קווים לאישיותו של השמאי / אבי שגיא

 

ספר שכתב פסיכיאטר ופילוסוף מוסיף כעת את הממד האישיותי לדיון על טיבה של ההלכה: הזיקה בין מבנה האישיות והחשיבה של בעלי ההלכה למשנתם. לדעת אבי שגיא יש כאן פתח חדש לפילוסופיה של ההלכה

השמאים-אישיות פילוסופיה והלכה, עזגד גולד; ידיעות ספרים, 2011, 300 עמ'

ספרו האחרון של פרופ' אבי שגיא, מולדת יחפה – מחשבות ישראליות (עם ידידיה צ' שטרן), יצא בהוצאת עם עובד

עובדה היא כי את ההלכה אנו מכירים באמצעות דבריהם של חכמי ההלכה, אך שאלה הנתונה במחלוקת היא האם אלה משפיעים גם על קביעתה. שתי מגמות עקרוניות מצויות בשיח המסורתי העוסק במשמעותה של ההלכה. האחת מפרשת את התפיסה שההלכה היא דבר הא-ל כפשוטה. לפיכך היא רואה בהלכה מערכת אידיאלית שהכרעותיה נקבעות על בסיס כללים ושיקולים עקרוניים. מנקודת מבט עיונית, תפיסה זו מניחה כי הכרעה הלכתית תוקפה זהה בכל עולם אפשרי והיא אינה תלויה במציאות מסוימת, שכן למשתנים המציאותיים, להיסטוריה או לטיב אישיותם של בעלי השיח ההלכתי אין משקל וחשיבות בקביעת ההלכה. חכמי ההלכה הם נושאי ההלכה אבל הם לא מחולליה ויוצריה. בדור האחרון זכתה תפיסה זו לביטוי פילוסופי עמוק ביצירתו של הרב סולובייצ'יק "איש ההלכה".

בניגוד לכך מצויה התפיסה הרואה בהלכה יצירה אנושית. ההלכה אינה משקפת מערכת אידיאות בלתי תלויות בהקשר האנושי; אדרבה, ההלכה היא יצירת האדם. לפיכך, היא עלולה לעמוד בניגוד לאמת ההלכתית האידיאלית. דומני שהניסוח החריף והמודע ביותר של עמדה זו מצוי אצל ר' אריה ליב העליר (הלר), במבוא לספרו "קצות החשן", הקובע: "תורה שבעל פה משלנו היא", ומטעם זה מכיר הוא באפשרות של ניגוד בין "הסכמת החכמים בשכל האנושי" לבין האמת כלפי שמיא.

העיון בספרות הרבנית לדורותיה מעלה כי השיח התיאורטי על אודות שתי מגמות אלו מלווה את ההיסטוריה של השיח המטא-הלכתי מזה דורות רבים. אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות כי שדה השיח על אודות טיבה של ההלכה מותחם בדיוק בין שתי תפיסות מנוגדות אלו, המייצרות שלל עמדות ביניים.

ברם, שיח מטא-הלכתי זה לא חולל את התוצאה הנדרשת – ניסיון שיטתי לענות על השאלה איזו משתי המגמות שליטה בשיח ההלכתי הממשי. לא רק הספרות הרבנית נמנעה מכך אלא גם ספרות המחקר זנחה מגמה זו. יתר על כן, מגמה רווחת בספרות המחקר התלמודית, לפחות בשתי המאות הקודמות, בחרה במסלול שלישי: לעתים קרובות היא העדיפה לנתח את ההלכה באמצעות מנגנון של סיבתיות כלכלית, חברתית והיסטורית. לפי תפיסה זו חכמי ההלכה מגיעים לתוצאה הלכתית מסוימת משום שנסיבות המציאות חייבו אותם לכך. לפי זה, ההצדקות ההלכתיות הן בגדר צידוקים בלבד המאפשרים את התנועה ההלכתית. תפיסה זו של רדוקציוניזם הלכתי מעוררת אי נחת גדולה, שכן היא לא מתייחסת ברצינות מספקת לשיח ההלכתי עצמו. היא מבקשת לנתח את משמעות השיח על-ידי חיפוש סיבות להתרחשותו. ניתוח סיבתי זה מייתר את העיסוק בשיח ההלכתי עצמו, בטיעונים של הצדדים ובדרכים שבאמצעותם נפסקה ההלכה.

האם אפשרית דרך אחרת? האם ההנחות התיאורטיות שמניחות המגמות השונות הן הדרך היחידה להתמודד עם ההלכה כפי שהיא בפנינו? ספרו של עזגד גולד, "השמאים", מציע מהלך חדשני ועמוק שחשיבותו מצויה לא רק בניתוח הקפדני שהוא מציע לסוגיה הנדונה, אלא גם ביצירת מהלך חדש בחקר ההלכה וזיקתה אל הקיום האנושי הריאלי.

שאלת היסוד שעמה מתמודד גולד היא היחס שבין המשנה ההלכתית והעולם ההגותי של בית שמאי לבין סגנון האישיות ומבנה החשיבה המסוים שלהם. ד"ר גולד מצויד בשלושה כתרים: הוא רופא פסיכיאטר, הוא בעל תואר ד"ר בפילוסופיה והוא בעל השכלה הלכתית יוצאת מגדר הרגיל. הכשרה מורכבת ומסועפת זו מאפשרת לו לגשת לנושא המחקר תוך התמודדות עם המכשלות האפשריות לחקר הזיקה שבין סגנון מחשבה ועיצוב נורמטיבי לבין אישיות. בדרך כלל מי שמציע ניתוח של משמעות על בסיס זיקה אל האישיות נופל למלכודת של רדוקציוניזם שאותו תיארתי לעיל. גולד אינו נופל למכשלה זו, לפיכך אין הוא מנסה לעקוב אחר דמותם הריאלית של השמאים עצמם והוא מסיט את נקודת המבט אל הטקסטים. גולד מבקש להתחקות אחר הפרוטוטיפ השמאי כפי שהוא מצטייר מהשיח ההלכתי עצמו. לשון אחר, השיח ההלכתי מתעד את הטיעונים, את שיקולי הדעת, כמו גם את יחסם של השמאים לבאים אליהם לבקש את דבר ה'. מסכת טקסטואלית נרחבת זאת מאפשרת לנו לחלץ את האישיות כפי שהיא מצטיירת מבעד לה. שאלת היחס בין הדמות הספרותית של השמאים לבין דמותם הריאלית אמורה להיוותר פתוחה. כך אפוא נותר המחקר ברובד הטקסטואלי גלוי מבלי שהוא מנסה להעמיד את משמעות היצירה ההלכתית על נסיבות פסיכולוגיות שמעבר לטקסט. גולד מציע אפוא ניתוח חדש המיוסד על ביקורת ספרותית המשוחררת מהקשרים חוץ-ספרותיים, ותוך מודעות ברורה לעניין זה הוא חוזר ומדגיש אותו במקומות רבים בספר.

כדי לבצע משימה זו גולד אינו מסתפק בהערכות של חכמים על דמותם של שמאי או של בית שמאי והוא מציע סדרה של עיונים בסוגיות הלכתיות שבהן נחלקים בית שמאי ובית הלל. ניתוח מסועף זה מאפשר לגולד לאפיין את דפוס האישיות השמאית. בהתאם למיונים הפסיכולוגיים הרווחים, אישיות זו מצטיירת כבעלת קווים אובססיביים ונוקשים במיוחד המתגלמים במאפיינים הבאים: פסימיות, קושי להכיל סיטואציה מורכבת, צמצום הקשר מורכב להיבט אחד של הסיטואציה, אי הכרה בלגיטימיות של צרכים אנושיים, חוסר יכולת לגלות אמפתיה לחולשה, נוקשות המתגלמת בצמידות לטקסט המקראי, שמרנות בסיסית וצמידות לכללים. גולד מראה בצורה משכנעת כי העמדה ההלכתית המחמירה המאפיינת את השמאים מבטאת את אי היכולת להכיל מצבי ביניים מורכבים. כך אפוא מצטייר מתאם ברור בין משנה הלכתית לבין דפוס אישיות מאוד מסוים.

גולד עמל להדגיש לאורך כל ספרו כי קווי האפיון של האישיות השמאית אינם ביטוי לפתולוגיה והם "חלק בלתי נפרד מהמהות השמאית". כך אפוא מוכחת התזה של ר' אריה ליב הלר. אכן תורה שבעל פה "משלנו היא" ולפיכך הקיום האנושי הריאלי מתגלם בה. מסתבר שחכמי ישראל הכירו בזיקה שבין האישיות לבין המשנה ההלכתית, שכן בתלמוד (עירובין יג ע"ב) מנמקים החכמים את העובדה שהלכה כבית הלל תוך זיקה ברורה לדפוס אישיותם: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונים דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". מקור זה מאתגר את הטענה שההלכה היא מערכת אידיאלית שדבר אין לה עם נושאי ההלכה – חכמים; אדרבה, הטיפוס האישיותי של בית הלל, ולא התוכן של הכרעתם, הוא הבסיס להכרעת ההלכה כמותם. מכאן למדים אנו כי השמאים ייצגו דפוס אישיות אחר והפוך. חכמי ישראל השותפים לשיח ההלכתי – אבא בשם שמואל – לא הכירו היכרות ממשית את בית שמאי ובית הלל, שכן הם חיו במקום ובזמן אחרים. אבל הם ידעו היטב את הביטוי הטקסטואלי של השמאים והם זיהו את הזיקה שבין המוצר הספרותי-הלכתי לבין דפוס האישיות. מנקודת מבט זו ממשיך גולד מסלול אימפליצטי זה שהתוו חכמים ומעניק לו הקשר נרחב המיוסד על ביקורת ועיון בסוגיות הלכתיות מרובות שבהן עסקו השמאים.

ספרו של גולד הוא פתיחה חדשה לפילוסופיה של ההלכה; הוא מממש את האתגר של העיון המטא-הלכתי, המחויב לבסס את הקביעות על אודות ההלכה על ניתוח פרטני מדוקדק של הטקסטים ההלכתיים מצד אחד ועל ידע נרחב ומעמיק בספרות המחקר, מצד אחר.

להערכתי מפעל זה מממש בצורה מופתית את האופן שבו יש לחשוב על ההלכה. נקודת המוצא צריכה להיות הטקסט ההלכתי עצמו ולא תיאוריה על אודות ההלכה. עתה, לאחר שאנו עומדים בפני המסקנה הברורה של הזיקה שבין האישיות לבין הכרעת ההלכה, יכולים אנו לחזור אל מכלול של שאלות גדולות ובמרכזן השאלה המטרידה מאמינים רבים: האם העובדה שההלכה היא מוצר אנושי של בני אדם כפי שהם פוגמת בנצחיותה. טיפול נרחב בסוגיה זו הוא מחוץ לעיסוקנו כאן, ובכל זאת ראוי לומר כמה דברים בעניין זה. ר' אריה ליב הלר, שדבריו ליוו מסה זו, מכיר היטב את המסורת שהתמודדה עם שאלה זו ותשובתו החדה, החוזרת על דברי הרמב"ן וחכמים אחרים, היא: זה הוא רצון הא-ל. המחוקק הא-לוהי הפך את האדם לשותף בעיצובה של ההלכה והפקיד אותה בידיו. הפקדת ההלכה בידי בני-אדם, משמעה הכרה בכך שההכרעה ההלכתית תשקף לא רק את דבר הא-ל אלא גם את עולמו של השותף האנושי על שלל מרכיביו וביניהם דפוס אישיותו. ההלכה לא תמיד תגלם את דבר הא-ל, אבל תמיד היא תגלם את רצון הא-ל שהפקידה בידי האדם כשותף ולא כמדיום פסיבי בלבד.

ספרו של גולד הוא הישג גדול הראוי להיות בסיס לכל דיון אפשרי, פילוסופי, ספרותי, סוציולוגי, היסטורי ותרבותי בהלכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: