עשות ספרים הרבה / ראובן שבת

 

יש שעבורם המסע בעולם, בעקבות עצמם, הוא מסע בעקבות ספרים, שקראו ושטרם נכתבו. בספר קטן ורב עוצמה מתואר מסעו של אוהב ספר ואדם

ספריית הלב, בנימין שבילי; זמורה-ביתן, 2011, 186 עמ'

 בספר "הדרך  והסגולה", מאת מייסד הטאואיזם לאו צה, פונה אחד מתלמידיו ושואל אותו למהות הספר. "בני אדם החושבים גבוה על הדרך, יש להם ספרים", משיב המורה, "אך ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. יראו המילים  בספר חשובות ככל שייראו אך אין בהם כדי להצביע על הדרך…".

אתגר גדול בחר לו הסופר והמשורר בנימין שבילי בספרו החדש. הוא יצא למסע פיזי, שעיקרו חיפוש ותהייה עצמית גדולה אחר הספרים החשובים בחייו. בוחן את חשיבותם בעיניו, וכך גם השפעתם עלינו, כבני אדם התרים בין השאר באמצעות הספרים אחר משמעות חייהם.

בנוף הספרותי הישראלי, אין ספק כי בנימין שבילי הוא קול ייחודי מאוד. כאשר החלו להתפרסם לראשונה שיריו, סיפוריו, והמסות ההגותיות-הפיוטיות שלו, היו שראו בו את ממשיכו המובהק של פנחס שדה. בנימין שבילי אכן שם את הדגש על המהות הרליגיוזית של האדם, הביט בעוצמה פנימית על מצוקותיו הרוחניות, ופה ושם אפילו הציע פתרונות מזככים שעיקרם, בדומה לפנחס שדה, התבוננות עצמית נוקבת, שמטרתה העצמת האדם דרך הטקסט.

אלא שבין שדה לשבילי, למרות הזיקה הספרותית העזה, בכל זאת רב המפריד על השווה. הן בגלל פער הדורות, והן בגלל אופיים הרוחני השונה במהותו. שבילי עצמו פרסם לפני עשור מאמר (המופיע גם בספר שלפנינו), המתייחס לאירוע שקרה לו בעקבות קריאת "החיים כמשל". ובו הוא מתאר את הקריאה הראשונה שלו בספר כטקסט שעורר בו זעם רב מסיבה כלשהי.

ספריו של שבילי הם ספרי חיפוש עצמי, הפונים אל הקורא במעין שפת מראות כפולה ומכופלת. העובדה הזאת, שאפיינה את ספרי הפרוזה ההגותית שלו, "המסע אל הצלב", "קסטוריה" ו"פה לין הלילה", בולטת היטב גם בספר הזה. אבל לעומת ספריו הקודמים שעסקו רבות בדיאלוגים פנימיים-חווייתיים השאובים מטבע ומראות נופים וכרונולוגיות אישיות או היסטוריות, הדיאלוג ששבילי מנהל כאן הוא עם עצמו, עם הקורא, עם הספר, עם אלוהים. כשהאמצעי לכך הם ספרים ועוד ספרים.

לספר, בעיני שבילי, יש מהות אימננטית וסוג מסוים של קדושה. גם בעת מצוקות הילדות הקשות, תמיד היה שם הספר. החבר הטוב, האמיתי, שכל מהותו ובקשתו היא להפליג עם הילד למחוזות הדמיון שבהם נמצאים מרקו פולו וגיבורים אחרים ולהם פתרונות ותשובות נכונות תמיד. אלא שהילדות הכואבת חלפה והספר הופך להיות חמקמק. צריך לפענח את מה שהוא מספר לנו באמצעות גיבוריו והמילים הרבות הטמונות בדפיו.

על מנת לפענח את סוד הספר והגלום בו, שבילי מחפש מפתחות: משורר זן יפני בשם בוסון מדריך אותו בשיריו בין סמטאות אתונה, רחובות בודפשט ותעלות ונציה. שם במקומות הללו, הוא מגלה יוצרים נוספים, המאירים את דרכו: קדושה נוצרית, מחברים נשכחי לב, שמתעוררים לפתע לחיים, יצירות אלמותיות, כמו ספרי הקודש היהודים, המוסלמים והנוצרים, סופרים ידועים כמו דוסטויבסקי, טולסטוי ושיקספיר.

התחושה המתעוררת למקרא הספר היא לעיתים של אדם השט במהירות לא קבועה בנהר ולנגד עיניו חולפים מראות, שאותם הוא צריך כמה שיותר מהר ללקוט לנפשו. וכך כותב שבילי: "…היהודי קורא בספר ומתגעגע לספר הקודם… הנוצרי קורא בספר ומביט בתמונות… המוסלמי קורא בספר עד שהספר קורא בו… החכם קורא בספר וקורא בספר, האיש ללא דת קורא בספר וחושב על הספר הבא. מי אני? כבר הייתי כולם…". אך הנה התחושות הולכות ומתעצמות עוד יותר: הסופר רואה בכל אירוע, אפילו המקרי ביותר, כמשהו הקשור לעולם הספר: זוג משכשך רגליו במי נהר, קבצן רחוב, תיירים יפנים בגן, אישה יפה החולפת ברפרוף מהיר וכואב מול עיניים הכלות אליה.

הספר מדבר אלינו דרך המציאות, מראה הבריות ומעשיהם היומיומיים וכאן גלומה עוצמתו הרבה. כך, כאשר נגלית לנגד עיני המחבר פרוצה צעירה ואבודה בבודפשט, על אחד הגשרים, עולה לנגד עיני רוחו סוניה, הגיבורה הטרגית של "החטא ועונשו". והמחבר במין אילמות כפויה אינו יודע אם עליו לגשת להצילה ואז להפוך להיות חלק מספר שטרם נכתב לכאורה, או להתבונן קצרות ואחר כך להסתלק משם, להותיר את השאלה בדבר הכישלון והסכנה פתוחה לתמיד. השיטוט ברחובות בודפשט, על שני חלקיה, יוצר השראה לחלוקה בין "בודה" ל"פשט". כאשר האחת מסמלת את הארציות והשנייה את הצד הרוחני הצרוף.

כל שיטוט ופגישת אקראי ברחובות יוצרים עבור המחבר מפגש עם ספר, סופר, סיפורי אהבה טרגיים. לגבי שבילי, הנגיעה של הספר בחיי אדם היא מוחלטת לגמרי. יש בה ארציות חושנית, יש בה בדידות גדולה, חברות פראית, שנאה ואהבה. בעיניו של שבילי, הספר הוא החיים והחיים הם הספר:

"ראיתי, מה ראיתי, ראיתי אנשים ואהבתי אותם כי אני מרגיש אהבה רק שאני רחוק, ולכן אני אוהב את רסקולניקוב, את מאדם בוברי, את זורבה, את זרתוסטרא… הם רק שמות, כמה יפה וקל, כמה נפלא לאהוב שמות ומילים, לכסות את הלב בשמיכת ערפל של ספרים… יש אמן ויש קדוש, האמן מתגעגע לספר, אבל הספר מתגעגע לקדוש, האמן מתחנן אל הספר שייתן לו רשות לכתוב אותו, אבל הספר מתפלל שהקדוש יקרא אותו, אחד מבקש בית השני הבית מבקש אותו…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בתשרי תשע"ב,  21.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוקטובר 2011, ב-גיליון בראשית תשע"ב - 741, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: