בסוכה עם מנחם מנדל (אוסישקין) / ישראל רוזנסון

רחביה אינה גאולה, אבל גם בה יש סוכות וגם היא ירושלים; ומי שרומם את השכונה ואת העיר לכלל בירה היה במידה רבה מנחם אושיסקין, שנפטר בפרוס חג הסוכות, לפי שבעים שנה

בסוכות של שנת תש"ב כבר לא זכה מנחם אוסישקין להקים סוכה בביתו; בפטירתו ימים ספורים לפני החג (כיאה לחובב עברית מופלג שכמוהו, במצבתו בהר הצופים נחקק תאריך עברי בלבד: 'י"ב בתשרי תש"ב') תמה מסורת בת שנים ארוכות של הקמת סוכה בביתו בירושלים. אמת, אוסישקין היה אוסישקין, וסוכתו שימשה לא רק לקיום מצוות סוכה; לסוכה הגדולה במרפסת הבית ברחביה הוזמנו נכבדי היישוב וצמרת המנדט הבריטי, אולם, המתארים את זיקתו לדת – נושא מורכב וטעון – מקפידים להזכיר כי "[…] פעם בהיותו מחוץ לעיר לפני חג הסוכות, כתב לאשתו שתבנה סוכה בחצר, ושתקנה אתרוג ולולב בשבילו […]" (הרב חיים ראובן רבינוביץ, 'מ.מ. אוסישקין ויחסו לדת', שנה בשנה, תשל"ב, עמ' 322). ובכן, ענייני הסוכות העסיקו אותו. 

דומה כי חרף תדמיות חדות שדבקו בו, אברהם מנחם מנדל אוסישקין (1941-1863) לא היה קל להגדרה ולאפיון; כמוהו כרבים ממנהיגי הציונות וראשיה שנוטים לצבעם בשחור-לבן, היה גם בו משהו מתעתע. בכינויים החד-משמעיים שלהם זכה, כמו 'איש הברזל של התנועה הציונית', בעל 'רצון ללא גבולות' (שהומרו בכינויים שיש בם מן הגנאי 'ביסמארק יהודי', 'מנחם פחה', 'צאר מנחם'), היה משהו אמיתי. אכן, כדי להיות בעל אישיות כל כך מעורבת בכל צדדיו של המפעל הציוני לאורך כל כך הרבה זמן, נדרש רצון של ברזל שלא-אחת ניזון – ואין הכוונה להיכנס כאן לדיון פסיכולוגי – מהערכה עצמית יתרה; ואומנם לא-אחת תיארוהו כבעל 'הערכה עצמית מופלגת'.  

בדרך כלל ובמיוחד לאחר מותו הבליטו את אמונתו הלוהטת בציונות, אך בתיאורים מוקדמים שלו הובלטו מאוד שורשיו הרוחניים המסורתיים; בשלהי המאה התשע-עשרה שויך 'ר' אברהם מענדיל אוסישקין' לבית מדרש ספציפי: "[…] בשנת תרל"א בא עם הוריו למאסקווא וילמוד יחד עם בן הגאון ר' חיים ברלין ויאצל הגר"ח מתורתו עליו […]" (בן ציון אייזענשטאדט, דור רבניו וחכמיו, ורשה תרנ"ה, עמ' 7). שורשים אלו התעמעמו עם השנים; דמותו לא התקשרה באופן הדוק עם הדת, היו לו מקטרגים, כפי שיעידו סיפורים שאציג בהמשך, ושנים לאחר מותו כבר היה צורך במאמרי סנגוריה המדגישים את יחסו החיובי לדת כמו מאמרו של הרב רבינוביץ שהוזכר לעיל.   

הירושלמי

במלאת שבעים שנה לפטירתו אני מבקש להקדיש מספר שורות למנהיג ציוני, איש שכמו רבים מחבריו-עמיתיו הפך בעצם לרחוב (ובהקשר של אוסישקין ה'הפך לרחוב' עמוס במטען פולקלוריסטי כבד!). אני מבקש להתייחס ליחסו לירושלים שבה הקים את ביתו ובה בנה את סוכתו.

יחסו העמוק לירושלים התחיל כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. יחס זה נכרך מדרכו של עולם בפרויקטים הגדולים, בסיסמאות, ועדויות לכאלו נמצאות לגביו בשפע (הוא נתפס כאחראי לשינוי ביחס של החוגים הלאומיים 'חובבי ציון' לירושלים כבר לפני מלחמת העולם הראשונה; תכנון מושבות חקלאיות ושכונות גנים בעיר ובסביבותיה; יוזמות חיזוק של התרבות והעברית, האוניברסיטה, המקומות הקדושים), ואני מבקש לגעת כאן במעגל הקרוב, בפרטים הקטנים – הבית, הרחוב, השכונה, בית הכנסת.

העובדות די פשוטות; הוא בחר לדור בירושלים. בגלריה של המנהיגות או העסקונה הציונית, לא היה אוסישקין הירושלמי היחידי, אך להיות 'ירושלמי' בקבוצה סגולית זו בהחלט לא היה מובן מאליו. בשנים 1927-1922 התגורר אוסישקין במבנה מפואר – 'בית מחניים' שברחוב 'שבטי ישראל' (נבנה ב-1885; היום 'משרד החינוך'); היה בו בבית ללא ספק פאר ראשוני, אבל הדרו בא גם בזכותו של הדייר אוסישקין. בשנת 1927 נפגע בית 'אוגוסטה ויקטוריה' בהר הצופים שבו שכן אז הנציב העליון ו'בית מחניים' הופקע לצורך מגוריו, על אפו ועל חמתו של המנהיג הציוני הגאה. או אז עבר לשכונת רחביה הנבנית, לבית משלו, בניין בסגנון הבינלאומי שתוכנן על-ידי 'האדריכל של הציונות' – ריכרד קאופמן. כשנחנך ב-1931 התנוססה עליו במעין התרסה למגרשו כתובת בעברית – 'מחנים'; וגדול היה כבוד 'בית מחנים' האחרון מן הראשון שכן תכנונו היה עברי, וגם הכתובת 'מחנים' הייתה בעברית. 

בעשור האחרון לחייו אוסישקין היה איש 'רחביה', וככזה הוא גם נזכר. רחביה הייתה שכונה רבת-גוונים. אוסישקין קשור לשני בתי הכנסת המפורסמים שלה; היה שמור לו מקום מיוחד בבית הכנסת 'רחביה' (לימים בית הכנסת 'הנשיא'), ובערוב ימיו, בית הכנסת שבו התפלל ובבנייתו היה גם מעורב, היה 'בית הכנסת ישורון'. מקום עבודתו –  והרבה מעבר לכך – היה בית הקרן הקיימת לישראל (הוא כיהן כיו"ר קק"ל מ-1923 ועד לפטירתו), ששכן ב'מוסדות הלאומיים'. הכול במרחק הליכה.

השפעה מסוימת שלו על הסביבה הקרובה כרוכה בגישה להנצחתו; וזו הייתה זה מכבר לאגדה, 'אגדה אורבנית'. הרקע העובדתי די-ברור: ועד שכונת רחביה אימץ כבסיס לשמות רחובותיה את תור הזהב בספרד, וכך התנוססו בה לתפארה השמות 'אבן גבירול', 'אבן עזרא', 'רמב"ן', 'שמואל הנגיד', 'יהודה הלוי'. במפת הרחובות שברחביה נעשו שינויים, וגם זה שייך לעובדות, אבל טיבם של השינויים?! זה כבר עטוף בערפל האגדה. 'שמואל הנגיד' – רחוב ראשי החוצה את השכונה – הפך ל'קרן קיימת'; ובניצב לו צץ רחוב 'אוסישקין'; כבר בחייו! במקום מי? מה היה קודם? לרגל מה? מה הסיבה? ביוזמת מי? אינני בקי בעובדות, וחוששני שלא רבים הם הבקיאים בהן; אני בקיא באגדות, וחלק מהן אני משאיר במפורש לקורא; הן זמינות לחלוטין באתרי האינטרנט. 'שורה אחרונה' – זכרו של רבי יהודה הלוי נותר ברחביה רק ב'גן הכוזרי' (שגם הוא מאוד לא בולט היום), ואוסישקין וקק"ל בולטים ביותר; אולם, לפעמים הצדק מתאחר קמעה והנצחתו של ריה"ל בדמות רחוב נעשתה אחרי מלחמת ששת הימים במעלות היורדות אל הכותל שבהן נרצח על-פי האגדה (מה אמיתיות הן לפעמים האגדות) על-ידי פרש מוסלמי. בפולמוס – סוער יש לומר – על מעורבותו האישית של אוסישקין בהנצחתו שלו ברחביה הועלתה ברשת התחכמות הרואה ביהודה הלוי ספרדי ובאוסישקין אשכנזי (ועל זה ייאמר 'וואלה..'!!). תגובתי הלא-רשמית: אני מעדיף לראות בשניהם, חרף ההבדלים האדירים, שני ציונים גדולים.

עלייתו של נריה

במקום להיכנס לאגדות אוסישקין, שחלקן לא בא ממקום של אהבת ישראל, אני מעדיף להציג שני סיפורים הקשורים לאוסישקין בביתו. הם פשוטים, אך לא תמימים; הם ערים בדרכם שלהם למורכבות של האיש ולקושי להבנותו במסגרת פסיכולוגית-היסטורית פשוטה; שניהם קשורים לדמויות מפתח בהוויה הציונית-דתית, ובאיזה אופן מוזר הם מאמצים גם את אוסישקין – מן הסתם היה מתנגד להגדרה הזו – לחיקה.   

כשהשיא מנחם אוסישקין את בנו הזמין את הרב [=הרב קוק] ל'קידוש' בביתו ביום השבת הסמוך לנישואין. היו שאמרו שאולי אין ראוי לו להרב לילך. אמר הרב: 'מדוע לא אלך? ביתו של אוסישקין הוא בית יהודי כשר, שומרים בו את השבת, מדליקים נרות לכבוד שבת וכו'; אלא מאי? הוא מאסף מעות כדי לפדות אדמות ארץ ישראל מיד הנוכרים ולהעבירן לידי ישראל? זו מעלה בעיני…' והרב קם והלך לקידוש בבית אוסישקין (מפי הרב רפאל הכהן קוק; חיים ליפשיץ, שבחי הראי"ה, תש"ע, עמ' 221).

'מדוע לא אלך?' שואל הרב קוק והולך; ומסתבר שהיו בסביבתו שידעו כמובן על דבר 'המעות', אך לא סמכו על הכשרות.

הסיפור 'בזכות מי עלה מורנו ארצה?' (הרב אלישיב הכהן) עוסק אף הוא בבית ובמעות:

[…] פניתי לרב [=הרב נריה] ושאלתי אם הוא יודע מה הקשר בינו לבין אוסישקין. הרב שאל: מה? ועניתי שסבי רבי שמואל הכהן וינגרטן סיפר לי שבתקופה בה היה צריך התערבות עבור בקשת סרטיפיקט, וזה לא היה ניתן ללא תשלום מראש לממשלה הרוסית, כולל עבור כרטיס הנסיעה באונייה, התארגנו במזרחי להעלאת בחורי ישיבה שאין בידם היכולת לכך. על המלאכה מינו את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ואת ישעיהו ברנשטין ז"ל. הם היו מטילים על אדם מסוים שיאסוף כסף עבור עולה אחד.

והנה ערב פורים, קיבל סבי על עצמו לאסוף עבור עולה (בחור ישיבה). מבית לבית עבר, וגם על דלתו של מנחם אוסישקין דפק. על אף שנשמעו מהבית קולות הדלת לא נפתחה. סבי השאיר פתק בתיבת הדואר, שאפילו אצל עניים מצא יד פתוחה לתת. כשאוסישקין פתח את התיבה הזעיק את סבי ושאל לרצונו. וכששמע, ביקש להשלים את כל הסכום החסר. זה היה רוב הכסף שנאסף. בכסף זה העלו את הבחור משה צבי מנקין שלימים נהיה לרב נריה. הרב הודה לי מאוד על הסיפור (מאורות נריה – אדר ופורים, [עורך: יקהת רוזן] קריית מלאכי תשנ"ז, עמ' 134).

יש בסיפור הזה התפתחות – בעיה ופתרונה; כנקודת מוצא ניתן לכאורה לגנות את אוסישקין, אך בסופו של דבר הוא מוכיח כי הביקורת עליו איננה מוצדקת; גם אם גינוניו החיצוניים עוררו ביקורת, לבו היה פתוח לכל משימה ציונית, גדולה כקטנה. ומי יודע, אולי גם את הביקורת העוקצנית על גינוני ההנצחה שלו ניתן להשמיע – להשמיע ולהפריך.

ממחניים לסוכות

גם אם התגורר בה רק בעשור האחרון לחייו אוסישקין היה איש רחביה. שם ליד שכניו אבן עזרא (הלצה נאה מיוחסת לזכריה טובי: 'כשביקשו מאוסישקין לשלם לשיפוץ הרחובות ליד ביתו, ביקש קודם לראות מה יעשה שכנו אבן עזרא') ורמב"ן, התגורר בחברת סוג מסוים של 'אצולה' שחבריה לא בממון 'קנו' את תוארם, כי אם במפעלם הרוחני ובפועלם למען הציונות. שם, בסביבה הזו, אבן מקיר זעקה אוסישקין, ואני מתכוון במליצה הזו לאריחי הקרמיקה המהודרים שבהם נחקק שם הרחוב 'אוסישקין'. שם הפך את 'קרן קיימת' מסמל קטן לסמל גדול: מ'קופסה לנדבות' למבנה מכובד ומהודר בעיר הקודש, בעל משמעות לאומית, שריכז גם טקסים; ילדי רחביה – סיפר יהודה האזרחי – היו מביאים לרחבת הבית ביכורים, ביכורים לקק"ל, לא פחות!

בדרכו שלו, הטביע אוסישקין את חותמו בירושלים; דרך זו כוללת גם דברים כדורבנות שהשמיע בעניינה של העיר:

אין עם ואין ארץ בלי בירה, ועליי להודות כי ההסתדרות הציונית חטאה לירושלים כל ימיה. היא זנחה את הבירה. כמעט כל מה שיש לראות בעיר הזאת הוא פרי היהדות שקדמה לעבוד בארץ ישראל. אמנם אמת הדבר כי היש הזה דל הוא, עני ואביון וגם מקולקל, אך גם העבודה הזאת נעשתה במסירות נפש, ובדמעות ובאנחות. ואולם, מה עשינו אנו? כמעט ומסרנו את בירתנו לזקנינו להיאנח בה, לספוד לה ולבכותה. […] כל חלומותיה של האומה על ביאת המשיח, ירושלים עיקר בהם (מנחם אוסישקין – ספר היובל [עורך: ר' בנימין] ירושלים תרצ"ד, עמ' טו-יז).

אכן, יותר משבעים שנה אחרי שנכתבו הדברים, ירושלים נראית אחרת, גם בגלל 'רחביה' וגם בגלל ה'רכבת הקלה' (תוכניות לרכבת חשמלית הגה כבר אוסישקין!), אבל חרף השינויים משהו אמיתי מאוד ממשיך להדהד בקטע הזה! 'שבעים שנה אחרי…' כיבודו של אוסישקין הוא כבודה של ירושלים, הבירה, עיר הקודש.      

רחביה, ערב סוכות; 'רחביה' איננה 'גאולה', אבל יש בה סוכות. המקום גורם, גם הזמן, האוויר והאווירה. אני מבקש להיפרד מזכרו של אוסישקין בהרהור מדרשי על מקום וזמן. 'בית מחנים' של אוסישקין 'אוסף המעות', הבנקאי של הציונות, הוא ממשיכו של 'בית מחנים' של הבנקאי השוויצרי יוהאנס פרוטיגר, פרוטסטנטי שסייע בדרך נפתלה מעט לכינונה של ירושלים בסוף המאה ה-19. 'מחנים' – כתובת המפארת עד היום את בית אוסישקין, ממשיכה אתMAHANAIM'  '  של פרוטיגר שגם היא קיימת עד היום; שתיהן נקבעו כמובן בעקבות הפסוק החותם את פרשת 'ויצא': "…מחנה א-להים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית לב, ב); בהמשך ניצל יעקב מעולו של עשו, ואחר כך: "… ויבן לו ביתו ולמקנהו עשה סכת ויקרא שם המקום ההוא סכות" (בראשית לג, יז). מחניים ואחר כך סוכות; כך יעקב וכך ממשיכיו בציונות, כך ספר בראשית, וכך מעשה אבות סימן לבנים.   

פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: