לא רק בזכות ר' יואל משה / ראובן גפני

 

ארבעה דורות של פעילות ציבורית בארץ ישראל ידעה שושלת סלומון המפוארת והטביעה חותם ראשון של ציונות. הרהורים על המשפחה שמציינת החודש 200 שנה לעלייתה ארצה

יואל משה סלומון

בניגוד לאופן שבו מתוארים הדברים על פי רוב, רבים הוקסמו מדמותה הייחודית של משפחת סלומון עוד הרבה לפני שנת 1970, אז פורסמה לראשונה הבלדה על יואל משה סלומון שכתב יורם טהר-לב והלחין שלום חנוך. אמנם, בדומה למשה מונטיפיורי ומרכבתו, ששירם של חיים חפר ודובי זלצר העניק להם תחייה מחודשת, או אגדת אלכנסדר זייד, שנבנתה אף היא לא מעט על "אדמה אדמתי" המטלטל של אלכסנדר פן, אין ספק שהבלדה הנודעת על יואל משה ההופך לציפור באדמות אומלבס סייעה בהטמעת דמותו – ובעקיפין משפחתו כולה – בתודעה הציבורית ההיסטורית. ואולם, כאמור, תהא זו טעות לתלות רק בה את צריבתה של המשפחה באופן ייחודי כל כך בקורות העם והארץ במאתיים השנים האחרונות.

לרגל הכנס המשפחתי הגדול של בני סלומון הנערך השבוע בירושלים, מאתיים שנה לאחר עליית אבי המשפחה ארצה בהושענא רבה תקע"ב, אבקש להרהר מעט בנינוחות בגורמים שהפכו את משפחת סלומון למה שהיא: בעיקר בעיני עצמה, אולם ממש לא רק בעיניה בלבד.        

ראשון האשכנזים

מעבר לכל דבר אחר, דומה שהייתה זו הראשוניות – אותה תכונה חמקמקה, שרק לאחר מעשה ניתן על פי רוב לזהותה – שייחדה את בני המשפחה הנודעים והמוכרים יותר. אלו פעלו בירושלים – ומאוחר יותר גם מחוצה לה – מראשית המאה התשע עשרה ואילך, ועמדו בחזית הנעשה בארץ ישראל במשך יותר ממאה שנים. אבי המשפחה, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, לא היה האשכנזי הראשון לעלות לארץ ישראל בעת החדשה, וככל הנראה אף לא הראשון שעלה לירושלים – חרף האיסור העות'מאני על כך – בשנת 1813, לאחר שנתיים שבהן התגורר בעכו ובצפת. במקביל אליו עלו לארץ ולירושלים אשכנזים נוספים שנמנו על קבוצת "תלמידי הגר"א", חלקם אולי גם בני המשפחה "המתחרה", ריבלין, שזכתה אף היא לימים לתהילת נצח. ואולם, בניגוד לחלק מחבריו, דומה שר' שלמה זלמן (שלימים הוכר בעיקר בכינויו הראש"ז) היה אחד הראשונים – אולי הראשון – שהבליט בלא בושה את זהותו האישית, המשפחתית והיהודית, ובאופן משתמע גם את שאיפותיו ארוכות הטווח בנוגע לעתידו של העם היהודי בארץ ישראל ובירושלים. לפי המסורת המשפחתית, ובדומה לחלק מחבריו, נהג אף הוא להתלבש באופן שהזכיר את היהודים הספרדים ואף הרגיל את לשונו לדבר ערבית על מנת להיטיב להסתדר בסביבה התרבותית והדתית החדשה שאליה הגיע, אך לאחר שנים אחדות החליט כי אין עוד טעם להסוות את דמותו ואת שאיפותיו, ופעל ללא ליאות להשבת חצר "החורבה" לבעלות יהודית, ומאוחר יותר גם לבנייתו בפועל של בית כנסת אשכנזי במקום, שישיב לעיר את עטרתה החרבה.

אלא שראשוניות הצהרתית ותובענית זו הייתה לבסוף בעוכריו: לאחר ניסיון התנקשות אחד שלא צלח, הצליחו מספר ערבים לפגוע בו בדרכו מביתו לבית הכנסת מנחם ציון הסמוך לחצר החורבה, ולאחר ששכב פצוע חדשים ארוכים נפטר הראש"ז, בדרכו להימנות כחלל היהודי הראשון שגבה הטרור הערבי בארץ ישראל. וכך, מאתיים שנה לאחר עלייתו ארצה ומאה וחמישים שנה לאחר פטירתו, מונצח הראש"ז בין השאר על גבי הלוח הראשון באנדרטה לאזרחים נפגעי פעולות האיבה בהר הרצל, ייחוס שיש להניח שהוא עצמו לא העלהו כלל על דעתו.

מיוזמי החקלאות

בנו של הראש"ז, ר' מרדכי צורף, אחז אף הוא באותה מידה ראשונית. הוא היה ככל הנראה בן המשפחה הראשון שנשא את השם "סלומון", על שם אביו, והיהודי הראשון שיזם פעילות יהודית חקלאית בארץ ישראל, הן סמוך לעיר ירושלים והן במרחק רב ממנה. וכך, בביקורו השני של משה מונטיפיורי בארץ ישראל, בשנת 1839, הגיש לו צורף תוכניות מפורטות בדבר האפשרות להקמת כפרים חקלאיים יהודיים בכל רחבי הארץ, תוך שהוא מציג לו מסמכים שונים על אדמות שחכר בעצמו במקומות שונים עוד קודם לכן.

יזמותיו החקלאיות של צורף, יש לציין, לא האריכו ימים. מונטיפיורי, למרות רצונו הטוב, לא הצליח לקדם את התוכנית השאפתנית לנוכח הסתייגויותיו של מוחמד עלי, השליט המצרי, וגם פעילותו החקלאית הפרטית של צורף גוועה עד מהרה. גם פטירתו הייתה הירואית הרבה פחות, אם כי בעלת סמליות משל עצמה: הוא נפטר במגפת הכולירה הנוראה שהשתוללה בעיר בשנת 1865, ושהייתה ביותר ממובן אחד סמל נאמן לדלות החיים בירושלים בתוככי העיר העתיקה.

בנו של ר' מרדכי – יואל משה – הושפע ככל הנראה עמוקות מדמויותיהם של אביו ושל סבו, ושינה שוב את שם משפחתו, אם כי לשנים אחדות בלבד. הוא כינה עצמו במשך כעשר שנים יואל משה בהר"ם – בן הרב מרדכי – על מנת להנציח את זכרו של אביו. מעבר לשינוי בשם המשפחה, היו אלו פעולותיו האחרות של יואל משה שהחלו לשנות באופן מהותי ומעמיק את חיי היהודים בארץ ישראל. תחילה היה זה ייסודו של העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, "הלבנון", שיואל משה היה אחד משלושת מייסדיו, לצד מיכל הכהן ויחיאל מיכל ברי"ל; לאחר מכן הייתה זו שכונת נחלת שבעה, שיואל משה היה אחד ממייסדיה, ושהייתה הראשונה שבנו יהודי ירושלים האשכנזים בכוחות עצמם מחוץ לחומות (והשלישית בסך הכול, לאחר משכנות שאננים ומחנה ישראל); שלוש שנים מאוחר יותר היה זה הניסיון לרכוש אדמות בסביבות יריחו לשם הקמת מושבה חקלאית יהודית ראשונה; ולבסוף הייתה זו הבלדה, או בעצם המושבה פתח תקוה עצמה, שיואל משה היה הרוח החיה בהקמתה ובהתבססותה.

ראשוניות רבגונית זו – אידיאולוגית, חברתית, כלכלית וגיאוגרפית – מסמלת אולי יותר מכול את פועלם של שלושת הדורות הארצישראליים הראשונים במשפחה, וזאת למרות שלא תמיד הוכתרה פעילותם בהצלחה: הראש"ז נפטר בטרם שהיה סיפק בידו להגשים את תוכניותיו ל"חורבה" במלואן; בנו, ר' מרדכי, נאלץ אף הוא לזנוח את תוכניותיו החקלאיות כבר בראשיתן; ואפילו יואל משה, שמסתבר שהיה המעשי ביותר מביניהם, ראה את עיתונו העברי הראשון נסגר לאחר כשנה, ואת פתח תקווה מתפנה מדייריה היהודים לאחר כשנתיים ראשונות וקשות.

אלא שזו בדיוק, כך נדמה, כוחה של הראשוניות: גם במקום שבו התוכניות עצמן נכשלות, הרי עצם העלאתן, ניסוחן והפעלתן הראשונית מסמלים את הדרך לדורות הבאים: אלו משלימים את המלאכה על בסיס אותם ניסיונות ראשונים, ותוך התייחסות מתמדת אליהם.

חזית ציבורית חדשה

לצד אותה ראשוניות, ואותן פריצות דרך חוזרות ונשנות, דומה שבמקרה זה גם לאורכה ולהרכבה של השושלת המשפחתית נודע תפקיד של ממש בעיצוב מקומה בתודעה הציבורית.

בארץ ישראל של המאה התשע עשרה נחשבו האשכנזים עדיין לתושביה החדשים של הארץ, הן ביחס לשאר האוכלוסייה היהודית והן ביחס לאוכלוסייה הערבית. חלק מן המשפחות הספרדיות הארצישראליות, המתהדרות בעשרות השנים האחרונות בתואר המעורפל "ס"ט", התיישבו בארץ החל מן המאה השש עשרה, ויצרו בארץ שושלות משפחתיות ארוכות ומסועפות, שעִמן נמנו בין השאר רבנים, חכמים ואנשי מעשה. שמען של משפחות כגון מיוחס, נבון, אשכנזי וולירו נודע למרחוק לא רק הודות לעושרן ולמרכזיותן בחיים היהודים בארץ ישראל, כי אם בעיקר הודות לעובדה שצאצאיהן ובניהן היו שותפים לנעשה בארץ דור אחר דור, אתגר אחר אתגר, תוך שהן שולחות את ידיהן בשלל תחומי פעילות – רבנות והוראה; הקמת ישיבות ובתי מדרשות; איסוף כספים בגולה וחלוקתם בארץ; יוזמות כלכליות וחברתיות שונות וכן הלאה.

החברה האשכנזית הארצישראלית, לעומת זאת, התגבשה לדורות רק בשלהי המאה הי"ח, והתבססה במידה רבה רק מראשית המאה הי"ט. מעטות היו המשפחות האשכנזיות שהצליחו לקבע את מעמדן במרחב הציבורי היהודי בתוך כמה עשרות שנים, באופן שידמה למקומן התודעתי של המשפחות הספרדיות, המוכרות והוותיקות בהרבה. על רקע זה הייתה משפחת סלומון חריגה ובולטת מאוד: פעילותה הציבורית בארץ ישראל החלה סביב שנת 1813, הקיפה תחומי חיים שונים – ביניהם כלכלה, חברה ודת – וייצבה עצמה כמורשת אידיאולוגית ומשפחתית העוברת מדור לדור, תוך שהיא נותרת תמיד בקדמת הבמה ונאבקת מול יריבים מרים, הן מבית והן מחוץ: החל מימיו של הראש"ז, הנאבק בו זמנית באלו המתנגדים לבניית החורבה ובמנהיגי האוכלוסייה הערבית, וכלה בנכדו, יואל משה, הנאבק מרות על אמונותיו וחלומותיו הן עם חלקים נרחבים בקרב היישוב היהודי בירושלים (והמיוצגים בידי העיתון המתחרה, "החבצלת"), והן עם ערביי הכפרים הסובבים את פתח תקווה, שאף הם אינם בהכרח ששים להעניק לו תמיכה וסיוע בכל עת שהוא זקוק להם.

כוחה של השושלת, מן הראוי לציין, לא עומעם גם לאחר פטירתו של יואל משה עצמו בשנת 1912: בנו, חיים סלומון, שימש בתקופת המנדט יו"ר ועד קהילת ירושלים, חבר בוועד הלאומי וחבר מועצת העיר ירושלים, ולצד פעילותו הציבורית היה ממייסדי חברת "סלומון, לוין ואלשטיין", שממנה צמחה לימים חברת התרופות "טבע". כך, אולי יותר מכל שושלת משפחתית אשכנזית אחרת, מצאו בני סלומון את מקומם בחזית העשייה הארץ ישראלית במשך למעלה ממאה שנה ברציפות, ותוך כך קיבעו ללא ספק את מקומה של המשפחה בתודעה הציבורית, הנכתבת מחדש פעם אחר פעם.

בין ציונות לארצישראליות

לצד כל הנאמר, דומה שמימד נוסף הקשור בתודעתנו במשפחת סלומון – לפחות בגלגוליה הראשונים – הוא הקשר הלא לחלוטין פתור שבין עשייתה היא לבין העשייה הציונית שבאה לאחריה, ואשר במידה רבה מילאה את שאיפותיה.

לאורך כל המאה הי"ט השתייכו בני משפחת סלומון באופן עקבי לציבור שזוהה כיישוב הישן האשכנזי בירושלים, אם כי גם לשוליים המשכיליים והליברליים יותר שבו. את פעילותם ראו בני המשפחה ללא כל ספק כפעילות דתית ורוחנית, ועדות לכך תהיה קשריהם עם הרבנים השונים בירושלים, הן אלו שתמכו במטרותיהם והן אלו שהתנגדו להן. אמנם, מאליו ברור שהיו בקרב בני היישוב הישן כאלו שראו בחומרה רבה את ניסיונותיו של ר' יואל משה, למשל, לפרוץ את גבולות העיר העתיקה של ירושלים, מבחינה גיאוגרפית ואידיאולוגית כאחת, ואולם הדברים נותרו בסופו של דבר כעימות אידיאולוגי בתוככי המחנה, יהא מר ככל שיהא.

הציונות המעשית האירופית, שהחלה להשפיע על הנעשה בארץ ישראל בשנות השמונים של המאה הי"ט, המשיכה במידה רבה את פעילותו של יואל משה, אולי אף של אביו וזקנו, לעתים באופן מודע ולעיתים בלי כוונת מכוון: את הקמתה המחודשת של פתח תקווה בראשית שנות השמונים ליוותה פעילות ציונית מוצהרת; את השינויים באופייה של החברה היהודית בירושלים הניעה גם התנועה הציונית באופנים שונים, עד שזו הפכה לאחד מן המוקדים היישוביים הבולטים ביותר בתקופת המנדט, וסופה שהייתה ראויה להיבחר לבירה; אפילו את בית הכנסת החורבה, שהראש"ז עמל על הקמתו מאה שנים קודם לכן, הפכה התנועה הציונית בתקופת המנדט לאייקון ציוני, שטקסים כגון הפקדת דגל הגדוד העברי בו נתפסו כמובנים מאליהם.

אלא שהמשכיות מבורכת-לכאורה זו, בין פעילותם של חלק מבני היישוב הישן לבין הפעילות הציונית שהגיעה מאוחר יותר, לא תמיד נוחה הייתה, לא לאלו ולא לאלו, ודומה שהיא מציבה אתגר לא פשוט לפתחה של התודעה ההיסטורית באשר היא: האם אכן החלו הדברים בשנת 1882, עם ראשיתה של "העלייה הראשונה" והקמת ראשון לציון, או שיש לתחם את הדברים באופן שונה? האם אכן היה קשר מהותי בין פעילותו של ר' יואל משה לבין זו של המוסדות הציוניים המאוחרים יותר, או שהייתה זו זהות רק למראית עין? והאם חלם הראש"ז על הטקס הממלכתי שהתרחש עם חנוכתה המחודשת של החורבה לפני כשנה וחצי?

על שאלות אלו קשה מעט לענות, ולעתים דומה שהמאבק על כתיבתה של ההיסטוריה עדיין נמשך. בספרים ובמחקרים השונים תימצאנה תשובות שונות לשאלות החוזרות על עצמן פעם אחר פעם: האם אכן הייתה נחלת שבעה כה משמעותית, או אך נדבך הכרחי ונוסף בתהליכים שהיישוב הישן כלל לא הניע בכוחות עצמו? האם היו אלה פתח תקווה, ראש פינה או ראשון לציון שפרצו את הדרך למושבות הבאות אחריהן? והאם ניתן להפריד באמת ובתמים בין ציונות לארצישראליות?

דומה שדווקא הותרתן של שאלות היסטוריות מעין אלו בתחום האפור היא המעניקה למשפחת סלומון, לפחות – יהא אופייה אשר יהא – מעט מקסמה הייחודי כל כך.                  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

פורסמה ב-2 בנובמבר 2011, ב-גיליון לך לך תשע"ב - 743 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: