חסידות שלעתיד לבוא / אלחנן ניר

 

ההתחדשות החסידית העכשווית אינה יכולה להסתפק בירושת הדורות הקודמים, אלא להתמלא באמון-עצמי ולתור אחר מענה למצוקותיה העכשוויות. וגם: מפגש עם הרבי מדרוהוביטש שהביא את העולם הרוז'ינאי אל שכונת הבוכרים

ההתחדשות החסידית בדור האחרון היא תופעה מעוררת עניין מכל זווית-מבט אפשרית. התנועה, שרבים הספידו אותה בראשית המאה העשרים – הראי"ה קוק אף התבטא כי החסידות, בתקופתו, הולכת "רק בדרך החרדות הפשוטה ואין בינה לבין המתנגדות מאומה" (אגרות הראי"ה, א, אגרת קלב) – קמה מעפר וזוכה לפריחה מעוררת השתאות, בדיוק מאה שנים לאחר אותם הספדים. והפריחה הזו מקיפה קהל רב שלא גדל על ברכי תנועה זו, והיא עולה ובאה ממקומות שונים. רבים מבקשים לאכול תוכה של החסידות ולהניח בכבוד את קליפות הלבושים העוטפות.  

כמו כל מהפכה, גם המהפכה החסידית הגיעה, לפני למעלה ממאה שנים, אל הרגיעה, וממנה אל ההתאבנות, וממנה לממסד חנוט שהיחסנות שלטה בו. הצעירים, לפחות, חשו בכך וחלקים מהם עזבו, מי לטובת תנועות חברתיות שונות ומי לטובת הציונות. אז, אל מול הערפל שהלך וכיסה על תנועה זו, היו בודדים שזרעו זרעים והניחו תשתיות להתחדשות הגדולה; התחדשות שהאמינו בכל לב שאכן בוא תבוא. בתוך העולם החסידי פעלו האדמו"ר מפיאסצנה, שפיתח עולם חינוכי מקיף ופתח פתחים חדשים ובלתי-אמצעיים לעבודה החסידית, ור' מנחם אקשטיין, חסיד דז'יקוב מרישא שבפולין, שחיבר את הספר "תנאי הנפש להשגת החסידות" – ספר הדרכה רוחנית בהירה לעבודה מעשית בדרך אל הקדושה.

באותן שנים, על גבול שני העולמות, כאב ר' הלל צייטלין את ירידת הערך של החסידות, את הסיאוב שאחז בה, את העובדה כי אין "עוד בחסידות שבימינו אותו העוז, אותו המרץ, אותה החיוניות הרעננה שבשלוש האהבות (אהבת הקב"ה, אהבת ישראל ואהבת התורה, א"נ) של הבעש"ט" (ספרן של יחידים, ירושלים תש"ם, עמ' 45). הוא חרש את תלמיו בעמקות, שלא הייתה אז דומה לה, וביקש לפענח את הרעיונות והצפנים הגנוזים שעמדו בבסיס החשיבה הבעש"טית, החב"דית והברסלבית.

שלושתם הניחו את שהניחו ועלו בארובות השמימה בידי המרצחים בימי השואה. מחוץ לעולם החסידי המסורתי, היה זה מרטין בובר שחשף את סיפורי החסידים בפני העולם המערבי. בובר אף התבטא כי בתקופה שבה "מרבית כוחותיה של העדה החסידית התנוונו או נחרבו, היא עשויה לפעול בדרך מיוחדת דווקא על העולם המערבי בהווה". הנבטים של כל אותם זורעים עמדו בפתח הקרקע, ורוב עולם החסידות על צדיקיו וחסידיו, על ניגוניו ותורותיו, נגדע בטרבלינקה, אושוויץ ומיידנק. עולם זה אמנם זכה לרהביליטציה מופלאה, ורחובות ירושלים ובני-ברק מלאים היום בעשרות חצרות וקהילות, אולם הוויטאליות וסערת הרעיון כבר איבדו, במרביתן, את כוחן. נותר הזיכרון.

הנהרות בתוך הלב

בימים ההם היה החסיד מחליט לאיזו חצר הוא משתייך. האלמנט הקהילתי היה נוכח יותר מכול בהוויה החסידית, כך שהחסיד נדרש לכרות ברית ולהחליט להיכן הוא והנלווים עליו משתייכים. באופן זה, במשוך הזמנים ההשתייכות הפכה מסורה מאב לבן, תוך שנעלמו ממנה החיפוש המפרך והצורך בהכרעה והבחירה האישית. כנגד זאת, ההתחדשות החסידית העכשווית, זו שכבר זכתה לשם 'ניאו-חסידות', אינה בעלת אותם אלמנטים קהילתיים. האדם כולו כבר אינו חי באותה הרמטיות קהילתית, כפי שנדרש לה בעבר. 'הקהילות המדומיינות' והרשתות החברתיות הווירטואליות הולכות וממלאות את הצורך בקהילתיות. לכן מצוי שיום אחד תלבש הנפש לבושים ברסלביים, ולמחרת תבוא בלבושים רוז'ינאים, שהרי לבושים שלבשה בבוקר אינה לובשת בערב. ואם בעבר נמנעו ובקנאות לשאת אלו את אלו, הרי שכיום הנהרות כולם – מבית ומחוץ – שוצפים בתוך הלב, ונדרשת תפילה ובקשה גדולה כיצד לשאתם יחד, וגם כיצד לא לצאת מן הדעת.

ואל לנפש להסתפק בנהרות הקיימים (כשם שאל לה לוותר עליהם ולהשיל מעליה את לבושי היראה וה"אתכפייא", ולהסתפק אך באהבה ו"אתהפכא"), אלא לתור אחר הנהרות המתחדשים בכל יום. שהרי כשם שהתורה ניתנת ומתחדשת בכל יום, כך יש לה לנפש ולתורתה פירוש אחר בכל יום ומענה מעשי. וכבר אמר דוד "שירו לו שיר חדש". כי לכך באה החסידות – לתת אמון כי הלב מבקש טוב, וכי יש להקשיב לו ולתת מענה, וללא חשש, לצעקותיו הנוכחיות. ההסתפקות אך בפירות ובפירושים של הדורות הקודמים עשויה אפוא להיות לא פעם נוחה אך מלאת רמייה. בהקשר זה חביבים עליי דברי הרבי מקוצק שדרש את דברי אביי בתלמוד: "הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן" (ברכות לה ע"ב) – מדוע? – משום שעשו כרשב"י. הללו הלכו בעולם כאשר יש להם על מי לסמוך ועל כן לא עלתה בידם. שהרי בכך איבדו את ההליכה בתוך הערפל אשר שם הא-לוהים.

בהקשר הדברים הללו אזכיר שוב את ר' הלל צייטלין. צייטלין ייחל ללא הרף למה שקרא לו 'חסידות שלעתיד לבוא' – חסידות שלא תסתפק באשר הניחו לפניה אלא תבקש לצעוד הלאה – ואולי בכך גם צפה את ההתחדשות החסידית העכשווית:

בימי הבעש"ט די היה לישראל שיאיר לעצמו, עתה, בימינו אלה… על ישראל להיות אור מאיר גם לעצמו גם לעמים אחרים… בימי הבעש"ט ביקשו את אור התורה רק בספרים, עתה צריך לבקש את אור התורה בעולם כולו… בכל המעשה הגדול שהא-להים עושה עתה בעולם; באמנות, שצריך לזקקה, לצרפה, לזככה ולטהרה… במדע שצריך לצרפו… צריך לבקש, למצוא ולגלות את רושמי הא-להות שבטבע (ספרן של יחידים, עמ' 46-47).

בלי צעקות בתפילה

"גם אמר (ר' נתן מנמירוב, א"נ) פעם אחת, שהוא מקווה ומייחל שיקוים בזה הנר (ר' נחמן מברסלב, א"נ), מאמר הכתוב: "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד" (ר' אברהם חזן, כוכבי אור, ירושלים, שיחות וסיפורים ד, עמ' רלא).

ר' נחמן מברסלב הוא הפנומן המובהק של הפריחה המחודשת, ממנו ואליו היא מקבלת את פניה העזים ביותר. האיש, שנרדף ומודר כל-כך בחייו ואף לאחר מותו, זכה שנתקיים בו ובתורתו שלא רק שלא כבה נרם, אלא שהאש שלו דולקת ומבעירה ללא הרף עוד ועוד נשמות. גם התנועה החב"דית צברה תנופת אדירים לאחר מלחמת העולם השנייה, ודמותו של הרבי מליובאוויטש גרמה לתנועה זו להגיע להיכן שהגיעה ולהמשיך, גם לאחר פטירתו, במעשה הגדול אשר החל. אלא ש"הכול צריך מזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", ודמויות רבות ועולמות רחבים, ובעיקר תורות גדולות ועמוקות, נעלמו מאיתנו, וכדאי להכיר וללמוד מדרכיהן בפריחה המחודשת של תנועה זו.

כך, העולם של חסידות רוז'ין – שהשבוע, בג' בחשוון, חל יום ההסתלקות ה-161 של ר' ישראל, מייסדה – כמעט אינו מוכר למי שלא נחשף לו מקרוב. בצמתים לא מחלקים ספרונים שלהם, וגם אין מצויים בתי רוז'ין כבתי חב"ד המנקדים את כל מרחבי הגלובוס. אבל העולם הפנימי של חסידות זו הוא עולם מופלא המציע אופציית חיים אחרת, ולא פעם הפוכה בתכלית, מזו המצויה בברסלב, למשל. לא טירוף האש והחיפוש הבלתי פוסק, לא הכאב והשבר אל תהומות, וגם לא הנהמות ביער לילות שלמים ומחיאות הכף הרועשות במהלך התפילה – אלא איפוק, התכנסות ועבודה פנימית בלתי מתפשרת, כיאה לצאצאי המגיד ממזריטש.  

מהאצילות הזו, ומהנוכחות הא-להית התמידית, מנסים ברוז'ין לבנות עולם מתוקן, עולם של דאגה לכל יהודי "לבלתי ידח ממנו נידח". תמימות אמיתית של דרישת טוב. לא עבודה אישית של אדם אל מול בוראו, אלא תיקון עצמי יחד עם השכן שגר ממול, ועושה כל ערב אצלו בדירה מסיבה מחרישת-אוזניים, ועם האישה הממתינה בבית לאחר יום עבודה מתסכל. הכול עומד אפוא על החוט העדין-העדין הזה שבין אדם לאדם. כי רוז'ין אינה ייצוג לאהבת-נעורים חסרת רסן אלא לאהבה בשלה ובוגרת, ודומה ליחסים של הבנה הדדית עמוקה ומרובת שנים ונטולת הצורך ברוב מילים.

לכן בחסידות זו כמעט לא כתבו ספרים, שהרי הכול  בנוי על 'התאגדות הנשמות' ועל המפגש האישי פנים בפנים; הנה, ראה את המבט המכווץ בעיניים, את העווית העדינה הזו בזווית הפה, את היד המקופלת הנסמכת על הלחי – ראה אותם והתרחק מן הכתב הרחוק ומן המכתב, שאולי מגיע אל היעד אך לא אל הלב. כי ברוז'ין ידעו כי לא ברעש ה', ועל כן לא צעקו בתפילה ולא בכו בקול-רם וגם לא הלכו בבגדים קרועים או גידלו פאות ארוכות, שהרי הסיטרא-אחרא תופס בשתי ידיו בכל חריגה. ברוז'ין הכול בהצנע-לכת, בהיחבא, במדויקוּת בלתי מתפשרת. הנה סיפור על אחד מנכדיו של ר' ישראל מרוז'ין – ר' ישראל מהוסיאטין, המבטא את אותה מדויקות: "הנענועים שלו (בסוכות. א"נ) היו בהתרגשות גדולה, והרבה פעמים היו עיניו זולגות דמעות, ואף זאת לא היו נראים אצלו רק כאשר היה נדמה לו שאף אחד אינו מרגיש בו" (שיח יצחק, עמ' לו).

כי זאת כנראה המילה: מדוּיקות. ללא תנועות חדות מדי וללא מעשי מופתים, ובחשש נמשך מן הזיוף. ובתביעתו הנוקבת ובלשונו של ר' יעקב מהוסיאטין, גם הוא צאצא ישיר לרוז'ינר: "קריצת עין, לחץ יד, אנחה או איזה תנועה שהיא – אם אינם מתאימים להלך המחשבות ורגשי הלב, כבר אינם אמת" (אהלי יעקב, ירושלים תשס"ו, עמ' קיד. וראו מאמרו של יואל יפה, 'בין ברסלב לרוז'ין', אקדמות, כ"ה).

מעריץ עבודה גופנית

דמות אחת מתוך העולם החרישי הנזכר של חסידות רוז'ין עלתה אל מול עיניי לאחרונה בזכות הספר "מרוז'ין לציון" שהגיע לידי. את הספר הוציא ר' מנחם קמפינסקי (בוגר ישיבת "מרכז הרב" שגדל על ברכי המסורת הרוז'ינאית), והוא מתאר את חייו של ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביטש (1924-1864), נינו של ר' ישראל מרוז'ין. ר' חיים, כזקנו הגדול, היה שותף פעיל לתנועת השיבה לארץ ונמנה על מקימי "חברת יישוב ארץ ישראל" – הארגון החסידי-חברתי לעלייה לארץ, שחבר מאוחר יותר ל'הסתדרות המזרחי'. ר' חיים עצמו אף נאה קיים ועלה לארץ ב-1922, יחד עם שלושים אנשים ממשפחתו ומחסידיו. בהתבוננות בציונות שלו, דומה שגם היא הייתה חלק מאותה 'נורמליות דקדושה' ופמיליאריות עמוקה ביחס לכלל ישראל, ולאנושות כולה, שאפיינה את רוז'ין.

ר' חיים חיבר את הספר "השלום והאחדות", ספר שעיקרו ליקוט מן הספרות התורנית בדבר הצורך להיות חלק מההליך של שיבת ציון, שאת עיקרו ראה בצורך לשמור על שלום ואחדות עם כל השותפים לחזרה אל הארץ. אודה כי הנקודה שתפסה אותי יותר מכול בדמותו היא העממיות המתוארת בספר, היכולת מלאת הרגישות שלו להכיל את ההדר הרוז'ינאי עם החיבה הגדולה ליום-יום הפשוט ולנושאיו  המיוזעים. כך תיאר זאת שבתי דון יחיא:

רגילים אנשי ירושלים באישים תורניים וחסידיים נודעים. כל אחד מצטיין במשהו מיוחד. אולם הדרוהוביטשי שונה מאחרים. אין הוא מרבה להשתמש בהגדרות מסתוריות, אינו עג מסביבו עוגה של אדמו"רות. לבוש בפשטות ובטעם, מתעניין בעניינים יום-יומיים שכיחים.

גדולה מזו – הוא מדבר בהערצה על עבודה גופנית, ואף מציע הצעה "משונה": לייסד חברה אשר תחבב את העבודה על יהודים שומרי תורה, וכל אחד מהחברה יצטרך לעסוק לפחות יום אחד בחודש בסיקול אבנים, בחפירת גומות, בחרישה ובזריעה.

וכשראה מרחוק סבל גברתן מהעדה הבוכרית, המרים בידיו החסונות, ידי ברזל, ארון ענקי, כשם שמרימים צרור מוכין, הוארו פניו הנאים באור פלאות, ומבעד למשקפיו בקעו מבטים מזוככים, שליטפו את גופו המגודל של הסבל, את כתפיו הרחבות ורגליו המוצקות כעמודים של שיש, ואמר: "הרי לכם יהודי בעל כוחות, ברוך השם, 'מחיה נפשות' להסתכל בו".

מעניין לעניין באותו עניין, נסבה השיחה על הגאולה ועל ביאת המשיח. הוא הרים את ידו, הצביע לעבר עדרי ההרים החשופים, המקיפים את ירושלים בחגורת סלעים ענקית, ואמר: "בשעה שרבבות חלוצים יתיישבו על ההרים ומדרונותיהם, יכסו אותם ביערות ובגנים ובשדות תבואה, תבוא הגאולה לישראל, ויתגלה משיח צדקנו".

בעלי נפש, שהכירו את המעיין הזך ההומה בנפשו, את האהבה הטהורה בהתגלמותה בבשר ובדמות, כשל אחד מאבות החסידות בגבורתה הראשונה, שהופיע בדורנו – היו מרבים לשהות במחיצתו ולהתבשם מהקסם האישי המופלא, ששפע מיהודי זה" ('אש של מעלה', 'הצופה', כ"ח ניסן תש"ד).

בן דודו של ר' חיים, שכאמור ידע להשיב בעצם קיומו את אותו חן של החסידות "בגבורתה הראשונה", היה ר' ישעיה שפירא – "האדמו"ר החלוץ", ושניהם היו בקשר עמוק עם הראי"ה, עד כי זה האחרון התבטא על ר' חיים כי הוא "יחיד כמעט בין צדיקי הזמן, אשר כל חושי קדשו כולם המו כהמות ים לגליו, לאהבת זרע אמונים… לקרב רחוקים ולהשפיע שפע קודש גם על לבבות אטומות". בנו של ר' חיים היה ר' אברהם יעקב שפירא, שהרבה לנגן ולצייר, הציג מתערוכותיו בתל-אביב, בניו-יורק ובפילדלפיה, וכבר נודע בכינויו "האדמו"ר הצייר"; משהו בחן ובתואם הרוז'ינאי דבק בו והתפרץ בשדה האמנותי. גם הנכד, המשורר ש' שלום, חתן פרס ישראל לשירה, עסק  בשדה האמנות והתבטא בעיקר בספרות ושירה.

הספר החשוב הזה מאיר דמות אחת וייחודית מבית רוז'ין. בכך הוא חובר לספרו של הרב יהודה ברנדס, "במלכות הקדושה", שראה אור לפני חמש שנים והאיר בצורה בהירה את דמותו של ר' יעקב מהוסיאטין. שניהם יחד תורמים למפגש עמוק עם פסיפס הדמויות המרשימות שהנהיגו את החסידות הזו.

גבורה על הסוסים

ישנה סערה אדירה ומאוד-לא-מדוברת במפגש האינטימי שבין נער, או נערה, לתורה, ובעיקר בלילות הראשונים לשקיעה בה. שהרי אין תענוג גדול ליהודי יותר משקיעה במסורת הזהב הירושה לו מאבותיו. וסערה אדירה נושבת גם במפגש עם החסידות: עם האור שבתוך האותיות, עם ה"עולמות, נשמות וא-לוהות" המצויים בכל מעשה פרוזאי, עם ההיחשפות לעץ החיים הזה, מלא החשק וקרבת הא-לוהים, שנזרע במזרח-אירופה לפני מאות בשנים. ומכופלת מכולם סערת המפגש של הנער שלא גדל על התורות הללו. והסערה הזו טרם תוארה וראויה בעיניי לפרנס עוד רומנים רבים וחדשים.

אבל יש בסערה הזו גם חשש. חשש מעודף-מוחצנות, מהיסחפות על גלים של חיצוניות ורעש ושכחת הפשטות ומערכות האיזונים הטריוויאליות. ויש בה גם חשש של יהירות וזלזול ביחס לכל האחרים שלא נפגשו, שהמשיכו להיראות בדיוק כפי שנראה אותו נער עד לאותו מפגש-נפץ, ולכל הצועדים – גדולים וקטנים – בדרכים האחרות. ופעמים לכול אלה חוברת גם שנאה מיידית לאותם שאינם בני-ברית, שניזונה בשורשה מאותה פטרנליסטיות. וכאן עשוי המפגש עם ההוד הרוז'ינאי, עם העבודה בצורה של 'דקה מן הדקה', ליישר את הלב הסוער ואינו יודע כיצד להבחין בין 'אש זרה' ל'אש זהר'.

בהקשר הזה אני מבקש לסיים את הדברים בסיפור שסיפר המשורר ש' שלום, נכדו של ר' חיים, על השיעור המכונן שלמד מסבו, עת היה הסב מוטל כבר על ערש דווי ושכינה למעלה מראשו:

היה זה אחד מלילותיו האחרונים. הוא שכב בבית החולים 'וואלך' בירושלים, טרם הושב הביתה לפטירה. נועדתי להיות שומר על יד מיטתו כל אותו הלילה. חיבה מיוחדת הייתה נודעת בינינו… וגם כאן בחשכת הלילה, כשהוא מתפתל בייסורים ומכאובים, נסבה השיחה על שאלה חינוכית.

'מעשה גבורה' מיוחד במינו עשינו אותו יום אני ואחי. מלומדים ברכיבה היינו מן הגולה, מאמנים עצמנו להיות מחייליו של המשיח, והנה כל ימי שבתנו בירושלים לא נזדמן לנו לרכב על סוס. דווקא באותו יום פגשנו בסביבות הר הצופים בערבי, שרעה עדר סוסים. הצענו לו שישכיר לנו סוסים לרכיבה, אך הוא סירב, או שלא הבין לשוננו. ואז עשינו את 'מעשה הגבורה', קפצנו על גבי הסוסים ודהרנו עמם מרחק מה, כשהערבי דוהר אחרינו בצעקות ואיומים ומנסה לשווא להשיג אותנו. אחר כך השבנו לו את הסוסים ופייסנוהו בממון.

מעודדים על ידי 'הסוף הטוב' ומחוסנים בהכרה כי לנו הארץ הזאת והרשות בידינו לעשות בה ככל העולה על רוחנו, סיפרנו את הדבר גם לסבא בבית החולים. ומה נדהמנו לראות את הרושם המחריד שעשה עליו סיפורנו. הוא היה קרוב לבכי, ורצה שאבין שארץ ישראל לא תיבנה ולא תהיה שלנו, אם לא נדע לפרוש סוכת שלומנו גם על הגוי היושב בקרבה. כל אותו הלילה הפך בנושא זה, כיצד המחלוקת בין עם לעם ובין כת לכת בתוך אותו עם, היא המביאה הרס לעולם. ירא הוא להסתלק מן העולם, בראותו את תהום הפירוד הנפערת גם בתוכנו" ('לילה בבית-החולים', 'הצופה', כ"ח ניסן תש"ד).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. חע חיינו ובן ע גן וכ החל לה גן פ לה גיל לי כל כן וכ כן וכ הן טה הם חיה הם חיי הי

  1. פינגבק: המלצות קריאה « « שחרית שחרית

להגיב על אילת לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: