מבול של שפע ותיבה של צדק / ישעיה שטיינברגר

   

חברה הסובלת מעודף אפשרויות צפויה לאבד דעתה ולהיחרב במבול הרסני, אם לא תשמר את חזונה, תסתפק במועט ותבנה את כלכלתה על אבני יסוד יציבות. בין תיבת נח למאהלי רוטשילד

רחוב בהונג-קונג

                    

לפני כחמש עשרה שנה התקיים כנס רבנים שהוקדש לתקשורת המודרנית. מנכ"ל הרשות השנייה דאז, נחמן שי, דיבר בהתלהבות על החזון ההולך ומתממש של אפשרות ל-500 ערוצים בטלוויזיה. כמה מהרבנים (וכותב השורות ביניהם) העירו שזהו חזון עוועים שעלול להוציא את הצופה המזפזף מדעתו. הייתי סבור שזה פחות או יותר מה שקרה במבול.

לפי פשוטו של מקרא, המבול בא והתרגש על חברה של חמסנים מושחתים וסוטים. אבל המעיין בכתבי בעלי המוחין נחשף למסקנות הפוכות. אזכור תוחלת החיים של משה רבנו הביא למסקנה שדור המבול אינו אלא מהדורה קמייתא של דור המדבר הידוע גם כדור דעה, דור הנפילים של יוצאי מצרים ומקבלי התורה. עוצמת נפילתם הייתה כגודל שיעור קומתם – הן במקור, במים ששטפו אותם, והן בגלגולם העתידי, במותם במדבר.

לשון אחרת; השפע העצום של ההשגות והתובנות, של העושר והתחכום, שהיה מנת חלקם, הוא שהיה להם לרועץ. שפע זה הוא מקור הבלבול הקולוסאלי שהביא לקריסת עולמם. המבול אינו רק עונש בחינת מידה כנגד מידה. הוא בעיקר תוצאה ישירה של מעשיהם; הוא הביטוי לבלבול שהיו שרויים בו. הווה אומר: הם כרו לעצמם את קבריהם כהעתקם המאוחר, דור המדבר לימים. השחתה חברתית ומוסרית הורסת את כל התשתיות. היא משולה לטרגדיה יוונית שגורם החורבן מעוגן בה מינה ובה – באישים ובמצבים הידועים והברורים כמעט מראש.

כשל לא צפוי

החברה האנושית אף פעם לא תיקנה את קלקלותיה לגמרי. למעט שני דורות – אלו של חזקיהו המלך ושל רשב"י, שבהם לא נראתה הקשת בענן. אלמלא שבועת ה', המבול אמור היה להציף את העולם כל שעה ושעה. הנסיבות וההשחתה פשטו צורה ולבשו צורה, אבל זרע הפורענות נותר תקוע עמוק בסדנא דארעא.

ואכן, ה' לא נשבע להימנע מלהביא מבול אלא על העולם כולו (רש"י שמות א, י). חברות ומדינות רבות שהשחיתו דרכן נשטפו ונעלמו מאז שחר קורות אנוש עד תקופתנו שלנו ועד בכלל. זה קרה בטביעת חילות מצרים בים סוף, בבלבול העולם על ידי סנחריב מלך אשור, בהונים, בברברים ובוונדלים שפשטו כשוט הא-לוהים והחריבו ציוויליזציות שלמות, במלחמות הנוראות מכול של המאה האחרונה, כולל קריסת הקומוניזם. אולי גם בעצם הימים האלו, כאשר סדרי עולם ישנים, שנחשבו עד לאחרונה כמובטחים, משתבשים ללא הכר; האנושות זקוקה נואשות לתיבה חסינת פגעים ופיגועים כדי לשרוד. הרי איש אינו יודע לאן מועדות פני הכלכלה העולמית או האסלאם הפונדמנטליסטי.

הצד השווה לכל המבולים הוא כשל מערכתי שנפל כהפתעה על חברות מאוד מפותחות, אינטליגנטיות ומתקדמות (לזמנן לפחות) כאשר הן איבדו את הצפון או את החזון. המהר"ל קובע שהכלל "הגדול מחברו יצרו גדול מחברו" מתייחס גם לציבורים, לתהליכים ולעניינים שברוח.

המפלט המשמר

אך סיפור המבול אינו מסתיים בתיאור אפוקליפטי של אבדון. הוא מציע גם מפלט ותיקון בדמות התיבה. זו נבנית 120 שנה ומהווה יחסי ציבור מטרידים של תוכחה בשער, תוכחה המבטיחה בו זמנית חורבן למתבצר בחטא אך גם גאולה למי שראוי להיכנס אליה.

מהי אותה תיבה בטווח הארוך, החורג מהפרויקט ה"פרטי" של נח?

בתרגום האנגלי של המלך ג'יימס לתנ"ך תיבת נח היא  Noah's Ark- כמילה המגדירה את ארון הקודש – The Holy Ark  – שבמקדש. ואכן, "תיבה" היא שם נרדף גם בלשון המשנה לארון הקודש. תיבה היא גם מילה, זאת משום שהמילה אוצרת בתוכה תכנים רוחניים ואחרים בני שימוש (על פי ר' צדוק הכהן מלובלין).

המכנה המשותף הוא שאין התיבה כלי שיט וקרש הצלה פונקציונלי גרידא, אלא אמצעי איחסון המקפיא כביכול את המיטב, גם התרבותי והרוחני, הראוי לשימור מהעולם הישן ומשמרו לעידן של התפייסות כבסיס להתחלה חדשה. דומה היא לאותם גלילים סודיים הקבורים במעמקי הסלעים במדבר נבאדה בארה"ב וכן במעבה יער בפאתי ברלין, שבהם מתועדת כל היצירה האנושית לדורות הבאים, בתקווה שאולי הם יועילו לחייזרים שיגיעו לכאן אחר שואה גרעינית שתשמיד את הפלנטה שלנו.

פיקאסו השתמש ביונה שעלי זית בפיה בציור המסמל את האו"ם שקם על חורבות מלחמת העולם השנייה במטרה להבאת שלום נצחי. אך הן הסמל והן המוסד שמשתמש בו לא עוסקים בתיקון ממשי אלא בהישרדות. התיבה לעומתם גם שימרה מסורות עבר וניסתה להפיק לקחים מהן לעתיד בשום שכל.  

חינוך משדרג

התיבה והחיים בה חינכו את הנקלטים בה לשני ערכים-מסרים מרכזיים: האחד הוא הסתפקות במועט, בכללי קיום בסיסיים. אלו נראים אמנם רק כצו השעה לעת מצוקה, אך באמת כוחם יפה גם בחלוף תקופת החירום. לכן החיים בתיבה היו אלמנטריים. מזון, כן; נהנתנות (שינה, תשמיש המיטה), לא. גם כשניתן לוותר על הסגפנות עם תום המבול, צלם א-לוהים כבר זכה שם, בשנה שבה התרגלו לחיים מיוחדים, לשדרוג ורענון בדמות נח הצדיק והנהגתו. ביו היתר התרגלו לחסד, לדאגה לזולת, לרבות בעלי החיים שעמם. התיבה המרחפת על המים (כרמב"ן: בחינת רוח א-לוהים שבבראשית) מסמנת את הטהרה ואת תיקון כל הקלקלות. לא במקרה היא מקבילה (לפירש"י בראשית ו, יד) לתיבת משה רבנו ביאור: שתיהן מסמלות קיום רוחני ניסי מוגן מהמציאות השוחקת והמשחיתה, מהמים הזדונים של הוויית הדור.

המסר השני הוא חובת המיקוד. התיבה כאמור מייצגת קדושה, שפירושה גם ייעוד (ראו תוס' קידושין ב ע"ב ד"ה דאסר); קביעת מטרות הנותנות מענה לבלבול המסחרר. התיבה היא מיקרוקוסמוס ממוקד ומתוקן. היא מהווה שיעור בהבחנה בין עיקר וטפל, אמצעי ותכלית. נהנתנות והשחתה מנמיכות את הקומה והערך המוסף של מותר האדם נעלם. אג'נדה חיובית מגדירה יעדים ראויים ומביאה לעולם דינמיקה של ביצועים ומימוש הישגים. 

כשהמסרים האלו הופנמו הגיע המבול לסיומו – התיבה התאחדה עם היבשה, שאמורה מעתה לתפקד כולה לפי הערכים שנלמדו. הליטוש הסופי לקראת העידן החדש נעשה עם הקרבת קרבנו של נח ובמקביל עם ציווי שבע המצוות לבני נח, כמסר לאנושות מתוקנת.

לא רק אופנות

דורנו זכה לשפע חסר תקדים, ללא אח ורע בכל התחומים. חברת השפע התחייבה לצמיחה מתמדת. בלעדיה ענפים ותעשיות יקרסו וייצרו אבטלה שסופה מיתון, צנע, נפילת הבורסות ושפל נוסח ארה"ב או אינפלציה נוסח גרמניה של שנות השלושים. אלא שאליה וקוץ בה. הצמיחה לא יכולה להמשיך לעולם. מכאן מתחילים שיווק האשליות והיווצרות הבועות שהתפוצצותן זורעת הרס ומסכנת את כל השיטה.

התורה מתנגדת בעליל לשיטה האמורה על קרבה ועל כרעיה. מצוות רבות, חגים ומועדים מתייחסים לחברה ולמציאות אגררית. האם הדבר נובע רק מהעובדות ההיסטוריות שהיוו את תנאי השעה? אם אכן כך, נושאים רבים כשמיטה וכחגים, הקשורים לקציר ולאסיף, מאבדים היום את טעמם. מהי משמעותם בחברה שעברה לא רק מהפכה תעשייתית אלא גם מחשובית, ועוד היד נטויה?

אף דיני הריבית, ששוללים תשלום עבור הלוואת כסף, מצביעים על התעלמות מוחלטת ממציאות שנות האלפיים. במציאות זו שולטים הפיננסים והמימון הבנקאי, המינוף, המשכנתאות, ההשקעות, הבורסה וכיו"ב – החמצן של הכלכלה המודרנית. איך המאמין המודרני מתמודד עם כל זה?

אין ספק שהתפיסה הנכונה מחייבת קריאה מחודשת של המצוות האמורות. התורה מדברת על החלקיקים האלמנטריים של כלכלה שאינה בנויה על אופנות, מיתוגים וצריכת מוצרי לוקסוס נהנתניים. הערכים האמיתיים הם המתכות והקרקע (לכן נכסי דלא ניידי נקראים באנגלית real estate, ערך אמיתי). שטרות שאין גופם ממון, כולל ניירות ערך וכיו"ב, אינם אלא עורבא פרח המנותק מהכלכלה הבסיסית. לכן לא חלים עליהם רבים מדיני התורה ביחסי קניינים וממונות.

ודאי שאין לשלול את כל ההמצאות והטכנולוגיות המיטיבות עִמנו. היהדות חולקת על כת האיימיש. אך עם זאת ראוי לשים את הדברים בפרופורציות הנאותות גם בעולם המודרני. בוודאי שהיום לאו-טק ואולי גם היי-טק הם נכסי צאן וברזל אף לפי השקפת ההלכה, אך ספסרות ובורסה נוסח כתריאלבקה של שלום עליכם, קל וחומר עסקי שעשועים, בידור וראוותנות – הם מקסמי שוא שאחריתם במוקדם ובמאוחר אבדון ליחיד ולחברה המשתעבדים להם.      

אם רוב השפע האינטלקטואלי, הרגשי והחומרי הביא למבול המקורי ולדקדנטיות שהפכו חברות אדירות למגדלי קלפים שנהרסו במחי יד, משמע שדווקא רוב שפע זקוק לחישוקים מיוחדים (לא במקרה שורשי החטא של דור המבול הם הריבוי, הביקוש לראוותנות – לעשות הכול בהגזמה קיצונית וגרנדיוזית. ראו רש"י ז,יא ד"ה תהום רבה).  

רק תיבה שאוצרת בתוכה תוכניות בנייה, מטרות וקדושה, הכוללת את שני המסרים-הערכים של כיבוד ההסתפקות במועט ומיקוד חיובי יצרני, יכולה לשמש כחישוק בחברת רוב שפע. היעדרה מביא לאבדן דרך, בלבול וקריסה גם כיום.

לשוב אל התיבה

המחאה החברתית צופנת במסריה "צדק חברתי" רק אם היא מנסה להעביר את המאהלים לתיבות כאלו. אך אם כל מה שהיא מבקשת הוא אנרכיה, הפלת השלטון והסדר; או, לחלופין, אם היא מונעת מצרות עין בעושר של הטייקונים ומחמדת נתחים גדולים בעוגה הלאומית  – מחאה כזו סופה החלפת מבול במבול.

גם עם תרגום מושגי התורה הקמאיים לשפת הרחוב דהאידנא, ברור שהמדינה בבעיה. לא בגלל מחיר הקוטג' (של תנובה או של האחים גינדי…) אלא מפני שהמחאה אינה ממוקדת. טרם הוגדרה "תיבה" למילוט מפני חוליי החברה. פרופ' אומן כבר הצביע על העובדה שאם סוציאליזם הם מבקשים, הרי זו שיטה שביטויה הפרדיגמטי – הקומוניזם – פשט את הרגל רק לפני עשרים שנה. ספק אם המחאה החברתית מבינה שלב הבעיה הוא בעובדה שהכלכלה הישראלית מתרכזת יותר מדי בלחם ובשעשועים, בעסקי אוויר גלותיים ובהזנחת ערכים ונכסים שיש להם אחריות. סטף ורטהיימר אינו מפסיק לבכות את נטישת עבודת הכפיים בתעשייה העברית ואת סגירת מערך החינוך המקצועי לטובת קריירות אווריריות: ייעוץ, תיווך, פיננסים, ספסרות, תדמיתנות ושעשועים.

"בלא חזון ייפרע עם". תיבת המילוט מהפערים בחברה לא תתבצע בהורדת מחירים סתמית ומלאכותית. אנו נינצל מהמבול-מהבלבול שאחז ברובנו אך בשיבה למקורות, בשימוש מחודש באוצרות שבתיבה, לרבות כל הטוב שבעולם הישן. ראשית השיבה צריכה להיות לערכי התורה בפירושה הקאנוני של גדולי הדורות. המשכה בערכים אמיתיים של עבודה והסתפקות במועט, ובהעלאת הרמה החינוכית-תרבותית של ההתנהלות הציבורית. ספק רב אם דפני ושמולי מבינים את זה.

יש לקוות שהמנהיגות הרבנית והמוסרית, המגובה בגניוס של מדינת היהודים, תדע לתרגם נכונה את הלמות הפטישים של התיבה ההולכת ונבנית כאן כבר קרוב ל-120 שנה. 

אסור להרפות ולהתרווח אפילו לרגע. אפילו נח הצדיק התמים, התקווה הגדולה, נופל בחלוף המבול. הוא מתדרדר אל אדמת החולין עד שכרות נהנתנית והתגלגלות בזויה באוהלו. אז נזרעו שוב זרעי פורענויות העתיד. מי יודע? אולי מסיבה זו לא נח הוא אבינו. האנושות נאלצה להמתין עוד עשרה דורות. רק אז נוסד העם הנבחר עם הקמת המאהל של החסד והאמונה ב"אשל בבאר שבע" – על ידי אברהם אבינו, "עמודו של עולם".             

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: