אבא, סבא ואיש שיבה / יעקב עציון (לפרשת לך לך)

 

"וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵיבָה טוֹבָה" (בראשית ט"ו ט"ו)

רובנס, זקן, 1610 בערך

עובדה מעניינת היא שחלק מהמילים היסודיות ביותר בשפתנו נקלטו לא בצורתן העברית המקורית, אלא בצורתן הארמית. המילים "אבא" ו"אמא" למשל משמרות יסודות בסיסיים המשותפים לכלל השפות השמיות – אך צורתן המקובלת בינינו היא ארמית ולא עברית. ילד מן היישוב לא קורא לאביו "אבי" ולאמו "אמי", אלא משתמש ב"אבא" ו"אמא" הארמיות (אמנם, "במבה" ככל הנראה אינה ארמית).

גם ה"סבא" וה"סבתא" שייכים לאותה משפחה. לו היינו מדברים כדרך המקרא, זקני הבית נקראים היו "שָׂב" ו"שָׂבָה", ובפנייה ישירה הנכד היה קורא להם "שָׂבִי" וְ"שָׂבָתִי".

בפרשתנו מובטח לו לאברהם: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, תִּקָּבֵר בְּשֵיבָה טוֹבָה" – ובעוד שבועיים נקרא גם על קיומה של ההבטחה, עם קבורתו לצד שרה במערת המכפלה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".

בעברית אנו מכירים הן את הזִקנה והן את השֵׂיבה – שני מושגים מקבילים המופיעים לראשונה במקראות אצל אברהם אבינו (כך לשון המדרש בתנחומא: "את מוצא עשרים דור מאדם עד אברהם, ואין כתיב בהן זקנה אלא באברהם, שנאמר 'ואברהם זקן'"). בתרגום הארמי, השֵׁיבה והזִקנה מיתרגמות שתיהן לאותו השורש – סיב – כפי שניתן לראות בתרגומו של אונקלוס לפסוק המצוטט לעיל: "וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָבֵעַ" – "ומית אברהם בסֵיבוּ טָבָא, סִיב וּסְבַע".

התרגום שלפנינו מדגים פעמיים תופעה אופיינית – חילוף בין ש' שמאלית בעברית ל-ס' בארמית. תחת המילה "שֵׂיבה" אנו מוצאים "סיבו", ותחת "שָׂבֵעַ" "סבע" – וכן הוא במקרים רבים נוספים, כגון "עשר" (עסרא), "עשב" (עסבא) ועוד. בערבית, אגב, הזָקֵן ושער השֵׂיבה נקראים שַׁיְבַּה, ואף זהו חילוף אופייני – שי"ן שמאלית עברית הופכת לש"ין ימנית בערבית (כך למשל במילה שְׂמֹאל עצמה – שבערבית נהגית שִׁמַאל, במשמעות צָפוֹן).

אבי זקני

סלבטור רוסה, יעקב נאבק עם המלאך, 1616-1652,

מכל מקום, הסבא השגור בפינו אינו אלא הצורה הארמית לשָׂב העברי.  בפרשת לוט בסדום נאמר שאנשי העיר צרו על הבית "מנער ועד זָקֵן", ובארמית: "מעוּלֵימָא ועד סָבָא". אגב, ההגייה המקורית של המילה "סָבָא" היא במלרע, וללא דגש בבי"ת (וכמו שאומרים קרייני החדשות כשהם מדווחים על אירוע כלשהו "בִּכְפַר סָבָא"). עם השתגרותה של המילה בַּבַּיִת העברי היא נדמתה ל"אַבָּא", וכך נוצרה הצורה סַבָּא (וכפי שאומרים קרוב לוודאי רוב תושביה של העיר כפר סבא).

פתחנו בציון העובדה שמילים שגורות כמו אבא ואמא הן למעשה ארמיות. עובדה מפתיעה נוספת היא שהמילה "סבא" כלל לא שימשה במשמעותה המוכרת – אבי האב או אבי האם – עד תקופתנו אנו. הצצה במילון תגלה שמשמע זה מסומן כחידוש של העברית החדשה – ועד אליה "סבא" פירושו זָקֵן ותו לא.

בלשון המקרא, לעתים נקרא אבי האב פשוט בשם אב. כך למשל, ליעקב אבינו נאמר בחלומו: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" – ואף יעקב עצמו מכנה את אברהם סבו בשם אב, בתפילתו לפני שובו ארצה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱ-לֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי אָבִי יִצְחָק, ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ".

מכל מקום, לא מצאנו במקרא שם מיוחד לאבי האב או לאבי האם. בלשון חז"ל פעמים הרבה נקרא הסב פשוט "אבי אבא" (או "אבי אמא"), אך לעתים הוא נקרא גם בשם "זקן".

נדגים קצרות את שני השימושים. במסכת בבא בתרא (נב ע"ב) נאמר: "האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא – עליה להביא ראיה" (ולעתים "אבי אבא" פירושו גם סבא רבא – או אחד מאבות המשפחה לפני מספר דורות. כך למשל בתפילה ששמים חז"ל בפי חזקיהו המלך: "אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה – החיית את בנה, אבי אבא שחיפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב – על אחת כמה וכמה". אבי אבא כאן הוא שלמה, שקדם לחזקיהו דורות הרבה).

והנה דוגמה לכינוי "זקן" ו"זקנה" לסבא וסבתא, ממדרש בעניין מאבקו של יעקב עם האיש במעבר יבוק:

 אמר רבי חנינא בר יצחק: אמר לו הקב"ה למלאך, שרו של עשו – מה את עומד, הוא בא עליך וחמשה קמיעים בידו – זכותו, וזכות אביו, וזכות אמו, וזכות זקנו, וזכות זקנתו. מדוד עצמך עמו שאין אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו. מיד וירא כי לא יכול לו.

כאן נוקט המדרש לשון קצרה, ובמקום לומר "אבי אביו" הוא נוקט "זקנו". לימים, נכנסה המילה "סבא" בנעליה של המילה העברית "זקן", וקיבלה את המשמע של אבי האב או אבי האם. כך, הנכד כיום כבר אינו קורא לסבו "אבי זקני", אלא פשוט "סבי".

רוח ישראל הסב

נחתום בכמה מילים על הצירוף "ישראל סבא". כיום משתמשים בדרך כלל בצירוף זה כדי לתאר את רוחו המסורתית של העם מדורי דורות. ברם, פירושן המילולי של המילים "ישראל סבא" הוא "ישראל הזקן", כלומר – יעקב אבינו. במקורות חז"ל משתמשים בצירוף זה כשנפגשים אנו בשם "ישראל", וחכמינו רוצים לפרש שאין מדובר בישראל העם, אלא בישראל הסב, יעקב.

כך למשל, בתפילת השחר אנו מצטטים מדי יום את תפילתו של דוד המלך עם העברת המלוכה לבנו, כלשונה בספר דברי הימים (א' כ"ט): "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵי יִשְרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם". יש להניח כי חלק מהמתפללים מפסקים את הפסוק כך – "ברוך אתה ה' א-להי ישראל, אבינו מעולם ועד עולם", כשהמילה "אבינו" מכוונת כלפי מעלה. ברם, טעמי הפסוק מלמדים כי יש לקרוא את המילים "ישראל אבינו" ללא הפסקה ביניהן – ולפיכך פירושן  "יעקב אבינו".

כשרוצה רש"י להעמידנו על כך, הוא מביא בפירושו: "ישראל אבינו – ישראל סבא", היינו ישראל הסב.

בהמשך הדרך, כשם שהעם כולו כונה בשמו של יעקב – ישראל – כך נתפס הצירוף "ישראל סבא" כתיאור של העם העתיק המתהלך לפני א-להיו רבות בשנים, עם כל גלגולי הדורות והזמנים.

yetsion@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: