יהודי קיומי / יואב שורק

שיחה עם אלי ויזל, הסופר והעיתונאי שהפך לסמל של זיכרון השואה, מזכירה את קיומה של יהדות שהיא ציונית ובה בשעה קוסמופוליטית, אוניברסלית ובאותה נשימה מחוברת לגמרי לוויז'ניץ. מסע דילוגים מסיגט ועד לדלאי למה

אלי ויזל לפני כשבוע בירושלים

אלמלא ההזדמנות לראיין את אלי ויזל לא הייתי מעז לנסות ולהיכנס לעיבורה של ירושלים בעיצומם של ימי חול המועד סוכות. המאמץ היה כדאי: לא רק בגלל הפגישה המלבבת עם היהודי היקר כל כך הזה, אלא גם בגלל ההזדמנות לחוש את ירושלים כעיר של עולי-רגלים. כל הדרכים שוקקות אדם, כל שפות-העולם נשמעות, כמעט כולן מפי בני העם שזה חגו, המון חוגג. באמצע של האמצע, במלון המלך-דוד הוותיק והיוקרתי, מעטר סכך בגובה בלתי נתפס את חדר האוכל הסגלגל שבירכתי אולם הכניסה, בעוד אחד מאולמות הכינוסים שבמבואה הוסב לאולם תפילה – כך מעיד השלט המכריז באנגלית על זמני שחרית, מנחה וערבית.

כמובן שאיחרתי. יצאתי בהקדמה של כמעט שעה – לא בכל יום פוגשים יהודי רב-השפעה כל כך, ואין מטריחים אדם חשוב ומבוגר להמתין – ולא עלתה בידי. חששותיי התבדו. האיש שירד מחדרו, שדלתות נשיאי העולם פתוחות בפניו כבר שנים, התגלה כידידותי ונעים-שיח. הוא אינו נראה צעיר מ-83 שנותיו; הוא נראה מצוין.

אמי, אסתר שלזינגר, צעירה מויזל בכעשור. הוא חווה את השואה כנער – היא כילדה. הוא בטרנסילבניה, שסופחה להונגריה, והיא בהונגריה גופה. אבל כמה שעות לפני הראיון התקשרתי לאמא כדי לשמוע מהו אלי ויזל בשבילה. האם מי שמסמל בעיני רבים את ניצולי השואה אומר משהו משמעותי גם למי שהיה שם.

"אני זוכרת את 'שערי היער' כשאך תורגם לעברית, ואיש עוד לא ידע מי הוא אלי ויזל", היא אמרה לי, "והספר הזה הביא אותי להתרגשות גדולה, ויישב את דעתי. ויזל אפשר לי את מה שכל כך חיפשתי: את האפשרות להישאר אדם שמאמין בטוב אחרי השואה. הוא ידע מה היה שם, ובחר לא להסיק שהעולם חסר-תקנה, אלא להיפך – שמוטלת עלינו אחריות גדולה". במילים האלה דומה שתמצתה את העומק שמאחורי מסריו של האיש; ודומה שתמצתה גם את מה שהיא עצמה העבירה כל כך טוב בספר הקטן והמפורסם הרבה פחות שכתבה על חוויות ילדותה, 'סוכריות לאמא', ספר שאלי ויזל הבטיח לקרוא.

העברית של ויזל מצוינת. הוא מעולם לא עלה ארצה ואינו אזרח ישראלי, אך הקריירה המשמעותית הראשונה והארוכה שלו הייתה ככתב 'ידיעות אחרונות' בפאריס ואחר כך בניו-יורק. במין אחוות עיתונאים הוא מתעניין ב'שבת' ומספר לי על ימיו כעיתונאי, כרפורטר פשוט, עם המשכורת שניתנה לו מהעיתון שפעם היה עני במיוחד. בניו-יורק השלים את הכנסתו בכתיבה ביידיש, בעיתון פארווערטס. הוא כותב ומרצה גם באנגלית, כמובן, אבל שפת הכתיבה ה'אמיתית' שלו, זו שבה הוא כותב את ספריו, היא צרפתית – השפה שבה נתחנך אחרי השחרור.

ויזל נולד במשפחה של חסידי ויז'ניץ בעיירה סיגט שבטרנסילבניה, כיום ברומניה. במוטיב שחוזר בשיחה פעם אחר פעם, הוא מציג את עצמו גם היום כ'בחור ישיבה מסיגט'. בחור ישיבה אחר מסיגט, חבר ילדות שניכר כבר אז כעילוי, הוא הרב פרופ' דוד וייס הלבני; גם הלבני מחזיק בתיאולוגיית-שואה משלו, והשניים שומרים על קשר קבוע ורב שנים.

להוריו של ויזל הייתה חנות מכולת, והוא נתבקש לעזור בה. "כיוון שאני 'בטלן'", אומר לי ויזל בחיוך, "לא יכולתי לעזור באמת בצורה יעילה. נתנו לי לכן לנהל את החשבונות. מי חייב לנו מה וכמה.

"והנה, לפני שנה נפטרה אחותי הבכורה", הוא מספר לאט, בקול רך שאני מתקשה לשמוע בשל המולת החג במלון, "ובדירה שלה מצאנו פתאום, בין חפצים ישנים, פנקס. אני מסתכל על הפנקס ומקבל דפיקות לב: כתובה עליו השנה, 'תש"א'. 'אליעזר ויזל, סיגט'. ובפנים – הרהורים פרשניים וקבליים סביב ראש השנה".

בן כמה היית אז?

"בר-מצווה. היה איזה מקובל בסיגט שלמדתי אצלו קבלה. זה משך אותי, גם אם ההורים לא התלהבו כל כך… והנה, באותו פנקס עצמו, אני מוצא שמות ומספרים. עמוד שלם, חלקו מחוק – אנשים ששילמו את החוב – וחלקו כתוב. ואני רואה: 'עקיבא דרומר, 6 בקבוקים'.

"בספר 'לילה' אני כותב על עקיבא דרומר, שלפני האקציה אמר לנו 'תגידו קדיש אחריי'. והנה, אותו עקיבא דרומר עוד מופיע כאן כמי שחייב לנו כמה בקבוקים לחנות המכולת. לא היה לי מושג מקיומו של הפנקס הזה…"

 לא מתגרשים מא-לוהים

אני קורא בפני ויזל קטעים משלו, כדי לשאול.

ב"לילה" אתה כותב על הלהבות ששרפו את אמונתך:

לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.

לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.

לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.

לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה.

אבל אתה ממשיך לדבר איתו, להתווכח איתו. באותו ספר עצמו אתה מספר על יום כיפור שבו בחרת לאכול:

לא היה כל טעם בצום שלי לאחר שסירבתי להשלים עם שתיקתו של אלוהים. כיליתי את פנכת המרק שלי וראיתי בכך אות של מרי והתרסה כלפי שמים. כירסמתי את פרוסת לחמי…. חשתי איך נפער בעמקי לבי חלל ריק.

האמנם חלל ריק? שנים אחר כך, אתה עצמך כותב על הצורך בתפילה:

אפשר לחיות בלי תקווה ואולי בלי אמת – אך לא בלי תפילה, שהיא החיפוש אחר שתיהן. התפילה פירושה דחף תנועה – כלפי פנים וכלפי חוץ. תנועה כלפי אלוהים, תנועה כלפי בוראיו – לאחד עמו, להתאחד עמהם. תפילה פירושה להיות חי, לנוע כלפי החיים.

אחרי כל זה אני שואל: למי אתה מתפלל?

"אני בא מבית מאוד דתי. ואני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי. את הכעס שלי על היקום ועל בוראו אני שומר, בפנים. אבל אף פעם לא התגרשתי. יש לי טענות אליו, חמורות מאוד; אבל לא התגרשתי. איך אני יכול?

"אינני יכול לעשות את זה לאבא, לסבא. אנחנו מצאצאי רש"י. איך אני יכול להתגרש מא-לוהים? זו לא טענה הגיונית, זו טענה קיומית.

"גם ב'לילה', אני אומר את מה שאני אומר ולמחרת אני מתפלל שוב. מישהו במחנה קנה מגוי אחד זוג תפילין שהוגנב למחנה תמורת כמה מנות לחם. אבא ואני היינו קמים בבוקר מוקדם והולכים להניח אצלו תפילין. אל מי? על מה? 'אהבה רבה אהבתנו'? 'חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'? היושר הפנימי לא משלים עם זה, אבל עשינו את זה".

אביך חשב כמוך?

"בדיוק כמוני.

"איך אני יכול להתגרש מהקב"ה?

"הטרוניה נשארת. אין בי חוצפא כלפי שמיא. זה לא. טרוניה כלפי שמיא – כן. אם אני התפללתי באושוויץ, איך אני יכול לא להתפלל עכשיו?

"האם אני באמת מאמין שתפילותיי מתקבלות? לא. אולי אינני ראוי. אבל אני ממשיך".

כעבור זמן מה הוא מוסיף:

"פעמיים בשנה, לפחות, אני מקפיד להתפלל דווקא לפי הנוסח המיוחד של ויז'ניץ".

בבית הכנסת שלהם בניו-יורק?

"בניו-יורק, או בכל מקום אחר שבו אני נמצא. זה נוסח יפה".

מוסרית בעצם קיומה

דבריו נוקבים, איטיים, רכים; אבל אני נצמד לדפי השאלות שלי ולא מוותר, מתעקש להעביר את השיחה למישור עיתונאי יותר. הרי הוא נולד כדבריו בבית חרדי, בקהילה סגורה; והוא היום איש העולם הגדול, ידוען של התרבות המערבית. זוהי תפנית. אני שואל אותו האם הוא בחר לשנות. האם הוא הפנה עורף לאורח החיים החרדי, לסגירות החרדית.

"אני מתפלל. אני משתדל לשמור מצוות. אני ממשיך את הדרך. נכון, אני פועל במישור אוניברסלי, אבל ממקום יהודי. המסר היהודי, ככל שהוא יהודי יותר הוא אוניברסלי יותר. כל מה שיש לי זה החיים היהודיים; התוצאה היא אוניברסלית.

"להיות יהודי זה לא להיסגר בד' אמות; אבל אני לא אוותר על היהדות שלי למען האוניברסליות. לא אוותר על שום דבר יהודי כדי להיראות אוניברסלי, כדי להיות אוניברסלי. זו הייתה טעות של אנשים כמו שפינוזה ומרקס. הם תרמו תרומה אוניברסלית אבל ויתרו על היהדות שלהם".

אתה נושא מסר של הומניזם, של מוסריות כלקח השואה. אתה גם ידוע בתמיכתך רבת השנים במדינת ישראל. האם בעיניך יש למדינת ישראל בשורה מוסרית? אנחנו 'אור לגויים'?

"כשאני בא הנה, יש לי הרגשה שאני חייב תודה למדינת ישראל על עצם קיומה. יש כאן דברים גדולים. ההומניזם נמצא במדינת ישראל, מעצב אותה, למרות הלחץ החיצוני היא מצליחה לשמור על הרמה המוסרית. כמובן שיש בעיות, לא הכול מושלם. לפעמים אנשים שואלים אותי למה אני לא מוחה על דבר כזה או אחר – אבל אני קיבלתי על עצמי לא לצאת נגד ישראל גם כשאני לא מסכים למה שהמדינה עושה. אני פשוט לא מסוגל.

"לכל היותר, במקרים קיצוניים, אני יכול לדבר. לדבר עם ראש הממשלה. למשל, באתי פעם לגולדה ואמרתי לה, את מעמידה אותי במצב שבו אנו צריכים לבחור בין המצפון שלנו לבין הנאמנות שלנו. ולפעמים זה עוזר. אבל אני לא יכול לצאת נגד ישראל. קיומה של ישראל, ודרך התנהלותה, הם בוודאי בשורה מוסרית לעולם".

הנה, כעת שחררו מחבלים כדי להביא את גלעד שליט הביתה. לפני כמעט שלושים שנה הייתה למדינת ישראל בשורה מוסרית בהירה, במבצע אנטבה. אני לא מרגיש בעיה במה שקורה היום?

"אני לא יכול לומר על זה משהו. אני לא גר כאן – אתה יודע יותר ממני. מה אני הייתי עושה אם הדבר היה תלוי בי? אינני יודע.

"ראה – לפני שנתיים שלוש אשתי ואני אכלנו ארוחת ערב אצל ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. ולפתע אולמרט מציע לי לכהן כנשיא מדינת ישראל. זה היה כשקצב היה בדרך הביתה. אמרתי לו מיד – זה לא בשבילי. אני לא ישראלי. התחננתי שיניח לי. היו כמה שבועות של לחצים.

"באותה תקופה באתי לאיזה ארוע ביד-ושם, ופתאום היו שם הרבה יותר עיתונאים מהרגיל. כנראה הסתובבה שמועה על ההצעה. פתאום עיתונאי אחד שואל אותי: 'תגיד, אנחנו לא מספיק טובים בשבילך?'. המשפט הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן. ישראל לא מספיק טובה עבורי?!

"בסוף מצאתי את התשובה שהניחה את דעתי ואת דעתם. אמרתי להם: ראו, אני פרופסור. מה כבר יש לי? מילים. והמילים הן שלי. אם אהיה כאן בתפקיד, אפילו המילים כבר לא תהיינה שלי…"

זיכרון השואה    

פרופ' שמואל טריגנו כותב בשנים האחרונות, גם אצלנו וגם בבמות אחרות, שבאירופה אמנם עוסקים רבות בזיכרון השואה, אבל זה משמש דווקא ככלי אנטישמי. הם לא מקבלים את הזהות היהודית כזהות קולקטיבית, וממילא באמצעות זיכרון השואה הם שוללים את הלגיטימציה של הלאומיות היהודית. איך אתה רואה את זה?

"שמואל טריגנו הוא חוקר חשוב. אני מכיר אותו ומעריך אותו. אבל אני לא רואה כך את הדברים, זו לא המציאות שאני רואה. תראה, השואה זה כמו כל דבר – אפשר להשתמש בה לטוב או לרע.

"אני עצמי נזהר עם השואה. לא להפוך אותה לחולין. מתוך כחמישים ספרים שכתבתי, רק כארבעה הם על השואה. ובהם כל מילה בזהירות. לשמחתי אני לא צריך ללמד את השואה, לעסוק בהוראת ההיסטוריה. פעם, בתחילת הקריירה האקדמית שלי, כפו עלי ללמד את זה. שנתיים. זה היה לי מאוד קשה. כיום אני לא מתעסק בזה – אני מלמד פילוסופיה וספרות.

"ראה, הזמינו אותי פעם להרצות בוינה בפני מפגן גדול של נוער אנטי פשיסטי. השבתי שאני מוכן לבוא רק אחרי שוולדהיים יעזוב – וכך היה. וכך עמדתי בהלדנפלאץ, אותה כיכר ידועה לשמצה בווינה שבה נאם היטלר אחרי ה'אנשלוס', בפני כינוס ענק של רבבות בני נוער. רצו שאתן את ההרצאה מתוך אותה המרפסת המפורסמת שעליה עמד היטלר. נרתעתי בתחילה, ואחר כך אמרתי לעצמי שאי אפשר לוותר על הסמליות הזאת. אכן עמדתי שם, אבל נזהרתי לא לגעת… אני עומד שם מול רבבות בני נוער שמפגינים נגד מה שהיה שם לפני כמה עשרות שנים. זה לא דבר של מה בכך".

הכנסייה הקתולית עשתה מאמצים בדור האחרון לבקש מחילה מהעם היהודי, לנסות לכפר על חלקה בשואה. אתה מאמין במהלך הזה? אתה שותף לו?

"אינני יודע. העולם הנוצרי הוא גדול. אני הכרתי כמה קרדינלים, ביניהם היהודי לוסטיז'ה. הם באמת היו מהטובים שבהם. עם יוחנן פאולוס השני לא נפגשתי, ואספר לך למה.

"ב-1988 קורט ולדהיים היה נשיא אוסטריה – והאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר אותו בוינה. הדבר הזה עורר תרעומת גדולה בעולם היהודי, ובצדק, כי ולדהיים היה פושע נאצי. והנה יום אחד אני מקבל טלפון מהקרדינל של ניו יורק, שהיה ידיד שלי, ובו מציעים לי לבוא לוותיקן לפגוש את האפיפיור. אמרתי לעצמי שהוא חושב שיוכל בכך לשכך את הכעס נגדו; אינני רוצה שישתמשו בי למטרה הזאת. השבתי בשלילה, ואז קיבלתי טלפון גם מלוסטיז'ה, הקרדינל היהודי של פאריס, שאמר לי – האפיפיור קרא את הספרים שלך, הוא רוצה להכיר אותך. לא קניתי את העניין הזה, וכך חמישה קרדינלים התקשרו… בסוף בא הקרדינל של הוותיקן, אוגוסטינו קסרולי, שהיה האיש החזק שם, ולחץ גם הוא, ואמר שזה לא למטרות של יחסי ציבור.

"אמרתי לו בסופו של דבר – אני מסכים, אבל בכמה תנאים. הראשון הוא שמדובר בפגישה אישית ודיסקרטית, שהתקשורת לא יודעת על קיומה; השני הוא שאנחנו נפגשים לשיחה ארוכה – יום, יומיים, חודש – עד שנגיע להסכמה. כמו הוויכוחים של ימי הביניים. והיו עוד כמה תנאים. הוא שמע את דבריי והחליט שעליו להתייעץ עם האפיפיור. צחקתי על עצמי: בחור ישיבה מסיגט מציב תנאים לאפיפיור… הנחתי שלא יצא מזה דבר.

"להפתעתי, שבוע אחר כך אני מקבל תשובה, שהתנאים מקובלים. היו לי כמה חודשים להתכונן לפגישה, ועשיתי שיעורי בית. במקום לכתוב כמו שאני עושה בכל קיץ, הקדשתי את כל זמני ללמוד על הנצרות, להכין את עצמי לפגישה הזו. בסופו של דבר אני מגלה יום אחד כותרת בעיתון, שאלי ויזל עומד לפגוש את האפיפיור. באותו הרגע הכול התבטל מבחינתי. לימים הבנתי שהיו גורמים אנטישמיים, בתוך הוותיקן, שראו את הפגישה בעין רעה וטרפדו אותה…".  

לא בו-ג'ו

כבר עשרות שנים שמבקשי רוחניות יהודים בארצות הברית, ולאחרונה גם בישראל, מוצאים אותה במחוזות המזרח המושתתים על תפיסות בודהיסטיות. נוצר אפילו ביטוי אמריקני – bujew – ליהודי שהרוחניות שלו היא בודהיסטית. אתה מרבה לעסוק בחסידות וברוחניות. איך אתה רואה את החיבור הזה?

"תראה, הייתה תקופה שגם אני נמשכתי לבודהיזם. עד כדי כך שנסעתי להודו, כאילו מטעם 'ידיעות אחרונות' (אבל בלי שהם שילמו…). אני ידעתי אז בעל פה את הוודות ואת הגיטה, למדתי אותם כמו שבחור ישיבה לומד, ברצינות, והשלב הבא היה לנסוע לשם. זה היה בשנות החמישים, הרבה לפני שזה היה מקובל. למה נמשכתי לזה? כי כל מי שנמשך למיסטיקה יהודית, נמשך למיסטיקה בכלל.

"הסתובבתי הרבה בהודו. לא עזבתי את היהדות, אבל חשבתי ששם יש משהו שיכול להוסיף לי. חשבתי אפילו לכתוב ספר על עקרון הנזירות, ביהדות ובדתות אחרות. בסופו של דבר הבנתי שזה לא בשבילי. אנשים שכבו ברחוב, אני עקפתי את האנשים ואילו אחרים דרכו עליהם. שאלתי את חבריי ההודים, 'איך אתם עושים את זה? איך אתם דורכים עליהם?'. והתשובה הייתה 'זה בשבילו, לטובתו. כך הוא יגמור עם הגלגולים שהוא צריך לעבור'. לקבל את סבלו של הזולת בכל מיני תירוצים? הבנתי שזה לא בשבילי. זה כמובן תיאור שטחי של מה שהרחיק אותי בסופו של דבר מההינדואיזם".

אז אתה חושב שהשידוך היהודי-בודהיסטי הוא שטחי?

"אני לא יכול להגיד דבר כזה. איך אני יכול לשפוט את האמונה של אחרים? 'אילו ידעתיו הייתיו'…

"חיבור מעניין שהיה לי הרבה יותר מאוחר עם הבודהיזם היה דרך הדלאי למה. לפני כעשר שנים הוא ביקש לפגוש אותי. התרגשתי. הוא שאל אותי: העם שלך עבר מה שעבר, וזאת אחרי שהוא בגולה כבר כל כך הרבה דורות, ואתם עדיין חיים. העם שלי רק עכשיו מתחיל את הגלות שלו, ואני יודע שהיא תהיה מרה וארוכה, ארוכה מאוד. תסביר לי: איך שרדתם?

"התיידדנו. זו ידידות ארוכה שנמשכת עד היום".

*

הסירוב של ויזל לומר משהו על אמונותיו של הזולת הוא עקבי. חשתי כל הראיון איך הוא מקפיד לא לשפוט: לא את ישראל, לא את זיכרון השואה באירופה, לא את הכופרים, לא את החרדים ולא את המשלבים בודהיזם ויהדות. את מילותיו ואמונותיו הוא שומר כרכושו, ומשאיר לזולת את שלהם.

הדגל שלו בשנים האחרונות הוא מאבק נגד האדישות: "ההיפך מאהבה אינו שנאה", הוא אומר לי, "ההיפך מחינוך אינו בורות; ההיפך מכל אלה הוא האדישות. אני יכול להבין מי שאומר לי: אלי, יחד איתך הייתי במחנה, הייתי דתי אך אחרי מה שעברתי שם הפסקתי לשמור מצוות. אין לי טענה אליו. גם מי שבא ואומר לי 'הייתי אפיקורס, והייתי במחנה; למדתי שאי אפשר להאמין באדם, ולכן נעשיתי דתי', אני מקבל. אבל אינני יכול לשאת את האדישות. את מי שכל זה לא עשה לו דבר".

רגע לפני שאנו נפרדים, אני שואל אותו אם אוכל להציג בפניו את אמי, והוא משיב בחיוב כדבר המובן מאליו. משפט אחד בהונגרית וכמה נוספים בעברית יוצרים ביניהם מיד הבנה פשוטה, שהיא אולי רק מנת חלקם של מי שחוו את הזהות היהודית ממקום קיומי ונורא, אך גם מנקודת המוצא של אהבת האדם. נקודת מוצא שהיא כנראה, יותר משאנו יכולים לשער, תבנית נוף המולדת של היהדות התמימה ההיא.

יצאתי אל האוויר הירושלמי של חול המועד, ועיר חלומות אבותיי מעולם לא הייתה יפה יותר.

 ————————————————————————————————

 השפעה עולמית / יואל רפל

אלי ויזל, יליד 1928, הקדיש את חייו לשימור זכרם ולהנצחתם של שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה. באפריל 1944 נלקחו כל יהודי עיירת הולדתו, סיגט, לאושוויץ. אמו ואחותו נרצחו עם הגיען. הוא ואביו הועבדו בעבודות פרך במחנות שונים של מחנה אושוויץ עד ינואר 1945, אז צורפו ל'צעדת המוות' שפינתה את אסירי אושוויץ למחנה בוכנוולד. אביו נפטר במחנה. לאחר השחרור פגש את שתי אחיותיו.

לאחר המלחמה הועבר אלי ויזל לבית ילדים יהודי בצרפת, כעבור מספר שנים החל ללמוד בסורבון ולשמש כתב 'ידיעות אחרונות' בצרפת. ב-1956 עבר לשמש כעיתונאי בניו-יורק ומאז ועד היום הוא חי בארה"ב.

ב-1969 פרש מהעיתונות וב-1972 קיבל מינוי כפרופ' בקולג' העירוני של ניו-יורק. ב-1976 קיבל מינוי כבעל הקתדרה ללימודים הומניים  באוניברסיטת בוסטון היוקרתית, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. ב-1969 התחתן אלי ויזל עם מריון רוז. הוא אב לבן וסב לשני נכדים.

*

ספרו הראשון 'הלילה' פורסם בארגנטינה, ביידיש, ב-1956, בשם 'העולם שתק'. בלחצו של פרנסואה מוריאק הוא פרסם את הספר ב-1958 בצרפתית בשם 'הלילה'.כעבור שנתיים ראה הספר אור באנגלית. מאז ועד היום תורגם הספר ליותר משלושים שפות והוא הספר הנפוץ ביותר בעולם על שואת יהודי אירופה.

לבד מ'הלילה' פרסם אלי ויזל עוד חמישים ושניים ספרים שרק ארבעה מהם עוסקים בשואה. כל יתר ספריו הם על דמויות מן המקרא, התלמוד והחסידות, ספרי עיון ורומנים.

כל הכנסותיו של אלי ויזל מהרצאות ומספרים על השואה נתרמים למפעלים במדינת ישראל. הוא הקים בארץ ישיבה על שם אביו שלמה וכן שני בתים 'בית ציפורה' (על שם אחותו הקטנה שנרצחה בשואה) בקרית מלאכי ובאשקלון ובהם מתחנכים ואוכלים מדי שנה אלף ילדים אתיופים. ויזל הוא גם מראש/י התורמים לכפר הנוער 'ימין אורד' שבו מתחנכים בני נוער אתיופים.

ויזל, ציוני ותומך ישראל, התגייס למאבק למען יהודי ברית המועצות דאז, אותה כינה 'יהדות הדממה', ופעל במשך שנים למען זכויותיהן של קבוצות מיעוט ברחבי העולם כולו, בעיקר באפריקה ובאסיה, ונגד גילוי גזענות ותופעות אנטישמיות. ויזל עמד גם בראש הוועדה שדחפה להקמת מוזיאון השואה בוושינגטון.

על מאבקו הבלתי מתפשר למן זכויות האדם והצדק החברתי הוענק לו פרס נובל לשלום (1986). ועדת הפרס אמרה עליו כי הוא: "שליח לאנושות שבמאבקו להשלים עם חוויותו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".

לאלי ויזל הוענקו יותר ממאה תארי ד"ר לשם כבוד, שתי המדליות החשובות ביותר בארה"ב, תואר אצולה בריטי וחברות בלגיון הכבוד הצרפתי. הוא נואם מבוקש ביותר ונחשב כבר שנים רבות כאחד מעשרת האישים המשפיעים ביותר בארה"ב.

בין ספריו שתורגמו לעברית: בין השמשות, הקבצן מירושלים, בשערי היער, עיר המזל, איפה היהודים שלי, הבן החמישי, הנשמה החסידית, פרשת זונדנברג וספרו האוטוביוגרפי 'כל הנחלים הולכים אל הים'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תפסת מרובה ונפלת לצהוב.
    הראיון מקיף מדי ובסופו של דבר , יוצר רושם טרחני ומתיש.
    ויזל הוא ייקון בתחום ספרות השואה והנחלתה ועל כך יש לשוחח עימו ולא על הדיאטה שלו או על תופעת הבוג'וס.
    האחרונה דורשת טיפול מעמיק ומאוזן וכשיעשו אותו , אני מקווה שיצליחו להתגבר על הריפלקס העיתונאי של שליפת הבודהיסט הסבריטי התורן מתוך דפי זהב.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: