צמיחה מתוך האש / הרצל חקק

 

רומן חדש משלב עלילות שונות מתקופת השואה ומציג את רגעי האהבה והתקווה לצד האימה, אולי כדימוי לתקומה הלאומית מאפר. סיפורם של יחידים כסיפור של עם

אהבות בצל האפר, הדסה מור; כוכב, 2011, 352 עמ'

הרומן שכתבה הדסה מור הוא קוקטייל של מוטיבים, רגשות, הגיגים ועלילות. הלהבות של התקופה ושרידי האפר מכסים את הכול. "אהבות בצל האפר" הוא קודם כול דרמה. דרמה שמבקשת להציג עלילה של יחידים ועלילה לאומית.

זה ספר דחוס ומלא להט, רומן שיש בו גם אהבה וגם היסטוריה, גם עלילת חיים סוערת ונפתלת וגם תורת חיים, שכולה זיכרון וזהות. השם עצמו כמו כולל בתוכו  דבר והיפוכו – אהבה ואפר. אהבה נקשרת בתודעה  לתחושת אושר, לחיפוש אחר בניין קשר, בניין חיים, דרך להתוות המשך של חיים. בעוד האפר נתפס כמשהו שקשור בחורבן, בקץ החיים, בסבל של בית שנהרס.

מור שוזרת פרקי עלילה, מציירת דרמה מרגשת, מחברת קורות חיים של שתי משפחות, שהתאחדו והתחברו לאחר תלאות, ובחוטי חייהן של המשפחות נרקמים גוונים חזקים של אהבה, וצבעים חרוכים של אפר.

שתי המשפחות חיו במזרח פולין ובוורשה, ותקופת משבר קטלנית משנה את חייהן, שוברת את שלוות החיים, את תמונת האידיליה, שנראית בדיעבד כשקט מדומה, שקט שלפני הסערה. הסיפור משתרע  ונפרש ומספר על גורלם של בני המשפחה השונים: סיפור קורותיהם של  הבנים שברחו מן הגטו, לפני  שפרץ בו המרד ולפני חיסולו. סיפורו של  יודה,  שנמלט לפרטיזנים שביערות, סיפור  שפתח צוהר בעלילה לתיאור חיי הפרטיזנים  ומלחמתם  הנועזת המחתרתית בנאצים; סיפורן של ה'בלוקדות' שערכו הנאצים  בפרטיזנים ובמשפחותיהם, וכך סיפורי הישרדות וגבורה עד להעפלה.

כשאתה נסחף עם העלילה, אתה קולט אט אט, שבתוך התופת צצה אהבה בכל פינה: גם ברגעי האימה במחנה הריכוז, גם בעת פוגרום ביהודים, גם על סף התהום ליד הבורות הכרויים, בצעדת המוות, ברגעי השפל הנוראים של הקיום האנושי. הסבל ותלאות הקיום מחדדים את החושים והדסה מור מנסה לצלול לעומק הנפשות.

לצד הממד האישי של גיבורי העלילה, נגלה הרצון לכתוב אפוס שיבטא את השבר והתחייה הלאומיים. היא גם מספרת וגם כותבת היסטוריה:

"דפי ההיסטוריה אינם פוסקים מלדפדף את עצמם לדעת, אינם שואלים איש מתי להחיש את האירועים ומתי להאט. הזמן אדיש לאירועים ולצרכים של בני האדם ואינו מתאים עצמו לפרט הזה או האחר…הוא מאוד דייקן כבר מיליוני שנים ולעולם אינו מאכזב…דפי ההיסטוריה מתהפכים כמו מאליהם…".

העלילה עמוסה במצבים מסעירים, ולעתים יש תחושה שהקצב מואץ מדי. שאין זמן ומקום לעכל תחושות, להתמקד במשמעות המעבר מאירוע לאירוע. רגעים מרגשים הם למשל בתיאור הבריחה מהבית של רייזלה,  בתו של רב הקהילה בזמושץ'  בדיוק בראשית ספטמבר 1939, ביום שבו פרצה המלחמה. הדסה מור מובילה את העלילה לרגע טוב, להצלתה של הגיבורה בעת פלישת הנאצים לעיירה והשמות שהם עושים ביהודי העיר. הגיבורה מועברת לבלז'יץ, שם היא יולדת את בנה ביום הראשון למבצע ברברוסה. אך הלשנות של תושבת נוצרייה, היתפסות בשעת נסיעה ברכבת, ממש כבסרט הוליוודי, יוצרות תפנית בעלילה. רייזלה מובלת מהתחנה הישר למחנה ההשמדה מיידנק. ואכן, ניצוץ האהבה, שאינו פוסח על הספר, נדלק והנה לנו אהבה של רייזלה עם רובקה, נגן הכינור בתזמורת. בעלילה המקבילה מובאים קורותיה של משפחתו העשירה של אותו רובקה. הטרגדיה בעת הפצצת בית הכנסת, גירוש יהודים, גזירות, טלאי צהוב, היסטוריה שאינה עוזבת אותנו לרגע. פרשיה מרגשת אחרת היא פרשת ילדי טהרן, אותם פליטים שהגיעו דרך ברית המועצות לטהרן ומשם לארץ. מור מספרת את סיפורו של ילד נטוש, שדרכו נפרשת הפרשה.

הדסה מור יוצרת פקעות חוטים של עלילות שונות, שהקשר ביניהן נותן משמעות כוללת לכל המסופר, ומבחינה זו אין זו דרמה עלילתית בלבד, אלא יש לה משמעות של רומן חברתי, רומן היסטורי שמבטא תקופה. הרצף בין הדמויות ובין העלילות יוצר מכלול של חברה יהודית בתהליך של מאבק, מאבק על קיומה, על צלמה,  ומעבר לשואה בוקעת הגבורה הרוחנית.

קשה לעסוק בסיפור השואה, בכל פרשת הסבל של היהודים במהלך התקופה, והתחושה שלי היא שמעבר לכל התופת, מגלה הדסה מור את החיוניות, הגבורה והאנושיות שמעבר לכול. מור השכילה להעניק תחושה שאש הקיום היהודי ניצחה, שהייתה צמיחה ופריחה מתוך האפר.

כאשר מסיימים את הקריאה בספר המרתק, מרגישים אנחת רווחה. לאורך כל הקריאה אנו עוברים מקרון לקרון, מעלילה לעלילה, שבלהט של כתיבה, נכתבו בעוצמה סוחפת. הדרמה של תקופת השואה כתובה בעוצמה רגשית, העלילות משופעות ברגעי דרמה מרטיטים, בדימויים חושניים, בתיאורים מרתקים, וחלק מן הדרמה מספק לקוראים רגעים של מתח וסקרנות לגבי המשך העלילה. ואולי חשוב מכו, הדסה מור יודעת לחבר את הקוראים הן לדמויות שהיא בונה והן לעלילת-העל הציונית-יהודית.

הכרתי את הדסה מור מיצירות קודמות שלה, ומתקופה ארוכה של היותה סוקרת הצגות ועולם התיאטרון בכתבי עת. העיתונות התעניינה בה בעיקר בנושא שהסעיר את היישוב: פרשת חייה, הקשר עם משה דיין, הספר שכתבה בעקבות זאת וזכה לתהודה ציבורית.הספר הנוכחי אינו עוסק בכך, אך ברור שנושא האהבה מלווה את כל גיבורי הספר, במצבים שונים, גם האיומים ביותר.

מסיפור חייה מובן שהדסה מור לא חוותה את השואה, אך בדרך שבה מוצגות העובדות בסיפור ובהצלבה עם סיפור חייה, קולטים את התחושות של היישוב בארץ בשל החשש שאכן הנאצים יגיעו לארץ ישראל, לאותה כוננות ספיגה מן הנורא מכול. מתברר, שגם יהודים בארץ ישראל חוו אז את הטראומה של השואה, מן הזווית שלהם, והרומן שכתבה הדסה מור הוא סוג של תיעוד מזווית זו, ניצולת שואה, כשההגדרה כמובן קשורה לעובדה, שצבאותיו של רומל לא הגיעו לכאן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: