קרליבך שול בסינגוג אינסטיטיוט / אריאל כהנא

 

מה שאמור היה להיות שבוע מדיני סוער בעצרת האו"ם הפך לחוויה רוחנית מרוממת בין היהודים האורתודוקסים של ניו יורק. רשמי מסע לא מתוכנן בערב החגים של כתבנו המדיני, שלמד להבחין בין מורשת המהגרים לעדכנות הניו-יורקית

ערב ב'קרליבך שול' במנהטן

המרחב הגיאוגרפי, ממש כמו המנעד הרוחני, מצומצם למדי. ברדיוס של 20 דקות הליכה בצפון מערבה של מנהטן (אפר ווסט סייד למתעקשים על המינוח המקומי), בטווח הרחובות 76 עד 96 שבהם הזדמן לי לבקר, שוצפים חיים יהודיים סוערים. מצד אחד, כולם נכנסים תחת ההגדרה של שומרי תורה ומצוות, במובן האורתודוקסי של המילה. מצד שני, הבדלים של שמים וארץ מתוחים בין אלה לאלה.

הימים ימי שבוע הסליחות של האשכנזים, ימי כינוס עצרת האו"ם תחת מילת המפתח שהתפוגגה מאז, 'ספטמבר'. בצידה השני של מנהטן נשלמו באותו בוקר ההכנות לפתיחת העצרת הכללית של האו"ם. בעיניים יהודיות, לאירוע הייתה רק משמעות ופרשנות אחת: עם ישראל הוא כבשה בין 190 זאבים שמקבלים בתשואות ובהתלהבות את נאום ההסתה הכמעט אנטישמי של מחמוד עבאס.

לא תכננתי להתעמק בחיים הרוחניים של יהודי ניו יורק, אלא שבתום השבוע האינטנסיבי בקרב אחינו בירושלים דאמריקה, סברתי שאולי יש במה שראיתי, שמעתי וחוויתי כדי ללמוד או ללמד או אפילו לעשות.

בשול כבר היית?

מסעי האנתרופולוגי החל בשמונה בבוקר של יום ראשון, בשוּל של רֶבּ נחמן. שמונה בבוקר, ולא שבע, כי מדובר ביום ראשון. סאנדיי. את תופעת השוּלס למדתי להכיר בהמשך השבוע: אלו דירות מגורים בקומת הקרקע או זו שמעליה, שקודשו לפני שנים לשמש בתי כנסת קטנים. ארבעת השולס שלי הזדמן לבקר בהם נוסדו, פחות או יותר, בגל ההגירה היהודי לארה"ב, בשליש הראשון של המאה העשרים. במקרים רבים הרב שייסד את המקום התגורר בדירה צמודה. צאצאיו ובני קהילתו אוחזים בדרכו בבחינת מה שהיה הוא שיהיה.

העוני שאפיין את החיים היהודיים אז ניכר בשולס עד היום: ריהוט פשוט ומיושן, הכולל ספסלים ושולחנות תכליתיים, ספריות שכורעות תחת הנטל, מטבח מינימליסטי, וחיסרון של עזרת נשים של ממש. השולס, כך למדתי בהמשך, מאכלסים את תת הקבוצה השמרנית יותר שבין האורתודוקסים. זאת לעומת באי ה'סינגוגס', הנחשבים למודרניים יותר.

סיפור העירוב למשל ממחיש את ההבדל. הרב משה פינשטיין, הפוסק בה"א הידיעה של היהודים הדתיים בניו יורק, התנגד ליצירת 'עירוב' במנהטן או בחלקה, בשל השדרות הרחבות שבהן עוברים יותר מ-60 ריבוא אנשים ביום, למרות שרבנים רבים ראו בכך דבר אפשרי. השנים חלפו, הרב נפטר, וקבוצת רבנים החליטה שהגיע הזמן להקים את העירוב. "אתה תראה הרבה אנשים שמטלטלים בשבת והלכתית זה בסדר. יש על מי לסמוך וגם אתה יכול לנהוג כך", סיפר לי מארחִי, "אבל אנחנו, מתפללי השולס, אנחנו לא מטלטלים. למה? כי כך נתקבע המנהג. המודרניים יותר, שמתפללים בסינגוגס, מטלטלים". האיש אינו חרדי קיצוני או רב מחמיר. מדובר באיש עסקים שמחזיק טלוויזיה ואינטרנט, ורק בפסיפס הדתי משייך עצמו לשמרנים יותר.

בסינגוגס המודרניות אכן בולטת לעין. קודם כול המבנים היפים. בניגוד משווע לדירות השולס הרעועות, כאן מדובר בבתי כנסת גדולים ומכובדים כמו שמקובל בארץ בכל המגזרים. תקרה גבוהה ומעוצבת, ארון קודש מפואר, מושבים מרופדים, עזרת נשים מסודרת וגדולה וכו'. חשובה יותר היא המהות. השולס, מתוך עיקרון, משמרים את מנהג אבותיהם בידיהם. הסינגוגס לעומתם לוקחים חלק פעיל בתחרות הדתית-רוחנית הרווחת בעיר. אחרי הכול, זו ניו יורק וגם שוק הדעות הוא מוצר שמתחרה על תשומת לבו של הצרכן.

זה מתחיל בעטיפה. "כבר שמעתם את החזן שלנו? בואו לתפילות החגים ותשמעו את החזן זאב מולר", מכריזה מודעה בשער 'בית הכנסת המוסדי של הווסט-סייד' ('West Side Institutional Synagogue'). כלומר, לא סתם בית כנסת, ולבטח לא 'שול', אלא מוסד שיש לו נשיאות וועד מנהל ומוסדות ואירועים, קהילה גדולה שחיה את חייה סביבו, סמל מעוצב וגם אתר אינטרנט תוסס ומעודכן, שבו מצאתי לאחר מעשה כי מנהלי המקום הגדירו לעצמם משימה: "לספק סביבה רוחנית, חמה ומקבלת לבני העם היהודי. הייחוד של ה-WSIS הוא שילוב של השראת התורה, תפילה יפהפייה ותוכנית חדשנית. WSIS שואף לשרת את צורכי היחיד והקהילה גם יחד". מובן שהגדרות כאלה, שלא לדבר על אתר ברשת, לא תמצאו בשולס. גם לא ברוב בתי הכנסת בארץ.

שני עולמות ברחוב

ההבדל באריזה בהחלט מלמד על התוכן. התמזל מזלי (או שמא איתרע) לשהות בלילה הראשון לאמירת הסליחות ב-WSIS. הנוסח והמנגינה זהים לחלוטין למקובל מדורי דורות. גם חזן בעל מצנפת הוא מחזה לא נדיר. דרשת הרב דווקא כן. 'מה שנדרש מאיתנו בערב הזה הוא שינוי. שינוי אחד קטן שנקבל על עצמנו הערב. השינוי הזה יעשה את כל השנה שלנו לאחרת וייתן ממד רוחני אחר' (אני מצטט מהזיכרון, לא רשמתי). הרב – שלמה איינהורן, בוגר הישיבה יוניברסיטי – מתח לשפה עדכנית את הרעיון הידוע של קבלת הנהגה מתקנת אחת בפתח השנה החדשה. הוא לא אמר דבר החורג מארבע אמות של הלכה, אבל האווירה, התוכן והמעמד היו שונים כל כך מדרשה אחרת ששמעתי שעות ספורות קודם לכן באחד השולס.

שם דיבר רב חרדי, בעצמו תושב ברוקלין החרדית שרק מתארח במנהטן, על מדרש קלאסי של חז"ל על אודות הקשר בין שירת הים למלחמת גוג ומגוג. הוא מצא בו פרשנויות כאלה ואחרות ובין היתר העלה רעיון כי הזעזועים העולמיים שצפויה להביא איתה המלחמה העתידית מתרחשים כבר עכשיו לא בארץ ישראל אלא ב… מנהטן. שהרי כאן הייתה מתקפת ה-11/9, כאן החל המשבר הכלכלי העולמי וכאן, בבניין האו"ם הלא רחוק, כל העמים עושים יד אחת כנגד ישראל. שלושת האירועים המכוננים האלה התרחשו בחודש באלול ובמנהטן, ואין זה אלא רמז מהיושב במרומים.

איינהורן מהאינסטיטיוט לא בהכרח יחלוק על השולס רבה, אבל אי אפשר היה שלא להבחין בפער המשמעותי בין שניהם. על פי הרב החרדי, במרכז עומד ריבונו של עולם והוא זה שמכוון את המאורעות. על פי איינהורן, במרכז עומד האדם ובידיו הכוח לחולל שינוי. אותה תורה, אותו זרם, אותה שכונה, אבל סאבטקסט אחר בתכלית. כמעט סותר.

בין קוטב לקוטב התגלה מכנה משותף שלפחות אותי הפתיע ושמו קרליבך. כן, שלמה קרליבך. ממש כמו בישראל, גם באמריקה היהודית קרליבך זוכה לעדנה סוערת הרבה אחרי מותו.

קרליבך של הווסט סייד הוא לא רק מוסיקה אלא קודם כול שוּל חי וקיים. הקרליבך-שול המפורסם שהפעיל ר' שלמה שנים רבות ברחוב 76 פועל במלוא הכוח גם היום. מצד אחד, כמו השולס, זוהי דירה שהוסבה לבית תפילה. מצד שני, ברור שהמקום אינו שגרתי. העיצוב מטופח, עזרת הנשים הענקית פולשת לזו הגברית וקולות הגברות השרות במלוא גרונן מאפילים על אלו של הגברים. פורמלית אני עדיין במתחם האורתודוקסי. מעשית, זהו הקרליבך-שול.

הגעתי בקריאת התורה. מורשת קירוב הרחוקים והשוויון שאפיינה את האיש בחייו מוסיפה להתקיים בידי ממשיכי דרכו. פסיפס המתפללים, שלא היו רבים, אומר הכול. לא חליפות וכיפות שחורות כמו בשולס, אלא כיפות בוכריות או סרוגות, ובגדים צבעוניים בסגנונות מגוונים. הגבאי שמואל ילין – בפי כול ש"י – מתעניין בכל אורח שנכנס. בין קרוא אחד למשנהו הוא מעדכן את המתפללים באיזה עמוד ושורה נמצא בעל הקורא. "עכשיו נקרא בעמ'… במילים…".  ב'מי שבירך' הוא מאריך ומאריך בשמות הפרטיים של כל קרובי העולה ומכריו. השיא מגיע בסיום הקריאה כאשר ש"י פונה לנשים ושואל 'יש מישהי המעוניינת במי שבירך?'

בתחילה שורר שקט אך אחרי רגע נזרקים לחלל עוד ועוד שמות של בנות ישראל. באין מחיצה גבוהה, נקל לראות שרבות מהנשים עריריות: רווקות, חוזרות בתשובה, אולי גיורות. יש גם לא מעט זוגות של אם ובתה. מי שבאה לכאן עושה זאת ללא ספק מתוך רגש עמוק. מגיע להן 'מי שבירך' לנשים האלה. הרי אין מי שיברך אותן זולת הן עצמן.

קרליבך לייב

המתרחש בקרליבך-שול הוא חלק מזערי בלבד מהתפשטות הקרליבכיזם. זה מתחיל בשולס, אלה שהסתייגו ממנו בחייו וכעת מפזמים את לחניו בדבקות. הם עצמם מעידים על כך "שהקדים את זמנו", כלשון אחד המתפללים שעמם שוחחתי על התופעה. זה ממשיך בתפילת הסליחות באינסטיטיוט, כשהחזן מתחיל לפזם את 'הנשמה לך' או 'שפכי כמים'. הקהל המכופתר מתנער לפתע ומתחיל לשיר עם כל הלב ובהתרגשות. כל אלה היוו קדימון לקראת הדבר האמיתי.

"כדאי לך לבוא הלילה לסליחוס שלנו ב- WSIS. כאן בשול אין מקום. לכן התפילה תתקיים שם. אלף איש יבואו", ניסה והצליח ש"י למשוך אותי. כדבריו כן היה. בחצות הלילה, כשנסתיימה תפילת הסליחות של המתפללים הקבועים ב-WSIS, החלה ההתארגנות של האורחים, כלומר גבאי הקרליבך-שול.

נחש אנושי ענק השתרך מהכניסה ל- WSIS ולכל אורך הרחוב. ש"י הנ"ל הוא זה שמחלק עכשיו הוראות. מיקרופונים, מצלמות ונגנים – כולם תופסים את מקומם על הבימה או ליד ארון הקודש. השעה כבר אחת בלילה. התפילה אמורה הייתה להתחיל לפני חצי שעה אבל מי מסתכל על השעון כשמדובר בקרליבך. באין ר' שלמה, מנסים שניים למלא את מקומו. אחיינו, ר' נפתלי סיטרון, אחראי על הסיפורים. ר' יהודה גרין ממונה על התפילה, המנגינות והנשמה היתרה.

ההכנות וההקדמות נמשכות ומתארכות, אבל בסוף, כשגרין פוצח, ההתלהבות סוחפת כמו זרם מים אדיר. הקהל המתפלל שר איתו בכל הכוח. את המנגינה של 'משה ואהרון בכוהניו… מזמור לדוד' הוא מלביש על אחד מפיוטי הסליחות. קולו צרוד ומרעים, גופו מתעוות ומזיע מהמאמץ, והעומקא דלִבא שלו חודר את כל הלבבות. מה יש בהם בלחנים האלה שפורט כך על הנפש?

מכל המינים ומכל הסוגים, כולם עכשיו שרים, רוקדים, קופצים וזועקים כשהם דבוקים זה בזה (חפשו 'יהודה גרין, סליחות' ביוטיוב ותטעמו מהאווירה). ליטאים וסרוגים, מעונבים וחסידים, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים – אין קבוצה בפסיפס האורתודוקסי שלא מיוצגת כאן. וההתלהבות של גרין סוחפת את כולם מעלה מעלה. אנחנו לא בדיוק יודעים היכן הוא אוחז בתפילה אבל זה לא ממש משנה. ביחד ולחוד כולם מדברים עם ריבונו של עולם בשתיים לפנות בוקר, ללא מילים אבל בשפה הכי פנימית שיש. שעות ארוכות, ממש עד לפנות בוקר, נמשכת האקסטזה. רחמנא לִבא בעי והלילה הוא קיבל אותו.

ובאשר לקרליבך, כשחי ופעל ממש ברחובות האלה, נדחה על ידי המיינסטרים האורתודוקסי. עכשיו, ממש כמו בארץ, וכפי שחלם, הוא ומורשתו לוקחים חלק חשוב בחיבור הקהילה וביציקת משמעות לדרכה הרוחנית. גם בזכותו, אבל עדיין באמריקה, עם ישראל חי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

פורסמה ב-2 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: