבת חיה שארבעת יסודות העולם (אדמה, אוויר, אש ומים) קמים עליה להבהיל אותה ואת אמה הצעירה? ואולי מדובר בתינוקת שהייתה ואינה עוד ('תחתייך כוכבים בתי')? כך או אחרת – כפסע בין החיים והמוות של הבת. את תחושת המוות היומיומית של התינוקת הקטנה קושרת רות לחוסר יכולתה של האם להיפרד מתפקיד הילדה ולהפוך לאם. "חבקיני קצת / אמרי אוהבת רק אותך" היא מבקשת מבתה, כפי שברגיל מבקשת ילדה מאמה. ובמרחק שני שירים היא שבה ומתארת ביתר נחרצות את דמות האם-ילדה:

"בחוץ גשם / כולם עטופים / ילדי מטרייה / אני ואת לבד בגינה / אבא שלנו עדיין לא בא / תחת כיפת שמים זרה מפקירה / בקצה ספסל צמוקות חבוקות / מדמות מדורה / ילדה ואמא קטנה בוכה" (בגינה 2, עמ' 10).

השיר מכמיר את הנפש. תיאור הקור ושתי הילדות ('ילדה ואמא קטנה') שמדמות מדורה מזכיר כמובן את האגדה 'מוכרת הגפרורים הקטנה', שהיה לה מעט מהכול אבל היא לא ידעה איך הופכים מעט להרבה. היא לא ידעה איך לחמם את עצמה במה שיש לה, איך  להפוך גפרורים למדורה, ועל כן היא קפאה למוות. האם הסבתא שהופיעה לרגע קט בתמונת חייה של מוכרת הגפרורים מוחלפת בדמות האב המשותף לאם ולבת, 'אבא שלנו', שאולי (ואולי לא) יבוא ויגאל אותן מהקור הממית של הגינה?

בספרה 'רצות עם זאבים' (מודן 1997) כותבת אסטס על הדימוי של 'מוכרת הגפרורים הקטנה' בחייהן של נשים יוצרות: "יש מעשה חשוב אחד שעלייך לעשות כדי שלא להפוך למוכרת הגפרורים הקטנה. כל מי שאינו תומך באמנותך, בחייך, אינו ראוי שתבזבזי עליו את זמנך. אכזרי, אבל נכון. אחרת פשוט את עוטה סחבותיה של מוכרת הגפרורים הקטנה ונאלצת לחיות רבע חיים, שמקפיאים כל שמץ של מחשבה, תקווה וכישרון, כתיבה, משחק, תכנון וריקוד. חמימות אמורה להיות אחד ממאפייניה העיקריים של מוכרת הגפרורים הקטנה. אבל לא כך קורה בסיפור. היא מוכרת את גפרוריה, את מקור החום שלה" (עמ' 283).

אני שואלת את עצמי האם בכתיבה ובפרסום של ספר שירים, אומרת לנו 'מוכרת הגפרורים הקטנה' כי היא כבר לא כל כך קטנה ומעוררת דאגה, וכי היא למדה להשתמש בגפרוריה על מנת להאיר לה ולסביבה. החשיפה האמיצה של רות מעוררת מחשבות טובות על היכולת להפוך כאב לצמיחה. 

רות קרא נולדה הרחק מההוויה הישראלית והיא מרבה לדבר על הקריעה הצעירה בין שני העולמות: "כשיצאנו / הסבתי על אבי / עיני באמי רעבה / מכרסמת כפי / אחותי אמרה / שישראל זה בית ספר ולא לוקחים לשם קטנים / רציתי שלא ייקחו אותה…" (ישראל זה בית ספר, עמ' 39)

ולמרות שימי בית הספר כבר עברו, ולמרות העברית העשירה, ועומקם של השורשים במקורות היהודיים, הזרות והגעגועים של הילדות שלא הייתה הם חלק בלתי נפרד מחייה המבוגרים: "איני בכלל אותה אישה. / אני גדולה ולבנה, דוברת עם בתי / שפה זרה איני בכלל אותה / אישה זרה" (רוסיה 3, עמ' 41).

הזרות מכפילה את עצמה. רות, כאישה למדנית במקורות היהודיים, חווה זרות נוספת. היא מהלכת בעולם שלא נועד לה. כנשים נוספות בעשרות השנים האחרונות, היא פותחת את שערי העיר האסורה (לנשים) ומהלכת בין מסורות שנוצרו על ידי גברים יהודים למען גברים יהודים, ומאמצת סגנון חיים שלא נועד לה: "ואחר הייתי מהלכת ברחובות / משננת החש בראשו יעסוק בתורה / ופותחת ספרים וקורסת לתגין וסודות דלהון…" (רקיע שווא, עמ' 85).

בשירה 'דמים עלי' היא מבקשת למדוד על עצמה את שני צדי המתרס ולהיות בו בזמן תלמיד חכם ואשתו: "המוות רוחש בתוכי עכשיו. / אין לי כוח לשמור/ על הגוף שלידי מונח / שקורותיו רזין / והילוכיו קלין // המוות רוחש – / עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. / לא בא. / אין לי כוח – / נופל עלי הבית / כי הדם הוא / נפש פושה" (עמ' 16).

שיר זה הוא דיאלוג מתוחכם עם האגדה התלמודית על מותו של רב רחומי: "רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא / והיה רגיל שבא לביתו בכל ערב יום הכיפורים / יום אחד משכו הלימוד / הייתה מצפה אשתו: 'עכשיו בא, עכשיו בא' / לא בא/ חלשה דעתה, הורידה דמעה מעינה/ היה יושב בגג/ נפתח הגג תחתיו ומת' (הגרסה והתרגום מתוך ספרו של י' פרנקל: עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הקיבוץ המאוחד תשמ"א, עמ' 100-1).

הנה לפנינו אגדה תלמודית על גבר ששמו רב רחומי ('אהבה' בארמית) שהיה בא לביתו פעם בשנה, בערב יום כיפור. הסידור היה ידוע לאשתו ועל כן עורר את ציפייתה. פעם אחת, בערב יום כיפור, הוא נמשך אל לימוד התורה ושכח את אשתו. בכייה של האישה המצפה גרם לנפילת הגג שעליו ישב הבעל ולמד, ובעקבות הנפילה – למותו.

בשירה של רות אלמנטים מתוך האגדה, אלא שבשיר זה היא הגבר והיא האישה – היא התליין והיא התלוי. ליתר דיוק המוות הרוחש בה הוא בן זוגה האמיתי. כן, אולי יש לידה גבר: 'הגוף שלידי מונח'. האם כשהיא אומרת-מצטטת: "עכשיו הוא בא…" היא מתכוונת  ל'שובו לחיים' של הגבר השוכב כמו קורה לצידה, או למוות הרוחש בה? הגיבורה באגדה היא האישה האנונימית ('אשתו', 'דביתהו' בארמית) שכאבה הוא כתב אישום נגד הגבר שהזניח אותה. בשיר לוקחת הגיבורה על עצמה את כל האחריות ואת כל האשמה. אין לה ממי לבקש דבר ולמי להעביר חלק מהאחריות על משא החיים,  ועל כן "נופל עלי הבית".

הספר שנושא בחובו את כאב הבדידות ואת התשוקה הלא פתורה לקשר שיש בו נחמה ופיצוי מסתיים בהתבוננות מורכבת על חוויה זו. הספר נחתם בעוצמות ובאמת שהן מנת חלקה של האישה שנושאת בכנות את בדידותה בלבה: "יום אחד אאבד / את קולי / ולא אדע כי הוא / בא / אל קרבי".

ואני אחתום בתקווה שהקול הצלול והאמיתי לא יאבד בקרבה של המשוררת, ושנזכה לשמוע  את המשך המסע בספרים הבאים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא נכמיר ולא נעליים
    ספר קטן של מי שבכוח רוצה לכתוב

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: