כן, אנחנו יכולים / זהבה פישר

 

בחיבור בין התפיסה היהודית המונותאיסטית לבין הפילוסופיה המערבית מוצאת המחברת את היסוד לתפיסה הדמוקרטית ובמרכזה האדם כיוצר מציאות מוסרית. עיון מאתגר וחשוב

תיקון עולם-המאבק בין תרבויות על חירות, שוויון וזכויות האדם, צביה גרינפילד; כרמל, תשע"א, 469 עמ'

אחת לכמה שנים אנו נזקקים לספר מלהיב שיסביר לנו שוב מדוע שפר גורלנו ואנו חיים חיי חירות במדינה דמוקרטית ומה יש לעשות על מנת שטוב זה יימשך הלאה לדורות הבאים. לפני כששים שנה היה זה הספר "החברה הפתוחה ואויביה" של קרל פופר, כיום, בשינויים מתבקשים שעוד נעמוד עליהם, זהו בעיניי ספרה של צביה גרינפילד "תיקון עולם".

גרינפילד ידועה לציבור הרחב כסופרת וכפעילת ציבור פוליטית, שאף כיהנה פרק זמן מסוים כחברת כנסת מטעם מר"צ. הרקע המשפחתי החרדי שלה מוסיף לרבגוניות שבאישיותה. הספר "תיקון עולם" מבטא בצורה מורכבת גם את העולמות הללו.

הספר נכתב במקורו כתזה לעבודת דוקטורט בפילוסופיה. גרינפילד מתמודדת עם עמדות פילוסופיות רבות וחלק ניכר מהספר מוקדש לניתוח עמדות אלו באופן ביקורתי, היורד לשורש הדברים עד כדי פרטנות. הספר מיועד אמנם לקהל הרחב אך נדמה לי כי יהנו ממנו בעיקר אלו שיש להם ידע במידה זו או אחרת בתולדות הפילוסופיה המערבית. קורא כזה ימצא לפניו ספר שהוא אמנם אתגרי, אך לא בלתי אפשרי, ולדעתי זה עיקר קסמו.

גרינפילד כותבת מתוך תחושת דחיפות עליונה שבאה לידי ביטוי בגודש העולה כמעט על גדותיו בתוך הספר. היא מתמודדת בכמה חזיתות: למן התיאוריה העדכנית ביותר של תפיסת עולם "מסדר שני" (שבאה לידי ביטוי בדמוקרטיה המערבית) ועד לרזולוציות פרקטיות, שחלקן אולי כבר מיותרות, שמעסיקות את הציבור בתחומים שונים. תיאוריה מסדר שני היא התפיסה שאינה מספרת לנו מהו העולם כ'כזה ראה וקדש', אלא דורשת מאתנו ליצור מציאות מוסרית ששמה את האדם במרכז, הן כתכלית והן כמקור היצירה הזאת.

מרכז הכובד של הפיתוח השיטתי שהיא מציגה הוא תפיסת האדם כסובייקט: דהיינו האדם הרפלקסיבי, המכונן את גורלו, עולמו ואופן חייו מתוך רציונליות ומוסריות. בורא את המרחב הפוליטי כמרחב של תכליות ברוח ממלכת התכליות של קאנט ומשפיע בכך טובה על העולם. נקל לראות כי תיאור זה עונה על מה שנאמר בתהילים: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו". ולמרות שגם המלים כבוד והדר עוברות תחת ביקורתה ועינה הפקוחה של המחברת, נדמה כי הדימוי הולם את התפיסה של "בצלם אלוקים" – מה אלוקים בורא עולמות אף אתה ברא את עולמך. 

ההליכה הזאת  בדרכיו של אלוקים, איננה מקרית. גרינפילד מוצאת את היסודות הראשוניים של ה'תיאוריה מסדר שני' בתפיסה המונותיאיסטית היהודית ואחר כך המערבית. המושג של האחד לעומת הריבוי, יוצר את ההבחנה שבין עולם "המערכת", שהוא עולם של ריבוי המבוסס על חלקים מכניים וחסרי משמעות אישית, לבין עולם של "תיאוריה מסדר שני" שהוא העולם של האחד: אחדות האדם והתודעה, וייחודיותו של כל אדם כבעל חשיבות עילאית. עוד ארוכה וחשובה הדרך למלא את הקשר הזה בתוכן ולחשוף את המקורות שלו בתנ"ך ובמחשבת חז"ל. כבר עכשיו אפשר להצביע על הצעד המכונן החשוב ביותר של יצירת העם היהודי כיציאה מבית עבדים והפיכתם לבני חורין.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

גרינפילד מבחינה ביחסים בינאריים בין "עולם המערכת" לבין מה שהיא מכנה תיאוריה מסדר שני. מערכת היא כל מבנה חברתי שקיומו קודם לקיומם של בני האדם המרכיבים אותו. חלקי המערכת (גם בני האדם שבתוכה) מוגדרים על ידי שונותם הפיזית ועל ידי עצם היותם "לא מרכיב אחר". עקב כך ניתן להחליפם בחלק אחר ובלבד שמה שמחזיק את המערכת יישמר. המערכת זהה באופן מציאותי לעולם וחלקיה מתאימים למציאות הטבעית כפי שהיא באמת. גם הזמן הוא נתון בתוכה ומתאפיין בכך שהוא מחזורי ולכן – ומה שקיים הוא שיהיה.

תיאוריה מסדר שני אינה אופציה נוספת בצד תפיסת המערכת אלא היפוכה המוחלט: מרכז הכובד עובר מראיה אונטולוגית של המציאות לתפיסת הכרה מעצבת של המציאות. התוצאה החשובה ביותר של היפוך העמדה מעולם המערכת לעולם של תיאוריה מסדר שני היא עצם יכולת השינוי, דהיינו תיקון העולם. במקום זמן מעגלי שמשמר מערכות קבועות אנו מקבלים זמן לינארי, שמתמלא בתוכן על ידי שינויים שאנו מחוללים בתוכו. כפועל יוצא: דמוקרטיה היא ניסיון היישום המוסרי של עקרונות החירות של האדם כסובייקט. אין היא מערכת קבועה, משום שכאנשים רפלקסיביים אנו בודקים כל הזמן את המוסדות שאנו יוצרים.

הפער המוחלט שבין עולם המערכת לבין תיאוריה מסדר שני ועצם קיומן של דמוקרטיות בצד רודנויות הוא למעשה העולם שבו אנו חיים. כולנו חיים גם בעולם של מערכת: תפיסות דתיות, קהילות ומעמדות חברתיים וכלכליים. למזלנו אנו חיים גם בתוך עולם של תיאוריה מסדר שני: אנו חופשיים להביע את דעתנו, יש לנו תחושת בעלות על העמדות שלנו ובראש ובראשונה יש לכולנו תודעה ברמה זו או אחרת של האוטונומיה שלנו. הספר מחזק את כוחנו להעצים את הצד החופשי שלנו ונותן לנו כלים להתקדם הלאה.

אך לא במקרה מוצלח אנו חיים בעולם של תיאוריה מסדר שני – דורות של הוגים חשובים ולוחמי חופש עמלו כדי לחלץ ולפתח את היסודות שהונחו ביציאת מצרים לכלל השקפה של האדם כסובייקט. יתרה מזו, חופש אינו קיים אלא אם כן הוא מיושם למעשה בשטח: באמצעות מוסדות מדיניים מוסריים וברורים, באמצעות חוקים שיגנו עלינו ובאמצעות האומץ האישי שלנו להתייצב מול כוחות חזקים שמושכים לכיוון השני.

כמו פופר בשעתו, שהזהיר מפני אויביה של החברה הפתוחה, כך גם כיום אנו עדים לניסיונות של חבלה בפרויקט הדמוקרטי. המתקפה העיקרית מופיעה דווקא מתוך הספירה האינטלקטואלית של המערב: השמאל, הרב תרבותיות והפוסט מודרניזם. גרינפילד חושפת כיצד בשמן של תפיסות רב תרבותיות ופוסט מודרניות מעודדים למעשה סטגנציה וחיי עוני ועליבות בחברות מערכת, שכל רצונן הוא בעצם לפרוץ מתוכה. מתקפה אחרת נעוצה באופן שבו אלמנטים מערכתיים מתגנבים בלא שנשים לב לכך לתוך הדמוקרטיות שלנו. מדובר בעיקר ביחסי הכוחות הכלכליים. בהשקפת העולם הגורסת שתמיד היו עניים ועשירים ותמיד יהיו – וכך צריך להיות – באופן שבו מנציחים כיסי עוני ובערות ולמעשה לא מיישמים עקרון שוויון אפקטיבי באופן שיביא לביעורם של כיסים אילו.

דברנו על ההשוואה לפופר. איני רוצה להתייחס לשלילה המוחלטת של הגל אצל פופר לעומת השימוש הנבון של גרינפילד בהגותו של פילוסוף זה בצד קאנט, רולס ורבים אחרים. ברצוני לעמוד על נקודה מצומצמת יותר. פופר נזהר מלקבוע מה טוב לבני אדם ומקפיד להסתפק בתכנית שנועדה להימנע ממה שרע לבני אדם. גרינפילד לעומתו מעיזה להגיד שאנו יודעים היטב מה טוב לנו ולכן גם מה טוב לזולתנו. היא מתמקדת אכן בעיקר בנושאים של מניעת הרוע: עוני, מחלה, רעב, ניצול ושעבוד (קטעים מספרה נקראים כאילו הם ספר הדרכה למחאת האוהלים). אך הרטוריקה שלה חופשייה הרבה יותר מזו של פופר: היא צועדת בעקבותיו של קאנט ויש לה חזון על עולם טוב יותר ומוסרי יותר. זהו עולם שבו אנשים חופשיים מפתחים את יכולותיהם האישיות, יוצרים ביחד מציאות של צדק והופכים את עולמנו למקום טוב יותר ואפילו מאושר יותר.

קשה לכתוב על הספר דווקא משום עושרו. הנקודות שהזכרתי למעלה הן טיפה מהים מהמצוי בו, אך הרגשתי גם אני משהו מהדחיפות והצורך להפנות את תשומת לב הציבור אליו. זהו ספר חשוב לכולנו: לכל מי שזכויות האדם חשובות לו, שחירות האדם היא הדבר שמרגש אותו יותר מכל, לנו הנשים שמעמדנו עדיין מוטל בספק, שחיות בתוך חברה מהותנית שקובעת מי אנו ומה אנו ובכך מקבעת אותנו וחוסמת את צעדינו. הוא מלמד אותנו מה להשיב לאפיקורסים המחבלים בכרמיה של הדמוקרטיה המערבית ואחרון אחרון – זהו ספר מהנה לקריאה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: