פתחו את המנעול / ראובן שבת

 

סוגת רומן המכתבים נדירה בכלל ורומן שנכתב בידי שני מחברים – ייחודי אף יותר. ההישג הספרותי בספרם של חקק וויג נעוץ בחכמה, ברגישות ובאיפוק שבו

השמות שמורים במערכת – רומן מכתבים, שושנה ויג ובלפור חקק; פיוטית, 2011, 184 עמ'

רומן מכתבים הוא ככל הנראה הסוגה הספרותית הראשונה של הרומן. השערות מסוימות מדברות על כך שרומן המכתבים הראשון נכתב בצרפת במאה ה-13, ומאז טיפין טיפין הוא התפתח לכלל סוג של יצירה ספרותית, שבה שתי דמויות מנהלות ביניהן דו-שיח כתוב המתפתח גם לכלל עלילה המתארת את חייהן.

הסוגה הזאת, למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך במהלך מאות שנות ספרות אירופאית לסוגה מובילה בספרות. אולי בשל הקושי והמורכבות שלה, ואולי משום הצורך ההכרחי ליצור עניין אצל קוראים מעבר למה שמתרחש בכתיבה הדדית כרונולוגית בין שתי דמויות בלבד, ללא רצף עלילתי המתפתח באופן מוחשי יותר.

עם זאת, שתי יצירות של רומן מכתבים כבשו להן מקום חשוב מאוד בספרות העולמית. האחת, ספרו הקלאסי מסוף המאה ה-18 של הסופר הצרפתי שארלו דה לוקלו, "יחסים מסוכנים", שבעיקרו היה התמודדות מקורית ונועזת עם נושא שנחשב אז לטאבו בחברה – פיתוי ויחסים מחוץ לנישואין, תוך מתן דגש על מורכבויות אתיות ודתיות המחלחלות כל העת בדיאלוגים שבין המתכתבים. והרומן השני, "אנשים אומללים" מאת דוסטויבסקי, שהוא בעיקרו דו-שיח פסיכולוגי, הרסני ועמוק, החושף תהומות אפלים בנפש האדם.

סופרים עברים מעטים שלחו ידם בכתיבה זאת, וביניהם אפשר בהחלט לציין שני ספרים בולטים מאוד. "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג, "וקופסה שחורה" של עמוס עוז. בשל מיעוט הסוגה הזאת בספרות העברית קשה לדבר על השוואה בין יצירות, ודומה כי כל רומן מכתבים שנכתב בעברית הוא יצירה מקורית, ייחודית בפני עצמה, שאינה נשענת בהכרח על קודמותיה.

בלפור חקק, משורר, סופר וחוקר תולדות ירושלים, ושושנה ויג, משוררת, מורה לספרות ומבקרת ספרות, כתבו יחד (דוגמה כמעט בודדה וייחודית מאוד לרומן מכתבים שאכן נכתב על ידי שני מחברים) רומן מכתבים עכשווי, עדכני, הלקוח כל כולו מחומרי ההווה של ההוויה הקיומית הישראלית. ייאמר מיד – ההעזה של שני המחברים גדולה וראויה לציון.

כבר שמו החידתי של הספר, "השמות שמורים במערכת", מעיד על פן מסתורי בכתיבתם של השניים. האם המערכת היא מערכת לבם הנסתר של הכותבים, שבעצם תעתעו בקוראים ולא כתבו אלא יצירה שהיא כל כולה בדיון מוחלט, או שמא המערכת היא זאת של הקוראים דווקא, הנדרשים לפענח את צפונות הלב של הכותבים, ובעצם קריאתם לסייע ליוצרים עצמם לפתוח את סגור לבם בפני עצמם ובפני קוראיהם כאחת. על העטיפה החיצונית של הספר תמונת מנעול התלוי על חוטי מתכת ארוגים אלו באלו. לא חוטי תיל אלא חוטי מתכת. גם כאן הקריאה החיצונית היא הזמנה לקוראים לנסות ולפתוח את המנעול, שאינו קושי כאוב אלא חידה מעניינת.

בעידן ספרותי שבו הכתיבה של רומנים בעברית נעה בין קופצנות, מיידיות ונטייה לפשטנות מחד גיסא, ומאידך גיסא – תחכום-יתר, רובדי רבדים של עומס פסיכולוגי ותבניות צורניות המטשטשות לעיתים תוכן רדוד – הספר של חקק וויג הוא קריאת תיגר ספרותית מהדרגה הראשונה.

המחבר והמחברת יוצאים למסע בזק ספרותי, שבו נחשפים רגשותיהם, ספק בדויים ספק אמיתיים. הם מתכתבים ביניהם באמצעות הודעות דוא"ל הדדיות, חולקים במסע הזה כל אחד בנפרד את נבכי נפשו של רעהו. הכתיבה, שבתחילתה היא מינורית ומגששת ("הנה התחלת בדרכך המדייקת הזוכרת. אני אוהבת לשכוח. אתה אוהב לזכור. זכר בכל מהותך"). הופכת אחר כך להיות ממוקדת יותר רגשית ("במשחק שלנו, להבדיל משחמט, אין חשיבות לכלים האחרים במשחק כמו למלך ומלכה. את המלכה במשחק, זה ברור לי"). בהמשך, שני הכותבים עוברים למהלכי כתיבה חושפניים, ההופכים לעתים להיות גם כואבים ודוקרים לשניהם. כך נוצרים גם משברים ראשונים. "האם רומן המכתבים הזה אמור להעלות דברים בינינו", כותב המחבר למחברת, "או להביא את המציאות עצמה אל שולחן העבודה. את סיפרת לי לא פעם את המציאות עצמה, ללא רטיות, אולי זה נותן את ההקשר לתכתובת הזאת…". והמחברת: "איני יודעת מה לכתוב, אתה מזמין אותי להיכנס אל תוך החלום ואיני יכולה למשוך את החוט…".

אחר כך מתגלה החוכמה האמיתית, היפה, של הרומן הזה. דמות שלישית יש לו. דמותו העלומה, האלמונית, של הקורא והקוראת. אלו מוצאים את עצמם נסחפים ופוסעים וגם רצים לעתים בתוך המכתבים של בלפור ושוש. חווים איתם רגעים של חוסר מוצא, של לעג הדדי, של תשוקה ארוטית עזה ומתפרצת, של פנטזיות שאינן מתממשות. וגם רגעים מרים מאוד של שגרת החיים הפרוזאיים. אלא שיכולתם הגדולה של המחבר והמחברת היא גם להתייחס אל כתיבתם באופן פארודיסטי. לדעת להגביל את ההיסחפות ההדדית, היצירתית, היצרית והחושפנית ביניהם לגבולות הטעם הטוב, ולא ללכת שלא לצורך רחוק מדיי בחשיפה, אמיתית או בדויה.

כל השילובים הללו מביאים אותנו בסופו של דבר להיחשף לראשונה בעברית לרומן מכתבים מקורי, שאי אפשר להתעלם מהאיכויות הספרותיות הטמונות בו. הקוראים שירצו לפתוח את המנעול, יגלו במהלך קריאתם את הקסם האמיתי שיצרו השניים בחשיפה הספק בדויה ספק אמיתית שלהם, הכתובה ברהיטות ובשפה שהיא נקייה מהבלויות ספרותיות שנפוצות לאחרונה בספרות העברית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לראובן שבת היקר, המאמר שלך ריגש אותי מאוד. כתבת על הספר מזוית ראייה מקורית. התייחסת לספר כאל סוגה שקשה לכתוב בה והבעת הערכה לכתיבתנו. אני מודה לך מקרב לב.

  2. שוש ובלפור יקרים,
    לא קראתי את המכתבים, אבל מאמרו המצוין של ראובן שבת, בהחלט מזמין זאת.
    אני בטוחה שהמכתבים מרתקים וכתובים בצורה יוצאת דופן. את כתיבתך שוש, אינני מכירה, (אבל
    המעט שבמעט כאן, מרשים בהחלט. ) את תבונתו וכתיבתו של בלפור, אני מכירה גם מכירה, ומעריכה, ואי לכך בטוחה שדבריו של ראובן שבת נשענים על יסודות מוצקים.
    עלו והצליחו שניכם.
    בברכה חמה,
    מלכה נתנזון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: