מילים לא הולכות לאיבוד / רבקה שאול בן צבי

 

שירתה האישית והכואבת של המשוררת מצליחה לשמור על איפוק וליצור חוויה אסתטית ורגשית בשירים עדינים ומופנמים שניכרת בהם מיומנות הכתיבה

סוס טרויאני מבטן התודעה, יערה בן-דוד; כרמל, תשע"א 2011

לפני שנים, בכנס גדול של מורים לספרות, נתקלתי בדוכן המכירות בספר "אהבה ממבט שני – עיון בפרקי ספרות ישראלית וכללית" (1997). קניתי, קראתי והתרשמתי מהיקף הידע הספרותי. תכונה זאת של עושר תרבותי משתקפת גם בספר השירים הרביעי של יערה בן דוד, משוררת תל אביבית, ומתבטאת בשיח אינטרטקסטואלי הממוקד ביהדות ובספרות. הספר מוקדש לאחיה היחיד של המשוררת שנפטר בטרם עת, ושירים רבים בספר סובבים את חייו ואת אחריתו.

כתיבה על מי שנפטר תובעת ריחוק נפשי, על מנת שהרגש לא יובע כחוויה ראשונית, אלא יתבטא במבנה אמנותי, שהוא תמיד קומה נוספת מעל הקומה החווייתית. למרות הכאב המפעפע עלה בידי המשוררת ליצור את הריחוק האסתטי, אשר למרבה הפרדוקס, רק הוא זה שמאפשר את תחושת החיים המדממים ואף את ההנצחה, כפי שנאמר בשיר החותם את הספר – "שיר תולעת" – "מילים לא הולכות לאיבוד".

ספר השירים בנוי במדרג עולה: ארבעה חלקים, שכל אחד מהם עשוי להיקרא בנפרד, אך יחדו הם מרכיבים פסיפס קצת מסתורי הקשור לדמות האח שנפטר. המדרג הוא מהנימה המאופקת של החלק הראשון, דרך מוטיבים שמִתעבים ורגשות שמתעצמים, עד הזעקה החשופה של החלק האחרון. עם זאת, ניתן להתייחס לשירים באופן פרטני, אף ללא זיקה לנושא המרכזי.

הכותרת של החלק הראשון, "בטרם", מעוררת ציפייה וסקרנות. בטרם מה? חלק זה ממוקד במקום כפרי זר, אי שם בסלובניה. מקום בראשיתי של טבע עשיר, כפר נוצרי פשוט, שאליו הגיעה המשוררת כאורחת של ידידתה הציירת. היסוד המכונן בשירים אלה הוא הקיטוב שבין הזדהות לזרות. המשוררת חווה גם את ההתמזגות הרגשית עם כל מה שאופף אותה, אך גם תחושה של ניתוק ואיום. האם הטבע הנהדר הזה מצפין רמזי שואה? כך חוויתי את השורות הבאות:

"כותנות ענן רכות על עצי היער / קרעים לא עשן מתאבך" (עמ' 13).

המשוררת קולטת את רוח המקום עד כדי הזדהות עם חיי האיכרים. היא מרבה לכתוב על תענוגות המקום, חדוות המזון הפשוט וניחוחות הענבים שמהם מפיקים את היין האדום המשובח; אך מבעד לפרטים האידיליים עולה ובוקעת תחושת הזרות, ויחד עמה מופיעים בדמיונה של הכותבת סימנים מבשרי פורענות, ומילות השירים נטענות ברגשות קשים וחרדת מוות. השירים הללו נכתבו כחודש לפני פטירת האח, והמשוררת, חדורת תחושת אסון, מעלה תמונות מטפוריות של "לפני רדת המסך" (עמ' 9) ושל "יבושת סתו מתקרב/למרמס" (עמ' 16). ובסוף החלק הראשון היא כותבת:

"ציפורי מגפה ממקום למקום / לא עוצרות לנוח." 

ובהמשך: "ומה אם צלחתי את הלילה / גב אל הקיר / פנים בלי ראי"… (עמ' 20).

בשירים הבאים לובש המוות נוכחות מוחשית. הוא מופיע סימבולית כזר מסתורי בשיר ללא שם הפותח את החלק הקרוי "שווא האהבה" (עמ' 23). המוות מעורר שאלות קשות, ומעלה תהיות על נשים שהיו בחייו של מי שהיה "ילד מוכה תום", שרק האהבה "מחזיקה אותי על קצה האצבעות" (עמ' 27). בולטת נוכחות ארכיטיפלית של דמות נשית המופיעה בצורות שונות, האישה הפתיינית והמסוכנת המופיעה במיתוסים ובספרות. האהבה מצטיירת כעולם של מרמים ומרומים, כמקום של טרשים, כמקור לייסורים. האישה היא לורליי, היפהפייה הקטלנית מהפולקלור ויצירות ספרות, שהידועה ביניהן היא של היינה.

רמיזות רבות המשולבות בשירים יוצרות את הטקסט הסמוי, שהוא האמת העמוקה החורגת מהאישי והופכת לאוניברסלית. מעבר לריאליות של הדמויות הנרמזות בשירים, דמויות שהיו חלק מחייו של האח, מהדהדים כוחות אפלים של הרס וזדון. דמותה של דלילה מרמזת על בוגדנות מחוללת סבל וטרגדיה בקבוצת השירים "חלקת עורה שיש קרארה". כאשר השיש היקר, שמרמז על קור גם בצלילו וגם בתוכנו, מביע את חוסר האנושיות בדמותה של האהובה, ומתקשר אל ה'אבן' שהיא גם לב האבן וגם המצבה. "בנכלים באתי/ובנכלים אצא" אומרת דלילה בשיר המתכתב עם "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ', אך מייצג למעשה את היפוכו מבחינת הקול הדובר: האישה לא נשברה אלא שברה, ומישהו אסף את השברים  הנפשיים שחוללה הבובה הממוכנת, שאיבדה את אנושיותה במובן המוסרי, בשונה מהאובדן הנפשי-רגשי המתרחש בשירה של רביקוביץ'.

"לך לים להתמלא" הוא החלק השלישי, המלא בשברי זיכרונות. שיר מצמרר מתאר את חוויית אבהותו של הנפטר, החדורה ברמזי עתיד: ילד ואביו משחקים. האב נבלע בבור ואינו יוצא גם אחרי ספירת עשר (עמ' 46). הנשארים אחרי המת חיים במבוך של סימני שאלה:

"איך מיישרים קפלים של אי וודאות / אני אומרת"  (עמ' 52).

אסופת השירים מסתיימת בשיר בשם "רקויאם", מיסה קתולית שנוגנה בטקסי אשכבה, מילה שמשמעותה האירונית היא "מנוחה".  בשיר ארוך זה מופיע פן נוסף של המשוררת, הידועה גם כזמרת קלאסית המשתתפת במקהלה הפילהרמונית. נוכח תמיהתו של המנצח, מציבה המחברת את שתיקתה הדובבת. במקום שמסתיימות המילים מתחילה המוסיקה, אומר פתגם ידוע, אך כאן אפילו המוסיקה דוממת, כי התהום היא מעבר לכל ביטוי (עמ' 63).

      כמו בשירים מודרניים רבים, אף בשיריה שוררת לעתים עמימות, הנובעת מהמתח שבין ההסתרה והגילוי, הרצון לספר ולפתוח הכול, מול הכורח הנפשי וגם האסתטי לאפק את הדברים. סודותיה של הכותבת אצורים במטפורות עזות ביטוי, במצלול מחושב ובקונוטציות אינספור. שיריה של יערה בן-דוד עדינים ומופנמים, אך הקורא יבחין גם במודעות למלאכת השיר ובמיומנות הכתיבה. הספר כולו בנוי בקפדנות, כאשר תמוֹת ומוטיבים נשזרים מחלק לחלק, ומעבים את משמעותם. דוגמא בולטת לכך היא הצבע האדום, שמשנה את משמעותו במרוצת הספר מאדום אידילי של יין לאדום דרך אודם האש והדם. רובד נוסף בספר נוצר על ידי הקולז'ים, פרי יצירתה של המשוררת, המופיעים על חזית  הכריכה ובין דפי הספר, ומתחברים לנושאים ולאווירתם.

שירתה של יערה בן-דוד רחוקה ממוחצנות. היא אינה תוקפת את הקורא בזיקוקי די נור מבהיקים, אלא חודרת אט-אט, ודורשת קריאה איטית ומתעמקת. אלה שירים טובים שפורצים את גדרות החוויה הפרטית, ומגיעים אל שורשי האוניברסלי והארכיטיפלי, ומכאן הרלוונטיות העמוקה שלהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

פורסמה ב-17 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: