'פינוקיו' נולד כתוצאה מהיזכרות בקסמן של בובות התיאטרון ויועד מתחילה לעיתון ילדים באיטליה המתעוררת לחיים חדשים. קולודי כתב אותו בשלב מאוחר של חייו המפוזרים

 קרלו קולודי (לורנציני)

Carlo Colloidi (Lorenzini)

סופר ועיתונאי איטלקי 

נולד: פירנצה, 24 בנובמבר 1826

נפטר: פירנצה, 26 באוקטובר 1890

יצירות ידועות: 'הרפתקאותיו של פינוקיו', 'בקיטור', 'ג'ובאני הקטן', 'ג'יאנטינו', 'מינוזולו', 'סיפורים עליזים'

פינוקיו תורגם ל-250 שפות. לעברית הוא תורגם למעלה משלוש-עשרה פעם. התרגום העברי (החלקי) הראשון נעשה על ידי ישראל אליהו הנדלזלץ, עורך עיתון צפרירים בלודז' וחלוץ הספרות העברית שנספה בשואה. 'פינוקיו' עובד לקולנוע – העיבוד הפופולרי הוא גרסת דיסני – ולעשרות מחזות ועיבודים טלוויזיוניים.

 שמו של 'פינוקיו' לקוח מעץ האורן שגולף ממנו. יש הטוענים שהכוונה בשם לצנובר, או ל'אגוז האורן', יש טוענים שהכוונה ל'עין' האורן המשבשת את המרקם הצורני האחיד של העץ.

פרק 4. סיפורו של פינוקיו והצרצר המדבר, שבו נראה כיצד אוטמים הילדים הרעים את אוזניהם לדברי תוכחה הבאים מפי מי שיודעים יותר מהם.

…'לא אלך מכאן', ענה הצרצר, 'אלא אם כן אומר לך קודם אמת גדולה אחת'.

– אמור אותה והזדרז.

– אוי לאותם ילדים הקמים על הוריהם ונוטשים בהפכפכנותם את בית אביהם! לעולם לא יהיה להם טוב בעולם הזה; ובמוקדם או במאוחר מן הסתם יתחרטו מרות.

– זמר כרצונך, צרצר שלי; זמר ככל העולה על לבך: אבל אני יודע שמיד עם עלות השחר אני רוצה להסתלק מכאן, כי אם אשאר כאן – יקרה לי מה שקרה לכל הילדים; כלומר ישלחו אותי לבית ספר… ללמוד איני רוצה כלל וכלל. אני משתעשע הרבה יותר כשאני רודף אחרי הפרפרים ומטפס על העצים ומוציא גוזלים מקנם.

– טפשון מסכן! האם אינך יודע שאם כך תעשה, הרי כשתגדל –תיהפך לחמור יפה תואר והכל יצחקו לך?

'שתוק צרצר רשע, ואל תקלל אותי!', צעק פינוקיו. אך הצרצר שהיה סבלני והוגה דעות לא נעלב מחוצפה זו והמשיך בדבריו באותה נימה של דיבור: 'ואם אין זה לרוחך ללכת לבית הספר, מדוע אינך לומד לפחות איזה מקצוע? מקצוע שדי בו כדי להרוויח ביושר פת לחם לפרנסתך?'.

'רוצה שאומר לך את האמת?', התריס פינוקיו, שסבלנותו החלה פוקעת, 'מבין כל המקצועות שבעולם – אחד בלבד מוצא חן בעיני'.

– ומהו המקצוע הזה?

– לאכול, לשתות, לישון ולהשתעשע, ומבוקר עד ערב לחיות חיי נדודים.

'לידיעתך', אמר הצרצר המדבר בשלוות רוחו הרגילה, 'כל אלה שזה מקצועם – סופם כמעט תמיד בבית החולים או בבית הסוהר'…    

(מתוך: הרפתקאותיו של פינוקיו, קרלו קולודי, תרגמה: מרים שוסטרמן-פדובאנו, זמורה ביתן, 1990)

איוריו של אטיליו מוסינו ל'פינוקיו', המאייר שאייר ראשון בצבע

חנות הספרים של האחים פאג'י, פירנצה, 1881. בחוץ חם ומהביל. מפלט מן החום מצא בבית הדפוס ועתה פסע בתוך החנות בצעדים מדודים של מי שכילה את כל זמנו וכספו בלילה. הוא ניגש למדף 'הספרייה לבתי הספר', שורה ארוכה של ספרי הלימוד המשובחים של האחים אלסנדרו ופליצ'ה, ושולף מאמצעה את 'סיפורי אמא אווזה'. על הכריכה מופיע באותיות דפוס גדולות הכיתוב 'שארל פרו', ותחתיו שמו שלו, מתרגם היצירה מצרפתית. בפתח החנות עומד פליצה פאג'י ומספר כאילו בחרישיות לאדון המבוגר העומד לצדו, כי הנה מכבד אותם בנוכחותו העיתונאי הנכבד קרלו לורנציני. 'רק בזכותי העז לגעת בסיפורו של הפדגוג הדגול פאראביצ'יני', ניפח חזהו בגאווה, ולו רק ידע מדוע שעה לבקשתו… הרי רק בעבור חופן המטבעות שקיבל תמורתו, אחרי עוד משחק קלפים כושל שנישל אותו מכספו, נענה להפצרותיו.

פונצ'ינלו

עתה רוכן פליצה אל הסניור ולוחש דבר מה לאוזנו. עיני האיש הכחולות מופנות אליו בהתפעלות. ודאי סיפר לו על אות ההצטיינות מן המלחמה – בימים אלה כל עשייה למען המולדת הרי היא מקודשת – ואולי על 'פנס הרחוב' שלו, כתב העת שנסגר בטרם עת על ידי השלטונות, מי ידע. האדון החנוט בחליפה, אגלי זיעה מבריקים במצחו, מרים כובעו לאות שלום ויוצא מדלת החנות. פעמון קל המוצמד לדלת הזכוכית מצלצל ביציאתו.

הוא ממשיך להתהלך בחנות, שני גברים עומדים מאחורי אחד המדפים, מנהלים ויכוח קולני – על קרב סדאן או על הקיסרות – וצליל הפעמון מצטלצל שוב.

'בונז'ורנו', אומר קול מוכר, והוא  שומע צעדים מתקרבים אליו. פרדיננדו מארטיני ניצב מולו ותחת בית שחיו תחוב ה'ג'ורנאלה פר-אי באמביני', עיתון הילדים שייסד. 'אולי יתרום כבודו לג'ורנאלה שלנו סיפור משלו?', שואל אותו מארטיני. 'חשוב על כך', הוא חותם ובצעדיו הנמרצים יוצא את החנות.

לורנציני מנצל את השקט הבלתי אופייני וחומק החוצה אל רחובות עיר מולדתו. הוא חוצה את הפיאצה, מתכוון לצעוד על גדות הארנו לפני שיחזור לשקוד על מאמריו ל'קונטרוברסיה' – הפעם יכתוב על הצגת התיאטרון שראה בשבוע שעבר בתיאטרו דלה פרגולה – והנה מולו התקהלות רועשת. ילדים עומדים צפופים, נמשכים כזבובים אחר דבר מה בפינת הרחוב, 'פונצ'ינלו' הם צוהלים, 'פונצ'ינלו'. סקרנותו מושכת אותו אל הקהל הצעיר, הוא מפלס דרכו והנה הוא ניצב במרכז תיאטרון בובות. רגש חמימות מטפס בו, ומחזיר אותו לתיאטרון הבובות הראשון שראה בקולודי. הילדים, משולהבים, מריעים לגיבור פונצ'ינלו ארוך החוטם, לא נותנים את לבם כלל למפעיל הבובות המיוזע המניע את החוטים. רגע הוא מתעכב על דמותו של פונצ'ינלו ובראשו היא כמו מקבלת חיים משל עצמה, מתנערת מחוטיה וממשיכה לנוע ברחובותיה של העיר, רודפת אחר תענוגותיה ונופלת – ממש כמותו – ברשת סכנותיה…

'שלם לי היטב'

בתיבת הדואר של מארטיני, עורך הג'ורנאלה לילדים, נחת ביולי של שנת 1881 צרור עבה של ניירות כתובים ברישול, המגוללים את הרפתקאותיה של בובת עץ קלת דעת. 'שלם לי היטב', נכתב בפתק שהוצמד על ידי מי שייחסו לו התמכרות למשחקי קלפים וחיבה לבזבזנות, 'כדי שאקבל מרץ לכתוב את הפרקים הבאים'.

'הרפתקאותיו של פינוקיו' נכתב בסגנון הקומדיה דל ארטה שהייתה נפוצה מתקופת הרנסאנס ונשענה על דמויות סטריאוטיפיות קבועות שמופיעות בין דפי הסיפור. עלילות פינוקיו שפורסמו כסיפור בהמשכים בשנת 1881-2 ונחתמו בשם העט 'קולודי' – כפר מולדתו של אמו שאליו נשלח לזמן מה בילדותו – שבו את לב הקהל, וכשבשל אי תשלום פרש פינוקיו, באדיבות יוצרו, לאנחות לשלושה חודשים, הגיב קהל הקוראים במכתבים נזעמים.

בשנת 1883 כבר יצא 'פינוקיו' כספר מאויר על ידי אאוג'ניו מצנטי, שאייר את הטקסט בשיתוף פעולה עם קולודי (וממצנטי שאבו את ההשראה כל המאיירים הבאים אחריו), גם אם האיורים הצבעוניים הראשונים של אטיליו מוסינו, המאייר של מהדורת 1911, הם הפופולריים ביותר.

'פינוקיו' התקבל בהתלהבות חסרת תקדים, ובשנת 1890, שנת מותו של קולודי, הספר נמכר כבר במהדורתו החמישית. בובת העץ הכעורה שניבטה אל הקורא באיורים המקוריים הפכה לדמות הספרותית האיטלקית המוכרת בכל הזמנים. יש הטוענים ש'פינוקיו' הוא הספר הנפוץ בעולם אחרי התנ"ך, אם כי יש כמה טוענים ספרותיים אחרים לכתר.

צלילה במעבה 'הרפתקאתיו של פינוקיו' מגלה סיפור מחנך, צדקני, כמעט מסרס, סיפור שקלות הדעת, השובבות והליצות שבו נועדו לשרת מטרה דידקטית בשילוב עם נימה מטיפה, אך דווקא הן נשתכחו בקרב הילדים, שהעדיפו את 'משחקי האש' של פינוקיו (תרתי משמע – כפות רגליו של פינוקיו הרי באמת נשרפות בגלל קרבתו היתרה לאש), את הצעידה על חבל דק למול היצר הרע, את ההיסחפות, העקשנות והחוצפה – ופחות את הקריאה לצייתנות שמקבלת חיזוק מהאטמוספירה שבה נכתב 'פינוקיו'.

לב של עץ

לורנציני, הוא קולודי, לחם במלחמת השחרור של טוסקאנה ומאוחר יותר בשורות הלוחמים לאיחודה ההדרגתי של איטליה. מדינת האפיפיור איבדה אט-אט ממעמדה, וקולודי – כמו גם בן זמנו אדמונדו דה אמיצ'יס ("הלב") – משתית ברוח הלאומיות האיטלקית החדשה ספרות חילונית היונקת מערכי הדת ומקדשת את ההשכלה כמוצא יחיד מהבורות ומהעוני, יחד עם פטריוטיזם ליברלי השואף לדמוקרטיה וחירות.

האחים פאג'י הובילו מהפכה חינוכית באותם הימים והדפיסו סדרה מאוירת לילדים המעוררת ומטפחת בקרב הילדים מצפון לאומי. קולודי, שבאופן מסוים חובר לדרכם, בוחר להורות בדרך סיפורית – על פינוקיו להישמע לצרצר המדבר, לג'פטו המטיף לו עוד בטרם "הושלם", לפיָה כחולת השיער המנופפת מולו באצבעה, למרמיטה הנואמת על חטא הבטלנות – ועל כן הוא מעמיד בפני פינוקיו העולץ וחסר עמוד השדרה פיתויים שוב ושוב כדי ללמדו ציות מהו, ומהם הערכים השולים אותו מן הסכנה.

'הרפתקאות פינוקיו' הוא למעשה סיפור משעשע, ובד בבד מעורר אימה, המתיימר להורות את דרך הישר בדרך האלימינציה: פינוקיו בורח מהלימודים בעצת לוצ'יניולו הפוחז והופך לחמור ("קדחת חמוריטיס"), פינוקיו מוכר את ספר האל"ף-בי"ת שקנה לו ג'פטו העני תחת מעילו המרופט ונענש בכך שהוא מיועד לשמש בול עץ בארוחת מפעיל תיאטרון הבובות, פינוקיו משקר בלי הרף, גם לפיה הכחולה המחפשת את טובתו, וחוטמו מתארך כל כך עד שאינו יכול לצאת מהדלת, פינוקיו בורח משליחותו להשכיל ולקיים את ערכי הדת האוניברסליים כמו 'מצוות כיבוד אב', ובדמיון מכוון ליונה הנביא מושלך ללוע של לוויתן. כמותו, גם לו מזדמן התיקון: הוא מושה את ג'פטו משם (אחרי שנבלע בו האחרון בחפשו אחריו) וזוכה לקיים את מה שהפר.

גוף העץ הגרום של פינוקיו נאלץ לספוג במשך השנים עוד המוני תיאוריות ופרשנויות דתיות: היו שראו בסיפור פינוקיו ובדרך הייסורים הקבלה לסיפור ישו ששיאו ב"תחייה" של פינוקיו כילד; היו שמצאו בו פרשנויות פוליטיות (פינוקיו הוא אליגוריה לאיטליה הצעירה ונטולת עמוד השדרה) או פרשנויות מעולם הפסיכולוגיה של הילד (פינוקיו עובר בין תחנות תהליך ההתבגרות של הילד השבוי ביצריו הבלתי מווסתים [ה'איד'], עד ל"כניעתו" לצורכי החברה [ה'סופר אגו']) ועוד ועוד. כך או כך, השנה יחגוג פינוקיו 130 שנה להולדתו והוא עודנו חי ובועט בתרבות הגבוהה והעממית כאחד.

לא כמורה ולא ילדים

לורנציני נולד בפירנצה כבכור מבין עשרה לטבח ולמשרתת ילידת קולודי. רק קרלו ושני אחים נוספים שרדו. אחד עוד ינסה אחרי מותו של אחיו לרכוב על הצלחתו ולחבר סיפור המשך לפינוקיו, שיהווה חיקוי חיוור למקור.

כשהיה ילד נשלח לורנציני לסבו וסבתו שבקולודי כדי להקל על העוני ששרר בביתם, ושם זכה לראות לראשונה תיאטרון בובות שהותיר בו חותם. קולודי למד בסמינר קתולי, בחסות המרקיז שבשירותיו עבדו הוריו, ויועד לכמורה. כישרונו משך את תשומת לבו של המרקיז אבל אופיו העיקש וקשייו לשאת מרות הביאו לנשירתו. כבר בנערותו למד בקולג' בפירנצה רטוריקה ופילוסופיה, ובמסגרת עבודתו בחנות ספרים התוודע לעולם הספרותי האינטלקטואלי של בני זמנו.

לורנציני לחם כאמור עבור איחוד איטליה וייסד כתב עת פוליטי סאטירי בשם 'איל למפיו' (פנס הרחוב), אך זה נסגר על ידי השלטונות. על המאמר שכתב בשבח האיחוד האיטלקי חתם בשם 'קולודי' ומאז הפך שם זה לשם העט שלו. הוא עבד כעיתונאי בכתב העת 'קונטרוברסיה' שעסק בתיאטרון ובאמנות, וערך רבים אחרים, חיבר ספרי לימוד, שימש מזכיר העיר, כתב קומדיות שלא צלחו, אבל רק כשפרש לגימלאות התפנה לכתוב לילדים בתואנה ש"מבוגרים קשה יותר לרַצות". הוא תרגם ספרים לילדים, ופרסם סדרת ספרים חינוכיים בשם 'ג'יאנטינו', אבל אלה יישכחו תחת מעללי גיבור העץ הבלתי נשכח.

מי שהשפיע על דורות של ילדים בעולם כולו מת ערירי וללא ילדים, בלתי מודע לחיי האלמוות שציפו ליציר כפיו הספרותי. קולודי לא זכה לראות גם את פארק פינוקיו שהוקם בקולודי, שם הפך פינוקיו ממריונטה לילד אמיתי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011