שירת מוח שעירה / חמוטל בר יוסף

 

שירתו הקשה והמתעתעת של המשורר היא הלשון הדרושה לדרכו המיוחדת, הגדושה עוצמות רגשיות כלפי הבית, המסורת והמולדת. שירת האהבה שלו היא שיעור בזוגיות. שום משורר לא כתב שירים כאלה לאשתו

בפעם הזאת, מירון איזקסון; הקיבוץ המאוחד, 2011, 94 עמ'

ארבע שנים לאחר הופעת כרך עב-כרס של מבחר ושירים חדשים, הכולל אחרית דבר בת 68 עמודים שלדן מירון, הופיע לפני חודשים אחדים ספר שירים חדש, הממשיך את דרכו האמנותית המיוחדת מאוד, המשונה לכאורה, של מירון איזקסון.

זוהי דרך שמובילה את הקורא בנחת, ביישוב דעת ובשובבות פתאומית אל קפיצות מחשבה לולייניות, מפילה אותו אל שוחות של אבסורד וגרוטסקה, פותחת סדקים שנפערים כמו מאליהם, בלי רעש, וחוזרים ומתהדקים, כדי לשוב ולהיאחז בעוצמה רבה, אפילו בגבורה, במקום נוח, יציב, שפוי ונאמן. לדרך המופלאה הזאת יש לשוןמשלה, שמבטלת גבולות וחלוקות שהדעת נוטה לקבל.

מזה כעשרים שנה אני עוקבת בסקרנות ובפליאה אחר כתיבתו המיוחדת מאוד שלמירון איזקסון, משורר וגם מחבר רומנים, ובמשך הזמן הזה גם הכרתי את האיש המיוחד מאוד הזה וקשרתי אתו קשרי ידידות ומחויבות. יש אנשים קשים שכותבים ספרות חביבה.מירון איזקסוןהוא אדם המעלה, איש חביב ונדיב, שכותב ספרות קשה מאוד לקריאה, גם למביני דבר מקצועיים ומנוסים. שירתו קשה ל"פיצוח" לא פחות משירתיאיר הורביץ, יונה וולך, אהרון שבתאי וחדוה הרכבי, אם כי היא כתובה בסגנון אחר לגמרי.

סגנון קשה לפענוח, כמו דיבור לא מובן, מתפרש בדרך כלל כסימן למתח רגשי גבוה במיוחד או למצב נפשי קיצוני, המבטל את שליטת ההיגיון. מה שמתמיה ומאתגר בשירים של איזקסון הוא הניגוד בין הרצאת דברים נינוחה הנתונה בתבניות של הרהורים כלליים, הכללות פילוסופיות, אמרות מוסר או פסקי הלכות, לבין האמירות עצמן, שבמבט ראשוןנראות בלתי מתקבלות על הדעת, מערבבות מין בשאינו מינו, אבסורדיות, אם לא בלתי שפויות. קשה להבין אותן אפילו באופן מטאפורי. נאמן לגישתו הפסיכואנליטית, פירשדן מירוןאת התופעה המיוחדת הזאת כעדות לקרעים נפשיים ותסביכים מודחקים של המשורר, המבקשים בעזרת הכתיבה לפרוץ את מסגרת חייו השמרנית – חיי בית, משפחה, שמירת מצוות, אהבת המולדת, כל מה שבעיני פסיכולוגים חשוד בחוסר אותנטיות. אני נוטה לייחס אותנטיות מלאה לעוצמות הרגשיות של המשורר ביחס לנושאי שירתו – הבית, האישה והילדים, ההורים, חיי יומיום ויחסי אנוש בארץ הזאת, קיום המצוות, חשבון הנפש – כל מה שנחשב בעיני חסידים מודעים ולא-מודעים של הרומנטיקה לאויבי השירה, ההשראה, ניצוץ הגאונות, הגדולה הרוחנית והמוסרית. איזקסון זקוק ללשוןמיוחדת ולסגנון מיוחד משום שבדברים אלה הוא מגלה את שורש נשמתו ומשום שהוא מקווה לחלוק את העוצמות הללו עם הקוראים, גם עם אלה שנמצאים בעולם רוחני ותרבותי שונה לגמרי משלו, אלה שבעיניהם אלו הן אולי עוצמות מטורפות או מתחסדות, והם מאמינים רק בעוצמות של דחפים גופניים.

בספר שלפנינו כתשעים שירים, ושליש מהם – קרוב לשלושים – עוסקים בחיי הבית או מציירים מצבים אנושיים בתמונות מטפוריות של בית ובניין. חיי היום יום הביתיים הם נושא נדיר בספרות, שתמיד ביקשה להוציא את האדם משגרת חייו הביתית החוצה, אל פרספקטיבה משוחררת, שתאפשר לראות את החוקים הנצחיים. משוררים רבים ראו את עצמם כבני בלי בית מרצון או שלא מרצון. אלתרמן נשבע אמונים להליכה הנצחית בדרך, שאינה מובילה לשום בית. עמיחי פנה אמנם לראות את האור שבמקרר, אבל מיד לאחר מכן, באותו השיר, עמד ליד החלון והסתכל בגעגועים החוצה, בפוזה הרומנטית הטיפוסית. בשירת איזקסון הבית הוא הקוסמוס כולו, הוא התרשים של חוקי המציאות הנצחיים, הוא המורה. הבית כולל בתוכו את המציאות ואת החלום, את היציבות ואת המסע גם יחד. המשורר עומד כציפור על גג הבית (על משקל "ואני כציפור בודד עלגג" בתהלים קב), אבל הוא נחלץ מבדידותו כשהוא אוסף כוח למעוף מתנומת הילדים הישנים בחדרים "אני כנף בתחמישים/ עלגגהבית אוספת רוח/ מתנומת ילדֵי החדרים". הוא מתעופף בלי להתנתק מטרחות היומיום: "מזונות וטורח בשקיות הבית/ והכנף עימם פורחת". הבית הוא מקומו של הנצח חסר הגיל: "הזמן סיים לסדר עוד מדף בארון"; הזמן שוכב על המיטה כמו חולה סיעודי, ויושבי הבית – גברים ונשים – חייבים לטפל בו, להאכיל אותו כמו תינוק. הבית או הבניין הוא לעתים מטאפורה למשורר עצמו, לגופו – "בודק האיש את גיל שנותיו/ כבית שהרסו זרים/ כדי לבנות מחדש את ריחותיו", ולנפשו – "מיהרו להחזירני לביתי/ בגלל הסתימה הגדולה בחצר/הוציאו שורשים חדשים/ לסלק את הפגמים/ לפתע גילו שאלה שערות ילדותי/ שהפכו לסעיף האדמה שבגופי". לפעמים נשכח ראשו של המשורר על כיסא בבית, "מה דרישתו של ראש/ לבד מתעסק בכרית הכורסא", זה קורה בזמן של עייפות גדולה, כשהראש "חי בלא גורלו/ מביט בשנתך, מנסה לשונות לחקות/ את קול חולשתֵך".

הבית הוא לא מלכודת אלא מקום של יציבות: "מנוחת נפשי מגיעה/ מספר שהשבתי בחדרי למקומו – / הנה גם בחיים האלה יש בביתי שיבה ברורה". לרוב הוא מקום של משמעת עצמית, ויתורים והתאפקות, אבל לפעמים הוא "מתהפך על גבו/ מדהיר חדריו/ מדליף ברזיו/ צוהל כסוס מטונף:/תני לי אישה ניקיון בוקר". הדברים המאיימים על היציבות של הבית נמצאים בתוך הבית עצמו. "ואני חרדתי מהעשבים שבין המרצפות/ ומהילדים שבין החדרים/ שמא ינערו את הבוץ על לבי הגלוי". המשורר מביא אל תוך הבית את הים ואת חמדת הסערות שבתוכו ו"עם טיפות הים החדש אני שב לביתי בנעליי/ וכל המרצפות מגדלות חדרים לחמוד בתוכם סערות". הוא מורח לילדים כריכים, נענה לכל בקשותיהם, ובמגרות הניתנות לסגירה "כעסי הרע שוכב בלי חיתול על השולחן". אפילו כשהבית שבתוכו נתון במצור הוא יודע שהמצור הזה הוא לא של כוחות חיצוניים, אלא של כוחות הבית עצמו: "לפרק בית אפשר/ רק מלבניו הבונות אותו/ שהרי לבנים אחרות/ הורסות לעצמן מגדל משלהן". אכן, במצב של בהילות הבית יכול להיות לגמרי לא יציב: "רק אנחנו נשארים בהולים/בעבור עורו של ראשך/ כמו זמרת ששרה בביתאחד/ ומאז אין הבית שב לרצפתו". ובשיר אחר: אילו המבול היה חול אנשים היו בונים ממנו את הבית. השייכות לבית היא אפוא מצב מורכב של סתירה פנימית ושל בחירה עיקשת: "מרחק הגירוש מהבית נוהם מפחד מול מרחק החזרה/ רק אפיקורוס אחד ארוך/ מתעקש לפתע לכתוב לעצמו ספר תורה". זוהי בחירה במצב של קדושה ושל אותנטיות גם יחד. המשורר בטוח שאפשר להכניס לבית הכול, והוא מבקש מאשתו שתעזור לו "אני מבקשך לקנות בעבורי/ דברים היכולים להישאר בחוץ". הוא שואל: "מתי קולך הפך לחדר/ והפתח לגוף דבר/ צווה המרד בשערותיך/ ולחם זקן הנחת דובר על השולחן". גם האישה הופכת לחדר שיש בו הכול.

בתוך הבית יש הכול – גם "אלה הנעימים/ לאוזניו ולכתביו, לבנותיו ולחישוביו/ ולשאר הנחים בחדרים", וגם כל מה שקורה בו בלילה: "בלילה יבוא אל אשתו/ובאים עמו כל חשקיו/ נשים ומראות פתוחים וזרים/המתעקשים להרגיע את יצרו/דווקא במרחבי גופה// בלילה אחר רק יביט בה/ יקשיב למילות שנתה/היוצאות מאפה וממזונותיה/ ובאות להריח את פניו/ בעייפות של חדרים נעולים".

איך להעביר לקורא את הדרמה של ניצחון הבית על כל הפיתויים שבהם מלא עולמנו החיצוני והפנימי? לשם כך נחוצה, כאמור, לשוןמיוחדת, מטורפת קצת, שובבה מאוד, שמתעתעת בקורא ומשאירה אותו פעור פה. הנה למשל תיאור של שקיעת השמש ("השמש" עמ' 43), שבמהלכה כל הקווים המוכרים "עוזבים את הנהרות ואת כפות הידיים", ו"במקום האש הגדולה/ מציצות המדינות והצווחות כדי להירגע". בשעה זו, אומר המשורר, "יכול כל דבר בעולם/ להימצא לא רק במקום אחד". ואנו תמהים: מדוע בעת השקיעה הדברים בעולם נמצאים לא רק במקום אחד? האם זה משום שהקווים מתבטלים? הצירוף "המדינות והצווחות" הוא דוגמה אופיינית לנטייתו של איזקסון לצירופי שעטנז סמאנטי היוצרים חידוד משעשע וחידה מטאפורית גם יחד. הכוונה היא, ככל הנראה למהומת החדשות והפוליטיקה.  וכאן מופיע הדימוי הבא: "כמו אישה באבלה/ הנזכרת לומר לבעלה הוותיק:/ איני סובלת את עיר הולדתך, /ובמשפט עֶרֶב זה/ היא לוקחת ממנו את קווי יומה". וכי מדוע דווקא כשהיא באבלה (על מי?) נזכרת האישה לומר לבעלה שהיא אינה סובלת את עיר הולדתו? ומה זה "משפט עֶרֶב"? ומה הם "קווי יומה" של האישה, ואיך היא לוקחת אותם מבעלה? ואיך כל זה מתקשר עם שקיעת השמש שמרגיעה הכול ומטשטשת או מבטלת את כל הקווים? האם כשהאישה משחררת בעת אבלה את האמת הלא נעימה היא מאפשרת לבעל הוותיק לראות את חלקיה האפלים, ולהיווכח שכמו כל דבר בעולם גם היא נמצאת לא רק במקום אחד? הקושי לפענח את הדימוי ואת השיר כולו נחוץ, כנראה, משום שהגילוי אינו מופיע כהארה אלא כהבהוב עמום של אמת נסתרת, שכל כבודה פנימה.

ספרות בכלל ושירה במיוחד היא תמיד דיבור שלא כפשוטו, אמירה המשאירה מקום לפירוש, דימוי או מטאפורה. אבל מה פירושו של שיר כזה, למשל:

מקומו של אדם

 קונה לו דברים –

 הנח בי אותם

 כדי שאכריז עליהם

 דפים ומומים, ספסל ופירות.

 עורו של אדם קונה לו דברים ואבק –

 היכנס בי מהר בטרם נשימתך תברח לבדה.

 היפוכם של דברים

 קונה לאדם שיירים טעימים –

 שמא תטריף את קרוביך

 כחולשת הטורפים בעת מחלה" (עמ' 42).

השיר פותח בלשוןהלכתית, אולי נוסח הלכות מכירה ב"משנה תורה" של הרמב"ם או אולי על דרך "אין אדם קונה דעתו בפת לחמו" (ר' חיים המוזג). אך מה יועילו לנו המקורות הללו כאשר אין מדובר כאן במקום כפשוטו ולא בקניין כפשוטו? ה"מקום" הוא הדובר עצמו, שהרי הוא מבקש ממישהו "הנח בי אותם", והקניין הוא ה"דברים" המפורטים בסופו של הבית הראשון: "דפים ומומים, ספסל ופירות". שוב אוסף משונה של פריטים, מין בשאינו מינו! וממתי אפשר לקנות או לרכוש מומים? נראה שהדובר מדבר אל הקדוש ברוך הוא שהעניק לו, יחד עם מומים מסוימים, גם את היכולת לכתוב דפים. אבל איך להבין את "ספסל ופירות"? האם הספסל הוא ספסל הלימודים? האם הפירות הם הנאות החיים? ה"דברים", הלא הם ה"קניין" שעליו נסב השיר (כך על פי הכותרת), חוזרים ונזכרים בכל אחד משלושת הבתים, אך פירושה של המילה הזאת, שאין סתמית ממנה, הולך ומסתתר. כיצד יכול עורו של אדם לקנות לו "דברים ואבק"? האם בדרך זו מבקש המשורר לבטל את חשיבותו של הגוף עוטה העור והגשמיות הקטנונית בכלל? האם הבקשה "היכנס בי מהר/ בטרם נשימתך תברח לבדה" היא פנייה לקב"ה בבקשה נחרצת ובהולה שלא להשאיר למשורר רק גוף ללא נשמה יתרה? והאם הבית השלישי מתאר את האפשרות ההפוכה – כאשר האדם מוותר על הרוחניות ומסתפק ב"שיירים טעימים"? הסיבה לחשש מהאפשרות הזאת היא מפתיעה – דאגה ל"קרוביך" (בני המשפחה? כל מי שהאדם בא איתו במגע?). במצב ה"הפוך" הזה האדם יכול "להטריף" את קרוביו (תרתי משמע), כי ההתמסרות הקטנונית לגוף פוגעת גם בקדושה של האדם וסביבתו והיא גם מידבקת והופכת לטירוף כללי, למחלה, מחלתם של הטורפים.

עליי להודות שאני מעדיפה את השירים שאינם מחייבים מאמץ פענוח כה רב. שירי האהבה של מירון איזקסוןלאשתו הם, לטעמי, מהפכה בתולדות השירה העברית והעולמית. שום משורר לא כתב שירים כה מטלטלים לאשתו ואם ילדיו. באופן המוזר ביותר, הטלטלה יכולה להיות תוצאה של שיר הבנוי כרשימה של סיבות לאהבה, סיבות מוזרות לגמרי אבל כל-כך חכמות: "משום פגם במשפחה/ משום חולשת הלילה/ משום רוח צפונית שגרה/ בחדר אחד משלנו/ ורוח דרומית המצויה ביתר חדרי הבית,/ משום גופך העבה/ משום בגד שנקרע/ משום חולשת מוחי/ שקדחו חור לידו,/ משום אהבת בני/ והמים הגדולים שהתירו מעט מקום/ ליסודות הבית שלנו,/ אמרי לי כעת/ היכן יחכה לי אורך" (עמ' 16). זהו שיר מסוג השירים שאני רוצה לקרוא שוב ושוב וגם להראות לכל מי שאני אוהבת. בשירי האהבה של איזקסון יש לעתים מטאפורות בלתי נשכחות בפשטותן ובאלגנטיות שלהן, כמו למשל "אֵמון יש ביני לבין האישה הזאת/ הכרוכה מסביבי כמו שעון". מטאפורה כזאת – ושירי האהבה של איזקסון בכלל – היא שיעור באהבה, היא שווה ספר הדרכה שלם בחיי זוגיות. אני מאחלת לכל מי שיקרא את הספר בפעם הזאת לחוש את אותן התפעלות והכרת תודה שהוא מעורר בי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בנובמבר 2011, ב-שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: