ג'ורג' ברנרד שו נודע במחזותיו השנונים והריאליסטיים, שהרבו לנפץ – בחדווה עליזה – מיתוסים חברתיים ופוליטיים, כיאה למי שהיה מגויס לסוציאליזם כל ימיו. יבולו הספרותי היה עשיר להפליא

 ג'ורג' ברנרד שו

George Bernard Shaw

מחזאי, מבקר ופעיל פוליטי אנגלי-אירי

נולד: דבלין, 26 ביולי 1856

נפטר: איווט סנט לורנס, הארטפורדשייר, 2 בנובמבר 1950

יצירות ידועות: 'פיגמליון', 'יוהנה הקדושה', 'הנשק והאדם', 'נפוליון בונפרטה – המיועד', 'קיסר וקליאופטרה', 'קנדידה', 'אנדרוקלס והאריה'.

היצירה 'פיגמליון' תורגמה לשפות רבות, הועלתה על בימות ברחבי העולם ועובדה למחזמר הידוע 'גבירתי הנאווה'.

זכה בפרס נובל בשנת 1925

לאנגלים אין יחס של כבוד ללשונם, ואין הם מלמדים את ילדיהם לדבר בה. הם מתקשים לאיית נכונה את המילים, מאחר שבידם רק אל"ף-בי"ת נושן ונכרי, שבו רק לעיצורים – ולא לכולם – היגוי מוסכם. משום כך אין איש אנגלי אחד יכול לפצות פה ולדבר מבלי לעורר רגשות בוז עמוקים בלב אנגלי אחר משומעיו… מה שדרוש היום הוא מתקן נלהב ונמרץ, שיבצע רפורמה בתחום זה; זה מה שהניע אותי לעצב דמות כזו כגיבור של מחזה המיועד לקהל הרחב…

יורשה נא לי להתפאר כאן ולומר ש'פיגמליון' נחל הצלחה רבה מאוד בתיאטרון כמו גם בקולנוע ברחבי אירופה, בצפון אמריקה ובאנגליה כור מחצבתו. כיוון שהמחזה דידקטי מאוד ונושאו נחשב ליבש, הריני שמח להטילו על ראשיהם של אותם חכמים בעיניהם החוזרים כל הימים כמו תוכים על הקריאה שאסור לה לאמנות להיות דידקטית. הצלחת המחזה מוכיחה את טענתי שאמנות גדולה חייבת להיות דידקטית… (הקדמה ל'פיגמליון', ברנרד שו, מאנגלית: טובה קשת, אור-עם).

פשוט ותכליתי

1912, כפר קטן בהארטפורדשייר. הוא מתיישב על כורסתו, מותח רגליים ארוכות, והן מתמסרות לו בקלילות, נהנות מהגמישות הגמלונית שלו. אחר הוא נאנח. היום שב לאֶה מפגישת האגודה הפביאנית, אבל יצא שכרו בכך שזכה להתענג על מוחות צעירים יותר משלו. עוד נתעכב לדון עם סידני ואב באיזו סוגיה, לומר עוד דבר מה בעניין סעיפי המנשר, והתחלחל שוב למראה ה"ג' וולס המשוחח עם עוד איזו עלמה צעירה.

על קומודה חומה וחסרת חן, נטולת עיטורי עץ או הידור קל, מונח ספל שתייה שילווהו בשעת הכתיבה. באלכוהול הוא מעדיף שלא להשתמש יתר על המידה, אף כי כבר טען בעבר ששיכור שמח יכול להרנין את הלבבות, ואילו שיכור עלוב, כמו אביו, אין לסובלו; ופלא שעזבה אמו לחיים טובים יותר? יתרה מזאת, תרבות היא משהו הנמוג בקלות יתרה באלכוהול והוא הרי התכונן לפתוח בכתיבת מחזה. עתה, משהוסר החרם על יצירותיו ושמו מתנגן בפי גרמנים וצרפתים וקנדים, הוא רשאי להמשיך להצליף ולזעזע את החברה האנגלית שוחרת הגינונים כרצונו. על הקיר, ממטה ועד מעלה, מן החלון ועד לאמות הסיפים, כלואים ספרים בספריית עץ פשוטה. כשעסק בביקורות ספרות, צבר לו כמות מספקת של ספרים ויכול היה להציבם במדפים הגבוהים ולשלוח ידיו הארוכות למארכס, וולטר, צ'כוב ואיבסן, גם אם עודנו מעדיף לקרוא בחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי ובשעת כתיבה להתייחד בבקתת העץ הרבועה הממתינה לו בחצר רחבת הידיים.

הוא סורק במבט את חדר האורחים. פשוט ותכליתי, אמר לשרלוט כשעברו לפני שנים מספר, והיא שלחה אז אליו עיניים קורנות, כן, קורנו דה באסיטו. חיוך נפרש בין שערות שפמו המתפרע לזקנו – הרי זה השם שבחר לעצמו כמבקר מוסיקה – והנה חשב, חיי הנישואין שלו רגועים דיים – גם אם לא ממומשים – וזאת על אף שטען מזמן כי הנישואים אינם טבעיים יותר משהכלוב טבעי לקקדו.

עתה הוא כותב הקדמה למחזה שיהא האנגלי ביותר שלו. וכהרגלו אין לו צל של מושג מה עתיד להתרחש בו, מלבד הידיעה שהוא יטמון בחובו מסר חינוכי חשוב. אמנות חייבת להיות דידקטית ושוגה כל אוויל שחושב אחרת. לכשישוב לששת המטרים הרבועים בצריף הזעיר יתחילו אצבעותיו לנוע על מכונת הכתיבה שעל שולחנו: "אין המחזה פיגמליון זקוק להקדמה כי אם לאחרית דבר, שאותה אכן תמצאו במקום היאה לה…".    

הסוציאליסט

מתוך הסרט פיגמליון, 1939

כשהועלה לראשונה 'פיגמליון' על הבימה בתיאטרון הוד מלכותה, בלונדון ב-11 בחודש אפריל של שנת 1914, היה ג'ורג' ברנרד שו – אחד המחזאים הפורים והשנונים ביותר – כבר מפורסם ובעל שם, הן כיוצר מוערך והן כפעיל פוליטי וכאחד מייסדי האגודה הפביאנית הסוציאליסטית. החרם שהוכרז על מחזותיו בשל המראָה הבלתי מחמיאה שהעמיד מול אנגליה, מראָה שהממלכה סירבה בעקשנות להביט בה, הוסר, אבל היה זה רק אחרי שהועלו מחזותיו על בימות אמריקה ואירופה.

מצויד בלשון משויפת וביכולת קומית נדירה, ביקש שו בעשרות מחזותיו לחרוג מהיצירות הסנטימנטליות נוטפות הרומנטיקה שהיו מקובלות אז בעולם התיאטרון, ולהגיש לבני זמנו תיאטרון ריאליסטי חד וחדור מעורבות חברתית, מושפע ביודעין מאיבסן, המחזאי הנורווגי האהוב עליו (שו לא הסתפק בהשראה; הוא גם הקדיש לו שורת הרצאות וחוברת שכותרתה – 'עיקרי האיבסניזם'). אבל בעוד איבסן נטה אל הקדרות, ממורמר ומנודה ממולדתו הסקנדינבית, שו ביקש להוקיע את הצביעות האליטיסטית ולתקן את עיוותי החברה בתוככי אנגליה בעליצות ובחדות לשון: "עיקר כוחה של אנגליה הוא בזה שרובם המכריע של בני העם האנגלי הם סנובים", טען. בהקדמות ארוכות, שלפעמים עלו בהיקפן על היצירה עצמה, ניסה שו להבהיר את הרעיונות הגדולים שראה צורך להביע ביצירה, עטופים בשנינויות ובעזות דמיון. ההקדמות כה דומיננטיות – בפיגמליון אף הוסיף אחרית דבר ארוכה – שיש שטענו ששו לא כותב הקדמות למחזותיו אלא מחזות להקדמותיו.

תודעתו הסוציאליסטית, הקשורה בקשר בל יאוחה לילדות של עוני, והניסיון להביא אמירה חברתית כבדת משקל דרך פריזמת הגרוטסקה, עוברים כחוט השני בכל אחד ממחזותיו. יעקב אורלנד, אחד ממתרגמיו לעברית, אמר כי אצל שו "הדרמה אינה מטרה בלטריסטית כי אם מתרס מיליטריסטי, מעין סוללה שממנה יוכל לידות ביתר יעילות את אבני קלעו". ב'הנשק והאדם' נגע ביחס הרומנטי של החברה לגיבורי מלחמה, ובז לכוח המשיכה שבה (גם אם לא שלל אותה, כטולסטוי, כצורך הכרחי); ב'הדילמה של הרופא' ו'האוהב' תקף את יומרנותם של הרופאים ואנשי המדע בתוכם על עניינם המוגבר במחלה ולא בחולה; ב'בתי האלמנים' תקף את השיטה הקפיטליסטית ואת נזקיה החברתיים; ואת ז'אן דארק שלו ב'יוהנה הקדושה' לא הציג כמצביאה אלא כאישה משוחררת הלוחמת נגד הממסד.

שו הצטיין ביצירת אבסורד, בשבירת התבנית המוכרת, ונראה שגם נהנה מכך: "כל האמיתות הגדולות מתחילות בחילול הקודש", טען, וציית לעיקרון שהכתיב לעצמו. בכל יצירותיו הילך על החבל הדק, שוחט פרות קדושות ומתמוגג, מתנפל בשצף על מוסדות הפרלמנט האנגלי (אבל שואף להתקבל בחברה), ומשמש ברומטר יצירתי למאורעות התקופה שתמיד נוכחים רעיונית במחזות.

*

אלייזה, את תגורי כאן במשך ששת החודשים הבאים ולמדי איך לדבר יפה, כמו גברת בחנות פרחים… (פרופסור היגינס לאלייזה, מתוך פיגמליון).

פיגמליון, המחזה שאולי הכי מזוהה עם שו ואחד העליזים שנכתבו אי פעם, שואב השראה מסיפורו המיתולוגי של פיגמליון ושל גלאטיאה אהובתו עשוית השנהב, המסופר במטמורפוזות של אובידיוס. כשם שפיגמליון, הפסל הקפריסאי שמאס בנשים, יצר לו דמות מושלמת משנהב ואז בכוח הרצון הפיח בה חיים – מה שיצר בתרבות את הצירוף 'אפקט פיגמליון' – כך מנסה פרופסור היגינס הפונטולוג ליצור בת אצולה מן המניין בעזרת חומר הגלם הניצב לרשותו: מוכרת פרחים פשוטת עם בשם אלייזה דוליטל. כלי העבודה שלו הוא עבודה פונטית, עבודה על הלשון והמבטא.

בדרכו האופיינית מנסה שו לומר דבר משעשע רק לכאורה על החברה האנגלית: יתרונה של האצולה על הפרולטריון הוא במבטא בלבד. אבל כדי שאלייזה דוליטל תתקבל באמת לחברה הגבוהה עליה גם לדעת לא רק איך לדבר אלא גם מה להגיד, והחברה הבורגנית מצדה חייבת גם היא לעבור תהליך ולדעת להכיל את הפונטיקה של דוליטל ושכמותה, לערוך תיקון ביחסה אל העניים.  

מעניין לראות את השוני המובהק העומד בין סיפור פיגמליון לסיפור היגינס ודוליטל: בעוד פיגמליון וגלאתיאה נופלים זה לזרועותיו של זה, אלייזה דוליטל דווקא "קורעת" את חוטי המריונטה של היגינס ובוחרת לבסוף בפרדי החלוש וחסר האונים, ומאפשרת לשו, אמן האבסורד, לתת דרור לריאליזם שלו ולברוח מהמהלך הרומנטי הצפוי – מהלך שממנו אגב העדיפו מעבדי היצירה לקולנוע ולתיאטרון להתעלם בהפגנתיות. "את המשכו של הסיפור אין צורך לתאר באמצעות חיזיון, ואף לא היה צורך לספרו, אלמלא היה דמיוננו נחלש כל כך עקב תלותו הנרפית באותה סחורה ארוזה ומוכנה במחסן הגרוטאות, שבו מחזיקה הרומנטיקה את המלאי של מיני הפי-אנד לקלקל בהם כל סיפור".

מעוני לשלווה

הוא נולד כבן שלישי למשפחה פרוטסטנטית קשת יום באחת משכונות העוני של דבלין, לאב סוחר ושיכור כרוני ולאם מוסיקאית ושקטה. כמו דיקנס נאלץ לעבוד בנערותו, וכמוהו – מראות ילדותו עיצבו את תפיסת העוני שלו: "הרעה הגדולה ביותר והפשע הגרוע מכול הם העוני", כתב.

בגיל עשרים, אחרי שאמו התגרשה מאביו והתפרנסה ממוסיקה בלונדון, עבר גם הוא למטרופולין האנגלי, ניסה את כוחו הספרותי ללא הצלחה ושיקע עצמו בחיי האמנות, המוסיקה והספרות של זמנו. את הקריירה המחזאית פיתח רק בגיל 36, תוך שפעילותו הפוליטית קורמת עור וגידים: שו היה ממייסדי האגודה הפביאנית, אגודה אליטיסטית ביסודה ששמה לה למטרה להנחיל סוציאליזם הדרגתי באופן דמוקרטי, לא על ידי מהפכה. "האגודה הפביאנית היא היחידה ששרדה בין החורבות הנשכחות של יריבותיה", אמר שו, "לא בגלל כולן אלא בגלל מרכיב אירי אחד בהנהלתה".

נתון בקסמו של קארל מרכס (וגם של בתו, המתרגמת של איבסן) חיבר שו את מנשר האגודה והיה לנושא דברה, כשהוא הופך את הסוציאליזם לאופנה אינטלקטואלית בקרב אנשי המעמד הבינוני. הביוגרפיה הפוליטית שלו הכתימה את הביוגרפיה שלו: הוא הואשם בכך שתמך בשנות ה-20 במוסליני, ובשנות ה-30 בדיקטטורה של סטלין, כשהוא רואה בחיוב את הקומוניזם של הדיקטטור האכזרי. על כל אלה מיוחסות לו גם כמה אמירות אנטישמיות.

עם התקדמות ההיסטוריה וקריאת המפה מחדש נראה שנטש את התפיסות הללו (וכמעט מתבקשת השאלה אם אכן האמין שו ברודנות או נהנה כהרגלו מהליכה טווסית נגד הזרם). בחייו האישיים, ולמרות התגרותו במוסכמות החברתיות, הוא חי חיים נינוחים וארוכים עם אישה אירית בשם שרלוט,  פעילה פביאנית, שלפחות על סמך דבריו המקניטים של "אויבו" ה"ג' וולס העריצה אותו ונאלצה להתמודד עם הפכפכנותו וגאונותו המתפרצת.

את ביתם נטעו השניים בהרטפורדשייר. שם, בצריף עץ קטן, כתב שו את רוב יצירותיו החשובות, ואחרי מותם פוזר אפרם בחצר הבית שהפך למקום עלייה לרגל. היבול הספרותי של שו, שהמשיך להרצות, להרביץ סוציאליזם בשומעיו ולכתוב עד מותו בגיל 94, הוא כמעט ללא תקדים. "החיים קצרים מכדי לקחת אותם ברצינות", כתב, אבל את חיי היצירה שלו לקח מאוד ברצינות: 50 מחזות שרבים מהם מוכרים לקהל הרחב ממשיכים להלך קסם ולהוליד עיבודים חדשים ודיון ביצירתו של האיש שופע היצירה וההומור שסיפר שמהאלמוניות הגיח רק בתור פאנץ'.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011