היד שלו טופחת על שכמי / יורם ניסינוביץ

כשישבתי באולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית בירושלים, נעזר בספרו של פרופ' דוד אסף (ברסלב, ביבליוגרפיה מוערת) ושולף מתוככי המחסנים ספרי שירה שונים ובהם שירים בהשראת רבי נחמן מברסלב, הרגשתי מדי פעם גם את ידו של רבי נחמן נשלפת מההיסטוריה וטופחת על שכמי בהתרגשות.

במשך שנתיים ערכנו, צורית יעיר ואנוכי, את הספר "ליקוטי שירות" – אסופה ראשונה של שירה מודרנית שנכתבה בהשראת רבי נחמן מברסלב. באסופה משוררים עכשוויים לצד משוררים ותיקים: שבעים כותבים ומאה ועשרה טקסטים, ברובם שירים, ולצידם מאמרים ורשימות אישיות. כותבים מגוונים מתקופות שונות, החל משנות הארבעים של המאה העשרים ועד ימינו אלה, מתהלכים עם רבי נחמן בחייהם ובשירתם, ולכל אחד מהם דמות שונה ומפתיעה שלו.

לצד השירים החדשים שנכתבו במיוחד לאסופה נחשפנו לפואמה מרתקת: "רבי נחמן אל סופרו" של יעקב גלאטשטיין, מגדולי המשוררים הידיים. היא נכתבה בעצם ימי מלחמת העולם השנייה בניו-יורק, ויש בה פנייה נועזת ומהפכת של רבי נחמן אל תלמידו, רבי נתן מנעמירוב: "אצום אל תוך הגוף/ ואפול נמוך יותר מהעולם-הזה./ עד שפרוסת הלחם היבשה/ תהיה לצלחת-מן-השמים./ אני רוצה להיות לחיה רעבה/ הרוצה לטרוף./ אני רוצה לראות כמה אפשר עליי לסמוך./ אני רוצה להגיע לעמוד-בניסיון של רעב,/ לחוש איזה צדיק הוא/ אדם רעב/ שאינו נוטל סכין ביד/ והופך לגזלן או לזאב".

השירים מעידים על הקשר העמוק והפנימי שנוצר בין הכותבים לתורתו של רבי נחמן, תורתו המעוררת יצירה כנה ואמיצה שאינה מפחדת כלל.

השתדלנו לערוך את האסופה ברוחו של רבנו מתוך גמישות וחופש מחשבתי, ומתוך כך נכנסו גם שירים שהרגשנו בהם את נוכחותו של רבי נחמן למרות שאינו נזכר בהם בפירוש.

לכן גם חתמנו את הספר בשיחה המרתקת שפתחה את איסוף השירים – באירוע "ליקוטי שירות" שהתקיים לפני כשנתיים במסגרת "ימי אהבה לשירה", חגיגת השירה השנתית שמקיים "משיב הרוח" – בהשתתפות המוסיקאי מיכה שטרית, הרב דב זינגר והמשוררים רבקה מרים ונחום פצ'ניק.

רבי נחמן חסר היום לכולנו, רבי נחמן  המספר, הנאנח, המתפלל. את רוחו הבאנו ב"ליקוטי שירות".

יורם ניסינוביץ הוא משורר. הספר 'ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב' יצא לאור בהוצאת "משיב הרוח" וידיעות אחרונות

 ————————————————————————————————

 חיים באר

שיר ידידוֹת

בְּאוֹר הַלְּבָנָה

צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בַּדְּרָכִים

נִפְלָאוֹת מְאֹד.

בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

עוֹשׂוֹת אֵיזֶה נִגּוּן לִכְבוֹד הַלְּבָנָה,

עוֹשׂוֹת לִכְבוֹדָהּ

עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה,

בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת שֶׁמַּלְבִּישִׁים לָאָרֶץ בַּעֲשָׂבִים

בְּאוֹר הַלְּבָנָה,

בִּבְחִינַת כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק.

הַמּוֹהֲרַ"ן, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶם הַבְדָּלָה,

אוֹמֵר תּוֹרָה עַל הַפָּסוּק

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים.

כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים סְבִיבוֹ

בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי

נִכְנָסִים הָעֲשָׂבִים לַתּוֹרָה,

כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב דּוֹחֵק עַצְמוֹ

לַעֲלוֹת וְלִכְנֹס בִּשְׁמוֹת גַּעְגּוּעִים וְחִבָּה,

הַמּוֹהֲרַ"ן מְצַיֵּר שִׂיחַת בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה

צִיּוּרִים נִפְלָאִים מְאֹד,

מְצַיֵּר שִׂיחַת דְּקָלִים

עוֹמְדִים אַחַר כָּתְלֵנוּ

בַּחֲצַר בִּנְיַן הַחַבָּשִׁים בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים,

צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בָּעֲנָפִים

עוֹשׂוֹת צְחוֹק,

עוֹשׂוֹת אֵיזֶה חוּכָא גְּדוֹלָה

שֶׁשּׂוֹחֵק הַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם,

שֶׁלֹּא תִּפֹּל הַלְּבָנָה בְּקַטְנוּת

שֶׁלֹּא תַּעְלִים עַצְמָהּ מִן הָעוֹלָם בָּעֲנָנִים.

בְּדִבּוּר אֶחָד שֶׁלּוֹ

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ

וְנִבְהֲלוּ מְאֹד,

עֲנָנִים נִדְחִים מֵעַל הַלְּבָנָה

מֵתִים אוֹ נוֹפְלִים בָּחֳלָאִים,

שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ שׁוּם מִעוּט

שׁוּם פְּגִימָה,

הַמּוֹהֲרַ"ן נוֹתֵן לָהּ בְּמַתָּנָה

חַיִּים טוֹבִים

עַד שֶׁנַּעֲשָׂה יוֹם

 

אֵיזֶה חִסָּרוֹן

 ————

  אנטון שמאס

הָעַכָּבִישׁ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן

 אֲנִי הוֹפֵךְ דַּפִּים, מִדֵּי לַיְלָה, וּמְרַחֵם עַל גּוּפִי.

אֵין שׁוּם קֶשֶׁר בֵּין שְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים, אַךְ יִתָּכֵן שֶׁזֶּה סוֹפִי.

 

בְּבוֹאִי אֵצֶל הַמִּלִּים, קָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט – בְּאֵיזוֹ שָׂפָה

עוֹלָה הַצְּעָקָה בַּסִּמְפוֹנוֹת, וּמִתְמוֹטֶטֶת בְּקִפְלֵי מֹחִי, רָפָה.

 

רְהוּיוֹת נוֹגַעַת בִּי הַתְּנוּמָה, מְדוֹבֶבֶת, וְאַחַר אֵינָהּ מַרְפָּה.

בְּחִילַת הָעֵרָנוּת מִתְהַפֶּכֶת בְּקִרְבִּי כַּחֶרֶב. וּמְצַפָּה.

 

הָאֶצְבַּע מִשְׁתַּהָה. מְהַסֶּסֶת. מְעַט וְהִיא תִּגַּע בָּעִנְבָּל.

צְעָקָה, כְּנָחָשׁ, תִּפְרֹץ. וּבִגְרוֹנִי יִוָּתֵר הָעוֹר שֶׁנִּשַּׁל.

 

אֲנִי מְרַחֵם עַל גּוּפִי הָאוֹרֵב לִי מֵעֵבֶר לַדַּף וּמִתְכּוֹנֵן.

מַה יֹּאמַר אִם יֵדַע שֶׁאֵין הַדַּף מֵגֵן עָלָיו. וְעָלַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

 

אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לּוֹ מְצַפֶּה מֵעֵבֶר לַדַּף.

אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ יוֹדֵעַ. וְהוּא צוֹעֵק כָּל הַלַּיְלָה כְּמוֹ מְטֹרָף.

 ——————————————–

 

הדס שחם

 ¯

 לָמָּה לְהִזָּכֵר שֶׁאַתָּה מֵיטִיב

מְקַלֵּף אוֹתִי עַד

מִרְבָּצִים שְׁקֵטִים שֶׁל עֶצֶב מַתַּכְתִּי?

 

אֲנִי הֲרֵי בָּאָה אַחֶרֶת,

כְּרוּיָה לְעַדֵּן אֶת הַמַּכּוֹת,

מוּכָנָה לָסֶגֶת מֵעֶמְדַּת הַנְּהָמָה

שֶׁאָרְבָה לְפָרֵשׁ חֲבָטוֹת

כִּסְטִירוֹת בְּגַב הַיָּד

דֶּרֶךְ הַשְׁפָּלָה.

 

אַתָּה מֵבִין שֶׁאָז הָיִיתִי מֻכְרָחָה

כְּדֵי לִהְיוֹת פִּיּוֹן שְׁוֵה זְכֻיּוֹת בַּמִּשְׂחָק

לִלְמֹד לְהָטִיחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה.

עַכְשָׁו אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת דְּמוּת אָב שֶׁבְּךָ

רוֹכֶסֶת לוֹעוֹת שֶׁל חָלָל פָּנוּי

מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ טוֹב

מַאֲמִינָה לְךָ טוֹב עוֹד בְּטֶרֶם.

 

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

וְנִדְלָקִים מְנוֹעִים דַּקִּים שֶׁל עֶצֶב

תְּפִלָּה מִתְפָּרֶקֶת מִנִּשְׁקָהּ, זוֹנַחַת

דּוּ קְרָבִיּוּת מַפְגִּיעָה

נִהְיֵית פְּגִיעָה, נָשִׁית כָּזוֹ, תְּחִנָּה

הֱיֵה רַחוּם, הֱיֵה אוֹהֵב

 —————————

מאיר בוסאק 

 מָשִׁיחַ

רבי נחמן מברצלב רוקד בחתונת בתו שרה

 הוּא רוֹקֵד, מוֹחֵא כַּף, כּוֹכָבִים מֵעָלָיו,

אֲלָפִים בְּרִקּוּד וּסְעָרָה,

וּבִתּוֹ הַכַּלָּה בְּאֶמְצַע הַמַּעְגָּל

עֲטוּפָה בְּצָעִיף – נְהָרָה.

הוּא פּוֹרֵשׂ זְרוֹעוֹתָיו: שֶׁיְּשׁוּעָה תַּצְמִיחַ

שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

חֲסִידִים מִסָּבִיב, בִּידֵיהֶם מְנוֹרוֹת,

רִקּוּדוֹ בְּקַלּוּת, בִּרְחִיפָה,

פּוֹרֵץ צְלִיל כִּנּוֹרוֹת וְהוֹמִים בַּטְנוּנִים,

כְּנִצָּה הַכַּלָּה בִּצְעִיפָהּ.

בִּבְרָכָה שְׁתֵּי כַּפָּיו עַל רֹאשָׁהּ יַפְרִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

מְסוֹבֵב כְּפַרְפַּר, מִתְקָרֵב, מִתְרַחֵק,

וּבְעֵינָיו הַחִיּוּךְ, הַדְּמָעוֹת,

וּפָנָיו מוּרָמוֹת לְחֻפַּת כּוֹכָבִים,

הוּא עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַפְּלָאוֹת.

מִסָּבִיב בֶּחָצֵר עֵץ רֵיחוֹ יָפִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

וְשָׁרִים חֲסִידִים, סוֹעֲרִים כְּלֵיזְמֶרִים

"הוֹי אַבָּא, רִבּוֹנוֹ… רַחֲמָן…

– אֲנָקָה וְשִׂמְחָה, כִּילָלָה וְתִקְוָה –

שֶׁתִּשְׁמַע אֶת תְּפִלַּת רַב נַחְמָן…

שֶׁתִּשְׁמַע שִׁיר עֶרְגּוֹן, שֶׁתִּשְׁלַח שָׁלִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ…"

 

כְּפַרְפַּר סְבִיב הָאוֹר הוּא רוֹקֵד סְבִיבָהּ

בְּרִקּוּד כּוֹכְבֵי אֵשׁ בַּשְּׁחָקִים,

מִסְּבִיבוֹ בַּמָּחוֹל הַסּוֹעֵר חֲסִידִים

וּסְבִיבָם מְחוֹל עֵצִים עֲנָקִים.

וְהֶמְיַת עוֹלָמוֹת תְּפִלָּתָן סוֹד שִׂיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 ——————————-

אילה אברהמי

רְחוֹב אַחֵר

 הָיִיתִי רוֹצָה רְחוֹב אַחֵר

כְּתַפְאוּרָה לְאֵין פְּגִישׁוֹתֵינוּ

לְאֵין אֲנַחְנוּ לָנוּ

לְאֵין מָקוֹם.

 

אֶפְשָׁר שֶׁנֵּצֵא מֵהָעוֹלָם

הַסָּגוּר הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא אָדָם?

 

אֲנַחְנוּ מַגִּישִׁים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת

לֹא בְּמַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף

בִּזְרִיקַת מַטְבֵּעַ לַקַּבְּצָן הַזָּקֵן

אוֹ בַּאֲמִירָה 'נִהְיָה קַר, נֵלֵךְ הַבַּיְתָה'

 

אֶת הַשְּׁאֵלוֹת אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים קָרוֹב לַלֵּב

הַאִם? הַאִם? וְאֵין מִלִּים

יוֹתֵר טוֹבוֹת לַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת

 

שֶׁאַתָּה תָּלוּי וַאֲנִי תְּלוּיָה וּשְׁנֵינוּ יַחַד בָּאֲוִיר גְּזוּרִים מִתּוֹךְ עוֹלָם אַחֵר

מֻדְבָּקִים בְּתוֹךְ רְחוֹב חָשׁוּךְ עָלוּב פָּצוּעַ

פַּעַם הָיָה כָּאן אוֹר יוֹם

פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁר לָשִׁיר בְּקוֹל וְלִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ

מָה אֲנִי מוֹצֵאת מָה אַתָּה מוֹצֵא וְאֵיךְ

אֲנַחְנוּ יְגֵעִים עַל זֶה.

 

אֲנַחְנוּ יְגֵעִים מְאֹד.

הִנֵּה סַפְסָל. הִנֵּה מִלִּים מְנַחֲמוֹת שֶׁמַּנִּיחוֹת אוֹתָנוּ עַל שְׂפַת הַמְּצִיאוּת. רַמְזוֹר. כְּבִישׁ.

 ———————————————————————–

שחר-מריו מרדכי

עַל רֹאשׁ יֵאוּשִׁי

 "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב: 'תפילה לאל חיי',

ובשביל זה צריך להתפלל בכל כוחו"

(ליקוטי מוהר"ן ט, א)

שְׁמַע, יֵשׁ יֵאוּשׁ. יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם.

וּמְצָרִים. עַד כְּדֵי כָּךְ מַגִּיעִים הַדְּבָרִים.

אֵיךְ יִקְרֹס הַר וְיַהֲפֹךְ שָׂדֶה? אֵיךְ

תִּגְבַּהּ תְּהוֹם וְתַהֲפֹךְ גֶּשֶׁר? וְאֵיך לִפְתֹּחַ?

צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.

 

וְיֵשׁ חִבּוּטֵי נֶפֶשׁ. מִתְגַּבְּרִים.

וְיֵשׁ נִמּוּקִים בְּעַד וְנֶגֶד. וְאוֹמְרִים:

"הָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל".

וְאֵיךְ יִצְלַח אֶת הַתְּהוֹם נָמֵר אֶחָד כָּחוּשׁ?

אַל תַּגִּיד שֶׁאֵין. יֵשׁ, יֵשׁ יֵאוּשׁ.

 

וְיֵשׁ גַּם עַיִט שֶׁמַּשְׁגִּיחַ בַּנָּמֵר וּמַגְבִּיהַּ עוּף

וְדַוְקָא מוּעָקַת הַלֵּב מוֹסִיפָה לְמִשְׁקַל הַגּוּף.

וְיֵשׁ שֶׁגַּם נָמֵר אֶחָד נָחוּשׁ לְוַתֵּר וּלְצַמֵּחַ כְּנָפַיִם.

עַד כְּדֵי כָּךְ. וַהֲרֵי מִצְוָה גְּדוֹלָה לִצְמֹחַ

צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.

 

אֲבָל שְׁמַע, יֵשׁ תִּקְוָה בָּעוֹלָם. וְיֵשׁ אַהֲבָה.

גַּם מַדְקְרוֹת מַחַט יֵשׁ. וּשְׁאֵלָה מְנַקֶּרֶת מִתְלַוָּה:

לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ? לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ?

תְּבוּנַת הַדְּבָרִים בַּכֹּל. אֲבָל קָשֶׁה שֶׁלֹּא לָחוּשׁ:

יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם. יֵשׁ יֵאוּשׁ.

 

עַל כֵּן, אֵל חַיַּי, לא תָּמִיד יֵשׁ בִּי כֹּחַ לֶאֱחֹז בְּךָ

אֲבָל לֹא עָזַבְתִּי מֵעוֹלָם. וַאֲנִי מַבְטִיחַ לִשְׂמֹחַ

מִמָּחָר בַּבֹּקֶר. אֲנִי אֶתְפַּלֵּל עִם כָּל הַכֹּחַ.

אָנָּא, אַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי.

וְאַל תָּבִין אוֹתִי שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה:

 

יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה.

וְאַהֲבָה אַחַת גְּדוֹלָה אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֵר.

שְׁמַע, אֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי;

רַק עָצוּב

בְּחֶלְקִי הָאַחֵר

 —————-

 עזריאל קאופמן

הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ

 הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁל רַבִּי נַחְמָן

מְטַפֶּסֶת עַל גּוּפִי

קַמְצוּץ שֶׁל רֵיחַ

בָּא מוֹשֵׁךְ גָּבוֹהַּ

וּמְעוֹרֵר הַקֶּשֶׁב הַנַּפְשִׁי

 

הַבֹּקֶר בְּיָרֹק בְּמִדְרַג צְלָלָיו

 

מִנַּיִן הוּא

גַּלְגַּל רָקִיעַ

גַּלְגַּל הָרְנָנָה

צִפּוֹר רוֹשֶׁמֶת צַפְצָפָה

אוֹתָם חֻקִּים חוֹמְקִים בַּצֵּל הַמְעֹרָב שֶׁל שְׁנֵינוּ

 

עֲשָׂבִים עַל הַכְּבִישִׁים

מִתַּחַת לַגְּשָׁרִים

מִתַּחַת לַמָּטוֹס

צִפּוֹר אוֹהֶבֶת עֲשָׂבִים

אֲנִי הַחֵץ הַמְפַלֵּס לָהּ נֹעַם

 

וְכָךְ חֵרֶף מַרְגְּלוֹת גַּרְזֶן

אֲנִי נוֹגֵעַ בַּכְּמִיהָה

וְכָל שֶׁתֹּהוּ מֵרָחוֹק

אוּלַי הוּא סֵדֶר מְחַשְׁמֵל

 ——————

 עומר ארבל

עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל

 בּוֹאוּ נָקִים לַהֲקָה

'עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל' נִקְרָא לָהּ

הַכֹּל יִהְיֶה עַל הַשֻּׁלְחָן

מִי שֶׁיָּבוֹא אֵלֵינוּ

יִצְטָרֵךְ לִצְלֹל עָמֹק בַּזֶּפֶת

עַד הַקַּרְקָעִית

לָגַעַת וְלַעֲלוֹת

אֵיךְ נֵדַע שֶׁנָּגַע?

נְחַכֶּה לוֹ שָׁם

כָּל הַהֶרְכֵּב

פּוֹרֵט בְּתוֹךְ הַזֶּפֶת

אִם יַגִּיעַ עַד אֵלֵינוּ

נַעֲלֶה יַחַד אִתּוֹ

לְמַעְלָה נָסִיר אֶת הַחֹמֶר הַצָּמִיג מֵהָעֵינַיִם

וּמֵעַל הַפֶּה

 

עַכְשָׁו שֶׁיָּצָאנוּ

נִלְמַד לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן

 ——————

 אברהם סוצקבר                                         

מיידיש: ק.א. ברתיני

 –

 לַבְּרַצְלָבִי יֵשׁ אֲמִירָה: מֻטָּל עַל כָּל אָדָם לַחֲסֹךְ

שָׁעָה מֵתָה: מֵת הַכֹּל יִהְיֶה סָבִיב, אַךְ בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה

חַי הֱיֵה. עַל גֶּדֶר הַשְּׁקִיעָה תְּפִלָּה אֶעֱרֹךְ

לְשָׁעָה זוֹ הַמֵּתָה: הַחֲיִי בִּי אֶת הַגֶּשֶׁם, אֶת הַשֶּׁלֶג.

 

לַבִּי אֶת הַמְּדוּרָה, שֶׁיִּשָּׁאֵר תָּלוּי עַל כִּידוֹדִים

זְאֵב, כְּשֶׁרוּחַ טוֹב אֶת זַרְעִי מֵנִיעַ.

וּבִצְבָתוֹת חַלְּצִי, כַּמַּסְמְרִים הַחֲלוּדִים,

אֶת שְׁטֻיּוֹתַי, שֶׁלְּפָנַי תַּבְנִית תּוֹפִיעַ.

 

מוֹשְׁכוֹת דְּרוּכוֹת בּוֹלְמוֹת גַּלִּים מְבֹהָלִים,

וְרַק אֶחָד מַרְדָן בַּיָּם, בִּקְצֵה הָאֹפֶק.

בְּשָׁעָה מֵתָה כָּבוֹת קְרִיאוֹת, קְרָבוֹת כָּלִים,

חַיָּה נוֹשֵׂאת עֲטֶרֶת מֶלֶךְ אֲדֻמָּה מִתַּחַת לַמַּעֲרֹפֶת.

 

מַפְתֵּחַ אָנֹכִי עַתָּה אֶל עוֹלָמִי וּמְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא

אֶת מַנְעוּלוֹ בַּחוּץ. אֲנִי – אֲנִי, כְּכָל שֶׁהַשָּׁעָה גּוֹוַעַת וְהוֹלֶכֶת.

וְכָל הִתְרַחֲשׁוּת עַל אֲדָמָה, בָּאֲדָמָה וּבְתוֹךְ הָעָב

הַמְיֹעָד, מִטַּהֲרָה בַּלֵּב בְּאַהֲבָה, הוֹלְכָה וּמִזְדַּכֶּכֶת.

 —————————————

 צורית יעיר

בְּךָ רַבֵּנוּ

 בְּךָ רַבֵּנוּ אֲנִי מִתְאַמֶּנֶת לְהִתָּלוֹת

עִם הַיָּדַיִם עַל מֶתַח תַּחֲנוּנִים

עַכְשָׁו בְּכָל הַכֹּחַ אֲנִי מְנַסָּה

לְהַעֲלוֹת אֶת הַכֹּבֶד בַּגּוּף,

עִם הַזֵּעָה לְנַדֵּף הַחוּצָה אֶת הַמֹּחַ,

שֶׁיַּתִּיר אוֹתִי פְּתוּרָה וּפְזוּרָה

לַעֲלוֹת עַל תֶּדֶר רָשׁוּת הַשִּׁדּוּר

לְהַתְחִיל דִּבּוּר, תִּרְאֶה,

כַּמָּה שָׁבִיר, בְּבַקָּשָׁה רַק

תִּהְיֶה זָהִיר אַתָּה יוֹדֵעַ

מִמָּה אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיִים.

 

כָּל הַבֶּכִי פֹּה צָבוּר

בְּגֹבַהּ עֵינַיִם זוֹלְגוֹת נָשִׁים

מִתּוֹךְ עָנָן עַתִּיק וְגָשׁוּם שֶׁנָּח נָח

מֵעַל הָעֲיָרָה הַזּוֹ,

שֶׁבָּהּ הַרְבֵּה נָהָר וֶאֱלֹהִים

אֶחָד נָבוֹךְ

מִפְּגִישָׁה צְמוּדָה

בְּלִי מַעֲצוֹרִים אֲנַחְנוּ,

בְּצוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת

מְנַסִּים כָּאן

 

לְעוֹרֵר

עִנְיָן.

(אומן, ח"י תשרי תשס"ח)

————————–

שירה ניצן

¯

"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל…"

(שיחות הר"ן)

בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהִתְקַשַּׁרְתָּ

בַּעֲלִיצוּת הִסְבַּרְתִּי

לְךָ, יֵשׁ עַצְבוּת

וְיֵשׁ לֵב נִשְׁבָּר.

הַלֵּב יֵשׁ לוֹ אֹפֶק. וְהֵד.

הָעַצְבוּת הִיא רֵיקָה.

דַּמְיֵן,

סַפְרָנִית עִם עֲקֵבִים

בִּשְׁתֵּי דְּפִיקוֹת עוֹלָה עַל שְׁרַפְרַף מוֹצֵאת

דַּף אַהֲבָה מְקֻפָּל בֵּין סְפָרִים

לֹא פּוֹתַחַת. מְקַמֶּטֶת וְזוֹרֶקֶת לַפַּח.

מֵבִין אוֹתִי?

 ———————

 רעיה לפיד

¯

אֱלֹהִים

אֲנִי רוֹצָה לְהַפְרִיד אֶת הַנֹּגַהּ מֵהַקְּלִפָּה

לְהָבִיא צְעָקָה

אַבָּא תְּדַבֵּר אוֹתִי אֵלֶיךָ

מִלִּים נְכוֹנוֹת

אַתָּה נוֹתֵן בִּי מִלִּים

מְסַחְרֵר בַּמַּחְשָׁבוֹת

כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְטֹרֶפֶת

צוֹבַעַת אֶת כָּל הַבְּגָדִים בְּוָרֹד

כֵּן

מִכָּאן אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ

מִתּוֹךְ הַסִּירִים

הַכְּבָסִים

הַכְּבָשִׂים

תִּהְיֶה רוֹעֶה

תִּתְגַּלֶּה כְּבָר

בָּחֲפָצִים

בָּעֲצָמִים

בָּעֲצָמוֹת

מִתְהַלֶּכֶת פֹּה חַיִּים וַאֲנָשִׁים מוּזֵיאוֹן שֶׁל רַמְזוֹרִים וּמִלִּים וּמִשְׁפָּטִים וּשְׂמָלוֹת וְחָזִיּוֹת תְּלוּיוֹת עַל חֲבָלִים וּבַלּוֹנִים וּבַלּוֹנֵי גָּז וְשׁוֹטְרִים וּמִסְעֲדָנִים יְהוּדִיִּים כּוּשִׁיִּים וְתוֹרִיִּים

לְהַגִּיד פְּסוּקִים וְעוֹד פְּסוּקִים

יוֹם הַכִּפּוּרִים בֵּית כְּנֶסֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים

אֵיפֹה אַתָּה כָּאן בַּעֲדִינוּת כְּמוֹ בָּלֶרִינָה מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּלֶכְתָּהּ

אַחֲרֵי הַחֲזָרָה הַסּוֹפִית הָאֲרֻכָּה

 

תָּבוֹא מַמָּשׁ

 

אוֹ קַח אוֹתִי

אֵלֶיךָ

תַּחַת חָסוּתְךָ

אֲנִי אֶהְיֶה מָשׁוֹט שֶׁלְּךָ

אוֹ מִמְחָטָה.

 ———–

 יורם ורטה

תורה רפ"ז

 דַּע לְךָ שֶׁיֵּשׁ שָׁם שָׂדֶה נוֹשֵׁק לִשְׂפַת נַחַל

וְדַע לְךָ שֶׁהַשָּׂדֶה צָמֵא וּבַנַּחַל מֵי שְׁפָכִים

וְיֵשׁ אָדָם לְבַדּוֹ בַּשָּׂדֶה וְעֵשֶׂב נָמוּךְ יָבֵשׁ

וְהָעֵשֶׂב שָׁר שִׁיר מַר וְהָאָדָם אוֹמֵר אֵין דָּבָר

וּפוֹרֵשׂ לוֹ שְׂמִיכָה וְנִשְׁכָּב לוֹ לֵאֶה וְנִרְדָּם

וּבַחֲלוֹמוֹ מַרְאִים לוֹ שְׁאֵלַת בְּרֵרָה

הַאִם יַחֲרִישׁ כְּאַחַד הַנְּבָלִים אוֹ יִתַּמֵּם כְּשֶׂה

וְהָאָדָם בַּחֲלוֹמוֹ תָּמֵהַּ מְאֹד עַל הַשְּׁאֵלָה

וְלָכֵן מַרְאִים לוֹ מִיָּד עוֹד אַחַת יוֹתֵר קַלָּה

הַאִם יִרְצֶה לִהְיוֹת אוֹכֵל אוֹ נֶאֱכָל

וְשׁוּב הוּא תּוֹהֶה עַל הַשְּׁאֵלָה וּמַה יָּשִׁיב

וּמַה פֵּשֶׁר הַחֹפֶשׁ הַמּוּזָר שֶׁהוּטַל עָלָיו

וְלָמָּה דַּוְקָא הוּא הַנִּשְׁאָל וּמִי בִּכְלָל הַשּׁוֹאֵל

וּבַחֲלוֹמוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ הַזְּמָן אוֹזֵל

וְהוּא נֵעוֹר בְּבֶהָלָה וּמִסְתַּכֵּל רָעֵב עַל סְבִיבוֹתָיו

וְהַשָּׂדֶה אָפֹר וּמְכֹעַר פָּנִים וּמִן הַנַּחַל צַחֲנָה

וְהוּא מְגָרֵד אֶת עוֹרוֹ הֶעָקוּץ וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ

שֶׁהִתַּמֵּם וְהֶחֱמִיץ אֶת הַשָּׁעָה

וְהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אָדוֹן לְכָל זֶה מִלְּבַדּוֹ

וְדַע לְךָ שֶׁכָּךְ הוּא וְדַע לְךָ שֶׁאֵין מִלְּבַדְּךָ.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011