תוך וקליפה: אל מעֵבר למודרניזם ופוסט-מודרניזם / אלחנן שילה

הנרטיב הפוסט-מודרני מטלטל כבר עשרות שנים את כל שהאנושות הגיעה אליו בעידן המודרני. באמצעות התבוננות שבורחת מסיסמאות, ניתן להכיל את הטוב שבו ולשמר את הישגי המודרנה

איור למגילת קהלת, גרמניה, 1859

ההימנעות מלהגן בנחרצות על ערכי הליברליזם, החשש מה"נרטיב האימפריאליסטי" ובו-בזמן הכבוד ל"נרטיב של המדוכאים". […] נטרולה של השפה הקשה של "טוב" ו"רע" […] שיחקו לידיהם של אלה שמעולם לא הפנימו את הליברליזם. […] כשהמטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים, מציאותו הממשית של הרוע […] התפוצצה לנגד עינינו, כפשוטו. שום נרטיב, שום מירכאות, שום תחכום, שום פרשנות לא יכלו לחפות על זוועתה המצמררת של התופת (יהודה מירסקי, ארץ אחרת 15, 2003, עמ' 29).

משפטי פתיחה אלו יכולים ליצור הזדהות רגשית, אבל הם אינם נותנים מענה לגופם של הטיעונים שמעלה ההגות הפוסט-מודרנית. מתוך הכאוס הפוסט-מודרני צומח במקביל הפונדמנטליזם שמחפש יציבות ואומר 'אין לנו להישען אלא על כתבי הקודש'. מזווית ראייה זו, לא מדובר במלחמת ציוויליזציות אלא במצב כלל-עולמי שמתגלה בצד אחד של המטבע בפוסט-מודרניזם ובצד האחר של המטבע בפונדמנטליזם.

בפוסט-מודרניזם יש משהו מושך ומרתיע גם יחד. נמשכים אליו כי הוא יוצר עולם יותר "רך", מעבר לכל אידיאולוגיה נוקשה, עולם של רב תרבותיות וסובלנות שנותן מקום לקולות מודחקים. מן הצד האחר נרתעים מפניו, בגלל שהוא יכול להביא לחוסר פעילות כלפי הרוע, להרס ולאובדן זהות, מצפן ומצפון.

אלא שמבקרי הפוסט-מודרניזם, כגון ד"ר גדי טאוב, "עסוקים בניסוחן של תגובות […] ולא בניסוחו של חזון פילוסופי חדש" (מורן פלד, ארץ אחרת 14, 2003, עמ' 30–36), ועל כן הם אינם מצליחים לתת אלטרנטיבה ל"פוסט-מודרנה, ההולכת ומתחזקת בעולמנו" (שם).

במקום השיח האלים שבין הפוסט-מודרניזם ומתנגדיו, ברצוני להציג תמונה מאוזנת שתאפשר לנו לאכול את תוכו ולזרוק את קליפתו ותצעיד אותנו אל שלב חדש שיכלול בתוכו יסודות מודרניים ופוסט-מודרניים גם יחד. מתוך עולם של כלים שבורים יש לבנות פרצוף חדש ומאוזן, שיכלול את צדדי המציאות על גוניהם השונים, כולל הגוון הפוסט-מודרני בעצמו. גישה מורכבת זו תביא לשימוש צורת חשיבה ומושגים מודרניים כגון "אמת", "אובייקטיביות", "מציאות" ו"ממשות" – לצד מושגים ורעיונות פוסט-מודרניים כגון "נרטיב" ושלילת אמת אובייקטיבית.

הביקורת האקסיסטנציאליסטית והפוסט-מודרנית, שכפרה בניסיון של הפילוסופיה לבנות הכללה ותיאוריה אחת – "מטא-נרטיב" שיסביר את המציאות – חלה גם על הפוסט-מודרניזם עצמו. הפוסט-מודרניזם מדבר על נרטיבים כשהוא דן ביחס לאחרים, אבל משום מה הוא שוכח להחיל את אותן ההגדרות כשהוא מדבר על עצמו. האם אני בעצמי איחשב פוסט-מודרניסט? מנקודת מבט אחת ניתן לומר שלא, שהרי במקרים רבים אני חלוק על הפוסט-מודרניזם ומאמץ עמדה מודרניסטית. ואולם, מנקודת מבט אחרת נראה שכן, שהרי הפנמתי את רעיון הנרטיב הפוסט-מודרני עד כדי כך שגם הפוסט-מודרניזם עצמו נתפס בעיניי רק כנרטיב.

מכיוון ש"האמת נמצאת בפרטים" ינותח הפוסט-מודרניזם על ידי דוגמאות פרטניות שמתוכן ניתן יהיה ללמוד מתי זווית הראייה הפוסט-מודרנית היא נכונה, ומתי הפוסט-מודרניזם עובר את גבולו ונכנס לתוך מקום שבו יש להחיל את צורת החשיבה המודרנית. מתוך שלל הנושאים שבהם עוסק הפוסט-מודרניזם, אתייחס לארבעה נושאים מרכזיים שבהם הוא מבקר את העולם המודרני: היסטוריה, פרשנות, מוסר ורעיון הקִדמה. הצגת העמדה הפוסט-מודרנית תיעשה ברובה לא מתוך התייחסות לפילוסוף זה או אחר, אלא בעקבות מחקרים המתארים את המצב הפוסט-מודרני.

היסטוריה

נפתח ביחס הפוסט-מודרניזם אל ההיסטוריה, שיש לו קשר ישיר לאפשרות קיומה של זהות לאומית ככלל וזהות יהודית בפרט.

לדעת פרופ' אליעזר שבייד, השקפת העולם הפוסטמודרנית היא "הרסנית לגבי […] הזהות היהודית" הבנויה על זיכרון היסטורי, וגורמת 'לפורר' אותה ("פוסט-מודרניזם והזהות היהודית", צמתים, תשס"א, עמ' 649). קביעתו של שבייד איננה רק תיאוריה, אלא תופעה ממשית, כפי שניתן לראות מתוך מאמרה של ד"ר ענת ישראלי "למה הפסקתי ללמד היסטוריה" (הועלה לרשת), שבו היא מספרת על כך שלמדה היסטוריה יהודית בשביל בניית זהותה היהודית, ואולם:

במעבר לעידן הפוסט-מודרני ועם היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות אבד גם העניין בהיסטוריה. חמור מכך, הפוסט-מודרניזם ערער על עצם אמיתותה ותקפותה של ההיסטוריה. אם הקהילות הלאומיות הן מדומיינות, על אחת כמה וכמה שההיסטוריה שלהן היא מדומיינת, מומצאת, או לפחות מגמתית ומסולפת.

ברמה השכלית היא מקבלת את טיעוני הפוסט-מודרניזם אבל ברמה הרגשית היא נמצאת במצוקה, כפי שניתן לראות מסוף מאמרה המסתיים בקריאה לעזרה: "מקווה מאוד לקבל תשובות משכנעות, ולגלות שטעיתי". נוסף על המצוקה של ההגדרה הלאומית, מתנגדי הפוסט-מודרניזם תוקפים אותו גם על שהוא נותן לגיטימציה למכחישי שואה: "אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה'אמת' שלהם […] היא שכל השואה היא בלוף" (ד"ר אבשלום אליצור, "על שמונה הבלים של הפוסט-מודרניזם", גלילאו, 28, 1998).

כשאנו באים לנתח את טיעוניהם של הפוסט-מודרנים ומתנגדיהם, אנו מוצאים שכל גישה נאחזת בהיבט אחר הקשור למחקר ההיסטורי ונותנת דוגמה שמתאימה לה. המחקר ההיסטורי בנוי משלושה רכיבים ונותן מענה לשאלות אלו: א) מה הם הדברים שקרו בעבר? ב) אילו אירועים מאותו עבר אסקור במחקרי? ג) איזו משמעות יש להעניק לאותם אירועים?

הרכיב הראשון איננו רכיב פוסט-מודרני. כשיש מחלוקת בין ההיסטוריונים בנוגע לממשותו של אירוע מסוים, רק אחד מהם צודק. לפעמים נוצרות מחלוקות בגלל שאין מספיק נתונים המאפשרים לברר את העמדה הנכונה. ואולם, במקום שבו יש מספיק נתונים אין מקום לכמה אמיתות.

ניקח לדוגמה את המחלוקת על קטע מספר "ברית דמשק" שנמצא בגניזה הקהירית. שכטר טען שמדובר בטקסט קדום שהיה שייך לכת יהודית מימי בית שני. לעומת זאת, חוקרים אחרים סברו שמדובר בחיבור קראי מימי הביניים. לאחר גילויין וחקירתן של מגילות מדבר יהודה, שביניהן נמצא גם הספר "ברית דמשק", הוכרעה המחלוקת. במקרה זה, ריבוי הדעות שהיו בשלב הראשון של המחקר לא נבע מהעדרה של אמת היסטורית-אובייקטיבית אחת, אלא מהעדרם של נתונים מספיקים להגיע אליה; עם גילויים של הנתונים החדשים, התקדמנו ממצב של ריבוי דעות אל האמת האחת האובייקטיבית.

לעומת זאת, ישנם נושאים שככל הנראה לעולם לא נוכל להגיע בהם להכרעה. במקרה כזה, למרות שברמה האובייקטיבית ישנה רק אמת היסטורית אחת, ברמה הסובייקטיבית תמיד יישארו כמה אמיתות, ונישאר במצב פוסט-מודרני. ניקח לדוגמה את שאלת היכחדות הדינוזאורים. האם הדבר נגרם בשל שינויי מזג האוויר, או בשל נפילת מטאור? ייתכן שהמחלוקת בין המדענים לא תוכרע לעולם. לעומת זאת, באירוע עצמו, שאליו לא ניתן לחזור, קרה משהו מסוים, וישנה "אמת מוחלטת" אחת.

בהקשר זה צריך להוסיף שגם שאלת אופן חיבור התורה, על ידי משה מפי ה' או על ידי מחברים שונים בתקופה מאוחרת יותר, היא שאלה מדעית, ככל שאר השאלות ההיסטורית שיש ביחס להן אמת אובייקטיבית אחת. כלומר, רק דבר אחד קרה בפועל. בנוגע למישור הסובייקטיבי, כאן הדעות חלוקות. לפי דעתי (כפי שהתפרסמה במאמרי 'התגלות אלוהית בטקסט אנושי') ישנם מספיק נתונים כדי להכריע לטובת המחקר ולכן אין מקום 'להאמין' או 'לא להאמין' בנוגע לשאלה זו. בניגוד לעמדתי זאת, חוקרי מקרא אורתודוקסיים סבורים שאין מספיק נתונים להכריע בדבר ולכן יש מקום לאמונה בנוגע לשאלה זו.

בשונה משאלת חיבור התורה, בנוגע לשאלה האם הטקסט המקראי נכתב בהשראה נבואית ואם לנביאים הייתה התגלות, כאן אנו כבר יוצאים מתוך עולמו של המדע ונכנסים לתוך עולמה של האמונה. למרות שבמישור האובייקטיבי קרה משהו מסוים, בעולם הסובייקטיבי שלנו לא ניתן להגיע להכרעה ומדובר על נרטיבים שונים בתוך עולם פוסט-מודרני. עולם זה "יכול להוות קרקע נוחה יותר לצמיחתן של דתות מאשר העולם המודרני" (גילי זיוון, דת ללא אשליה נוכח עולם פוסט-מודרני, תשס"ו, עמ' 279), ובו "דווקא נוח לו ליהודי המאמין לחיות" (הרב שג"ר, כלים שבורים, תשס"ד, עמ' 27).

כשיוצאים משאלת הנתון ההיסטורי ודנים בהיסטוריון, אנו כבר עוברים מרובד האמת האובייקטיבית של חקר הנתונים ההיסטוריים אל המצב הפוסט-מודרני של נקודות המבט החלקיות, התלויות בשתי שאלות מרכזיות: א) אילו נתונים בחר ההיסטוריון להביא מכלל האירועים השונים שאותם חקר? ב) מה הפרשנות שהוא נתן להם? להלן אציג שתי דוגמאות שימחישו את המצב הפוסט-מודרני שבו אנו נמצאים בנוגע לשתי הסוגיות הללו.

בספר "מורה נבוכי הזמן" (שער ז – שער י) לרנ"ק מתוארים מחזורי החיים של העם היהודי בסוף בית ראשון ובסוף בית שני. תקופות אלה משקפות מצב של התפוררות ושקיעה. ואולם, אם איננו מסתכלים על המצב הפוליטי ועל מצבו של העם, אלא על היצירה התרבותית, אין לך תקופת פריחה כתקופת נביאי הכתב בסוף בית ראשון ואין לך תקופת פריחה בתורה שבעל-פה כסוף בית שני. כלומר, אם נבחר להתייחס לנתונים אחרים נוכל לתאר את ההיסטוריה באופן אחר. בנוגע לפרשנות ההיסטורית, ניתן להביא כדוגמה את דמותו של יוסף בן מתתיהו. האם מדובר בבוגד או בהיסטוריון חשוב ובגיבור ישראל שנלחם בגליל? אין כאן אמת אחת מוחלטת, אלא נרטיבים שונים המביאים כל אחד להעריך את הדמות באופן שונה.

כשדנים על האמת ההיסטורית, אי אפשר שלא להתייחס לפולמוס סביב ה"היסטוריונים החדשים" והסכסוך הישראל פלשתיני. מן הצד האחד, טבעי ולגיטימי שאצל ההיסטוריון היהודי הלאומי יקבל הנרטיב הציוני משקל גדול יותר מאשר הנרטיב הפלשתיני. מן הצד האחר, הגעה לשלום תלויה קודם כול בתודעה (בשונה ממהלך חד-צדדי שצריך להתבסס על מאזן אימה). בשביל ליצור שיח עם האחר, צריך להפנים ברמה מסוימת את הנרטיב שלו. בעוד שהחברה הישראלית הפנימה ברובה את הנרטיב של האחר (לפעמים באופן מוגזם וחולני עד כדי הרס עצמי), בחברה הפלשתינית ברובה המכריע, הדבר טרם נעשה.

פרשנות

אותו מהלך שנוקט הפוסט-מודרניזם בנוגע לאמת ההיסטורית הוא עושה בנוגע לפרשנות הטקסט. כל מאמציו של הפרשן להיכנס לתוך עולמו של הכותב ותקופתו הינם הונאה עצמית, כפי שכתב פרופ' א' גרינשטיין:

באקלים השיח הפוסטמודרני, שוררת הדעה כי הגבול החוצץ בין פשט לדרש […] אינו קיים. אנו מקרינים את האינטרסים וההשקפות שלנו על כל מה שאנו תופסים וקולטים. ההקשר ההיסטורי […] משקף למעשה את האמונות והדעות שלנו על אף שהן מתחפשות לשחזור מבוסס של העבר ("עין תחת עין, שן תחת שן?", רסלינג: במה רב-תחומית לתרבות, 5, 1998, עמ' 31).

כשם שבנוגע להיסטוריה ישנם מצבים מודרניים ומצבים פוסט-מודרניים כך גם בנוגע לפרשנות. ישנם מצבים שבהם, כפי שטוען דרידה, "אין דרך להכריע איזה […] מבין כל הפירושים 'נכון יותר' לטקסט המקורי" (ד"ר גילי זיוון, שם, עמ' 44), וישנם מצבים אחרים שבהם ניתן להכריע בין הפירושים השונים.

כשמדברים על פרשנות יש להבדיל בין פרשנות ובין מדרש, השייך לעולם המשחק הפוסט-מודרני שעליו אין אנו מדברים כאן. בפרשנות ניתן לדבר על שני רבדים: א) רובד נקודתי, הבנת הטקסט במישור המילולי, מה כתוב בטקסט; ב) רובד כללי, פרשנות מקיפה של יחידת טקסט שלמה, ודיון במסרים הרעיוניים העולים ממנה.

נתחיל בדוגמה מן המישור הפרטני-מילולי המשקפת את המצב הפוסט-מודרני, באמצעות שני פירושים המבארים את הקשר שבין הפסוק הראשון והשני בתורה: "(א) בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. (ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וגו'". אפשרות אחת היא לראות את הפסוק הראשון ככותרת כללית ואת ה"תוהו ובוהו" כפירוט של התיאור הכללי, ואז "תוהו ובוהו" היה עוד לפני הבריאה. אפשרות שנייה היא שהפסוק השני הוא המשך של הפסוק הראשון, ואז גם התוהו ובוהו נברא. הארץ שהוזכרה בפסוק הראשון נבראה בצורה לא מסודרת, ב"תוהו ובוהו". אין אפשרות להכרעה.

לעומת זאת, ישנם מצבים אחרים שבהם אין מקום לפוסט-מודרניזם. ה' מתואר בתהלים כ"רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (סח, ה). נחלקו המפרשים אם המילה "עֲרָבוֹת" היא הערבה שבמדבר (מלבי"ם) או מילה נרדפת לשמים (ראב"ע). חוסר בהירות זה התפוגג כשמצאו ארכיאולוגים בעיר אוגרית סיפורים על האל בעל, אל הגשם והסערה (מכאן הביטוי "שְׂדֵה הַבַּעַל", משנה בבא בתרא, ג, א). האל 'בעל' מכונה שם דרך קבע 'רכב ערפת' = עֲרָבוֹת = עננים (המיתולוגיה הכנענית, תשס"ט, עמ' 119), ואת קולו – רעמיו, הוא 'יתן בערפת' = בערבות (אנציקלופדיה מקראית, ערך הדד). ב' ופ' התחלפו (בדומה לחילוף בין הכתיבה להיגוי במילה 'סבתא') ועל כן שורשה של המילה "עֲרָבוֹת" הוא ער"פ. שורש זה נמצא במילים הקשורות לעננים כגון ערפל ו"יַעֲרֹף כַּמָּטָר" (דברים לב ב). הדימוי של ה' כ"רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" מופיע גם בתיאורים "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבו" (תהלים קד ג) ו"רֹכֵב עַל עָב קַל" (ישעיהו יט א).

הפוסט-מודרניסט יכול להציע סברות-כרס כאוות נפשו כי ממילא "לא נגיע ל'דברים עצמם' […] אלא […] לאין סוף פרשנויות, שכולן קרובות באותה המידה ל'אמת'" (גילי זיוון, שם, עמ' 43). לעומת זאת, החוקר המודרני "הישן" איננו "חוכמולג" פוסט-מודרני, אלא איש עמל החוקר שפות עתיקות ומגיע להכרעה: "לפיכך, את הביטוי 'רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' שבמקרא יש לפרש כרוכב בעננים […] ולא במדבר" (המיתולוגיה הכנענית, שם). למרות שלא ניתן לשלול את האפשרות של 'רקיע' (חגיגה יב ע"ב), ואל 'האמת האובייקטיבית' טרם הגענו, אנו כבר הרבה יותר קרובים אליה מבעבר.

ועתה, מדוגמה נקודתית נעבור לסוג אחר של פרשנות שמטרתה לתת תמונה מקיפה בנוגע לטקסט או לסיפור מסוים. גם כאן ישנם מצבים מודרניים ומצבים פוסט-מודרניים. דוגמה למצב פוסט-מודרני היא בקשתו של אברהם משרה להגיד שהיא אחותו כדי להינצל. האם אברהם הצליח לעמוד בניסיון (אבות דרבי נתן לג, ב) או ש
"חטא חטא גדול" כפי שסובר הרמב"ן (יב, י)?

לעומת זאת, ישנן שאלות כלליות אחרות שכדי לענות עליהן עלינו לאמץ את עולם החשיבה המודרני ה"ישן". לדוגמה, נחלקו חוקרי המקרא בנוגע למעמדו ואופיו של תרגום השבעים על ספר ירמיהו, שהינו קצר בשיעור ניכר מנוסח המסורה וסדר פרקיו שונה. חלק מהחוקרים טענו שהמתרגם "תרגם את הספר באופן חופשי" (עולם התנ"ך, מבוא לספר ירמיהו, עמ' 19), ולכן אין להסתייע בתרגום בנוגע לשאלה כיצד נתחבר הספר. לעומת זאת, "חוקרים אחרים טענו כי המתרגם הכיר נוסח עברי שהיה שונה מאוד מנוסח המסורה". גם כאן, "לאחר גילוי המגילות העבריות בקומראן דומה שאפשר להכריע". לצד מגילות של ירמיהו שלפי נוסח המסורה, "נמצאה בקומראן מגילה עברית קטנה […] QJerb, […] כמעט זהה למקור העברי של תרגום השבעים בפרק י', הן בנוגע לנוסחה הקצר (פסוקים ו-ח, י, חסרים בשני המקורות) והן בנוגע לסדר פסוקיו השונה (א-ד, הa, ט, הb, יא)" (שם). טרם גילוין של המגילות היה מצב פוסט-מודרני במישור הסובייקטיבי. עם גילוין של המגילות הגנוזות, האמת הפרשנית האחת שהיתה קיימת תמיד בעולם האובייקטיבי עברה גם אל העולם הפרשני הסובייקטיבי.

סוג אחר של פרשנות עוסק בראיית הטקסט מנקודת מבט פסיכולוגית, סוציולוגית, פמיניסטית וכו'. פרשנות זו שמה את המחבר בסוגריים בשביל להגיע לקריאות חדשות. בפרשנות מסוג זה הפרשן מקבל משקל הרבה יותר רחב ומדובר במצב הרבה יותר נזיל. ואולם, גם כאן אין להשוות בין כל הפירושים: ניתן להבחין בין פירוש טוב – פירוש החושף את הטקסט, ובין פרשנות גרועה, שמטילה את עצמה באופן מלאכותי על הטקסט. הפרשנות איננה עניין סובייקטיבי-נרקיסיסטי טהור אלא אינטראקציה בין הטקסט ובין הפרשן. כשהפרשן מחובר לטקסט הוא יוצר פירוש טוב. כשהוא נשאר בתוך עצמו ולא יוצר אינטראקציה אמיתית עם הטקסט שמחוצה לו הוא יוצר פרשנות גרועה.

הפרשנות המודרנית ה"ישנה" מנסה להגיע לכוונת הכותב, למרות חוסר היכולת להיכנס באופן מלא לתודעתו, במיוחד אם מדובר בטקסטים עתיקים. למרות שלא ניתן להגיע ל"דבר כשלעצמו", בעקבות לימוד הרקע ההיסטורי של התקופה ניתן להתקרב אל כוונת הכותב. ניקח לדוגמה את הפילוסופיה של הרמב"ם. מי שהיה אמון על תפיסה דתית מבית המדרש של חב"ד או של הרב קוק, למשל, אפשר שיפרש את הגותו של הרמב"ם לאור העולם הרוחני שבו הוא נמצא. במקום אינטראקציה בין הפרשן לטקסט תיווצר בועה נרקיסיסטית.

האם המודעות לרכיב הסובייקטיבי הקיים אצל כולם אמורה לתת לכול מעמד שווה? לא ולא! ישנה היררכיה. לא הרי מי שמכיר את הפילוסופיה של הרמב"ם במקורה הערבי ואת הפילוסופיה של התקופה כפרשנותו של מי שהשליך את עולמו הרוחני על הרמב"ם ללא כלים ורקע מתאים. טשטוש הגבולות בשיח הפוסט-מודרניסטי גורם לכך שפירוש 'מעשה מרכבה' של יחזקאל על פי האסטרונומיה האריסטוטלית (ראה רמב"ם, מו"נ, ג, א-ז) יוערך כשווה ערך לפירוש מדעי של חוקר המכיר את תרבות התקופה.

הרב שג"ר בעקבות הפוסט-מודרניזם מעמיד את החוקר התלמודי "על מישור אחד עם הפרשנות הישיבתית" (בתורתו יהגה, תשס"ז, עמ' 161), למרות שהכלים העומדים לרשותו של החוקר יביאו אותו בסך הכללי (לא לגבי כל עניין וכל פרט) להבנה קרובה יותר לאמת מאשר תלמיד הישיבה המסורתי.

הפוסט-מודרניזם הורס את הפרויקט הפרשני-מודרני שנבנה בדם יזע ודמעות, ומחזיר את הגלגל אחורה אל ימי הביניים ואל אובדן החוש ההיסטורי. נכון, ישנה סובייקטיביות בפרשנות, אבל גם היא איננה חזות הכול, גם היא אינה אלא נרטיב, רכיב אחד מתוך מכלול המרכיבים שיש בפרשנות.

מוסר

מציאות החיים האנושית היא מורכבת וכך גם השאלות המוסריות שיש בהן פעמים הרבה התנגשות בין ערכים, הבדלי תרבות, תקופה ואישיות. בשונה מתחומי ההיסטוריה והפרשנות שבהם ישנם מקרים ברורים של אמת ושקר, בתחום המוסר אין אמת ושקר מוחלטים. גם ברוע, כפי שמלמדת הקבלה, מצויים ניצוצות של טוב שמחיים אותו. כל המציאות עצמה בנויה ממינונים שונים של טוב ורע המשמשים בערבוביה.

בעיה נוספת של ההכרה המוסרית היא חוסר היכולת להוכיח אותה. אדם החושב בצורה רציונליסטית-אנליטית חמורה ומחפש לכל דבר 'הוכחה' אינו נפתח לקלוט את אמיתותם של הערכים המוסריים מתוך הכרה ודאית בלתי אמצעית. הוא מנסה לתלות את המוסר במשהו אחר, כגון אמנה חברתית, ואז "במקום שאין חוק, אין אי-צדק" (הובס, לויתן, תשכ"ב, עמ' 118).

שלל הבעיות הללו מסבירות למה עדי אופיר, הדובר המרכזי של הפוסט-מודרניזם בישראל, אומר שהוא "סולד מדיבור על ערכים" (ארץ אחרת 14, שם). השימוש בערכים יכול ליצור פער בין המציאות המורכבת ובין הערך המופשט והחד-מימדי, ואז הדיון מידרדר "למישור של סיסמאות" (שם).

ואולם, בדומה לערכים המודרניים, גם הערך הפוסט-מודרני של "רב-תרבותיות" יכול ליצור עיוות כשהוא טוען לבלעדיות ומתעלם מסיטואציות שבהן עליו להידחות מפני ערך אחר שגובר עליו.

מצבים שבהם האידיאל הפוסט-מודרניסטי מופיע בכל הדרו מתייחסים לקונפליקטים שבין סוציאליזם לקפיטליזם או בין שוויון הזדמנויות לעומת אפליה מתקנת. אימוץ ערך אחד יביא לפגיעה בערך האחר ולא ניתן להגיע ל"אמת מוחלטת". כל אחד מכריע לפי נטיית לבו ו"שורש נשמתו". הרלטיביזם המוסרי אינו בערכי המוסר עצמם, אלא רק בהכרעה שנעשית בעקבות ההתנגשות בין הערכים השונים.

ניתן להבהיר מצב זה לאור דברי הרמח"ל בביאור המושג "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (חגיגה ג ע"ב). בעולם המחשבתי של הבינה יכולות להיות סתירות פנימיות. הבינה מיניקה לימין ולשמאל, לחסד ולדין. כשהשפע רוצה להתממש בעולם ולרדת מספירת בינה לספירת מלכות, לעולם הזה, אנו נכנסים למגבלות של זמן ומקום ושם רק אור יכול להאיר ולכן אור אחד גובר על חבירו:

ואפרש לך עתה ענין הב' דדים […] וסודם 'שעשה לה דדים בסוד בינה' (ברכות י ע"א). דע שהתורה היא כלולה מימין ושמאל, ורצונו לומר ששניהם אמת בה. מה שאין כן העולם שהנהגתו צריכה להיות רק בדרך אחד. והיינו 'דבָּר אחד לדור' (סנהדרין ח ע"א), וזהו מצד השכינה שהיא הדור, זכה הלכה כרבים, או הלכה כפלוני. אבל מצד אמא [=בינה] שמשם התורה, אלו פוסלים ואלו מכשירים, ואלו ואלו דברי א-להים חיים. כי האורות הם יכולים להאיר לב' צדדין – לימין ושמאל, […] ואפילו האורות הפכיים, […] אבל בהגיעם אל המלכות, […] צריך שאור אחד יגבר על חברו, והוא ינהג (אדיר במרום ח"ב, תשמ"ח, עמ' קטז).

ברמה האידיאית, כל האמיתות-האורות, הערכים, הם מוחלטים, אבל ברמה הפרקטית, כשצריך לממשם במציאות, אור אחד, ערך אחד, גובר. הוא גובר לא בגלל שהוא צודק יותר ואמיתי יותר, אלא בגלל שבעולם הזה חייבים להכריע.

בשונה מקונפליקטים מוסריים שבהם אנו חיים במצב פוסט-מודרני, ישנן עוולות מוסריות שבהן אין מקום לפוסט-מודרניזם. במצבים קיצוניים כמו רצח על כבוד המשפחה, מניעת הרצח גוברת על הערך הפוסט-מודרני של רב-תרבותיות. ישנה חובה להתערב בעולמה של אותה קבוצה ולשנות בכוח את תרבותה. ההתערבות איננה התערבות פטרנליסטית מתנשאת של האדם הלבן הבא לחנך את הברבריים, אלא מלחמה כנגד עוולה מוסרית ספציפית. טוב עשו האנגלים שאסרו להמית אלמנות בהודו, למרות שבנושאים אחרים כמו עקרון אי-פגיעה ויחס לבעלי חיים, יש לתרבות המערבית, ל"אדם הלבן", הרבה מה ללמוד מן ההודים.

הפוסט-מודרניזם רואה בכל הערכים משהו יחסי, "קונסטרקט חברתי-תרבותי", בעוד ש"סירוב לכפות מערכת ערכים […] על 'האחרים'" (אילן גור-זאב, צמתים, עמ' 131) מוצג כערך מוחלט. כאן, הפוסט-מודרניזם נופל אל אותה טוטליטריות שממנה ניסה לברוח. הוא מסתכל מנקודת מבט סוציולוגית ורואה באדם יצור תלוי תרבות שאיננו יכול לצאת מבועתו התרבותית. לפי פוקו והנס גדמר, "בני-אדם […] פועלים כיצורים תרבותיים והיסטוריים. אי אפשר […] לחתור ליסוד העל-זמני והעל תרבותי" (גילי זיוון, שם, עמ' 79). גם כאן, בדומה לנושאים הקודמים, המימד הסובייקטיבי משתלט על התמונה כולה. האדם חי בתוך "רוח הזמן" Zeitgeist)) המשפיעה על חשיבתו, ולכן אין בנמצא חשיבה אנושית אובייקטיבית טהורה ללא תלות של זמן ומקום.

ואולם, עובדה זאת איננה סותרת את יכולתם של בני אדם לפרוץ (לפחות באופן חלקי) את המעגל הסוציולוגי שבו הם נמצאים, לבקר ואף לשנות את המציאות שבה הם חיים ולפעול ליצירת משהו חדש. כל התיקונים החברתיים בעולם נבעו מתוך יכולת זו. כשם שאנו מבקרים את התרבות של עצמנו ומשפרים אותה כך אנו עושים זאת במקרים קיצוניים גם בתרבותו של האחר.

על קידמה ותרבות

התפיסה הפוסט-מודרנית הטוענת שאנו שבויים בתוך תרבותנו מתייחסת הן לחוסר היכולת לומר שיפוטים מוסריים והן לחוסר היכולת להעריך תרבויות. בעקבות הביקורת הפוסט-מודרנית על ה"הגמוניה האירופו-צנטרית" (גדי טאוב, המרד השפוף, 1997, עמ' 221), מבקר סמי שטרית את תוכנית הלימודים בישראל המקפחת את יהדות ערב (שם, עמ' 224). ואולם, כשאני שואל את עצמי מה הקריטריונים שלי להערכה, שאלת המוצא העדתי כלל אינה רלוונטית.

כשלומדים על הפילוסופיה היהודית בראשית ימי הביניים ובתקופת 'תור הזהב' בספרד, לומדים על רס"ג, רשב"ג, רבנו בחיי, הרמב"ם, ריה"ל וראב"ע, ואף אחד לא מרגיש בעיה בכך שחלקם של האשכנזים "מקופח". לעומת זאת, בעת החדשה האסלאם שקע ויחד עמו גם יהודי המזרח, והפריצה התרבותית הן בעולם והן ביהדות הייתה באירופה ולכן עוסקים בעיקר בה, לא מתוך רצון לדכא איש. אי אפשר להשוות את התסיסה התרבותית שיצרו החסידים, המתנגדים והמשכילים לתנומה היחסית שהייתה בארצות האסלאם. ביקורת ובחינה מחדש היא חיובית כל עוד היא בוחנת אם יש יוצרים ואירועים היסטוריים חשובים ומשמעותיים שקולם לא הושמע. ואולם, הניסיון לתת ערך שווה לכולם רק בשם הרב תרבותיות ולהפוך את לימודי אירופה בלימודי ההיסטוריה הכללית לכדי שביעית מהסך הכולל, כפי שנעשה במקומות מסוימים בארה"ב (שם, עמ' 222), הוא מהלך שגוי.

התפיסה המודרנית טוענת ש"ההיסטוריה העולמית צועדת קדימה עקב בצד אגודל" (הגל, "מבוא לתולדות הפילוסופיה", תשכ"ג, עמ' 241), ואילו הפוסט-מודרניזם מגיע ל"התפכחות מן האמונה בקדמה ובתיקון עולם" (גילי זיוון, שם, עמ' 28). בעקבות מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה "נוכח האדם כי לא זו הקדמה שאליה ייחל" (שם, עמ' 29).

הפוסט-מודרניזם נופל באותם המקומות שבהם נפל המודרניזם עצמו. כשם שהמודרניזם טוען טענות כלליות על קדמה והתעלות העולם, ומביא ראיות נקודתיות לשיטתו, כך גם הפוסט מודרניזם טוען טענות כלליות ויוצר מטא-נרטיבים הפוכים משלו, בעקבות נקודות מבט שתומכות ב שיטתו – זוועות מלחמת העולם השנייה. ואולם, בשונה מהאכזריות של מלחמות העולם העתיק, שהיו נורמה מקובלת על ידי כל הקבוצות שנלחמו זו בזו, הנאציזם נתפס כיציאה מן הנורמה המוסרית הנורמטיבית שהמשיכה להתקיים מחוץ לגבולותיה של המפלצת הנאצית. נורמות אלו שבו להתקיים גם בגרמניה לאחר המלחמה, עם העמדתם לדין של ראשי הנאצים במשפטי נירנברג על פשעים כנגד האנושות. למרות שזוועות הנאציזם היו גדולות בהרבה משל קודמיו, מנקודת מבט רחבה מדובר על זוועות שנעשו על ידי עמים מסוימים בשנים מסוימות, ולכן לא ניתן להסיק מהן אמירות כלליות בנוגע לשאלת התעלות העולם.

צריך לבחון כל סוגיה לגופה ולהחליט אם העולם התעלה או הידרדר ביחס אליה. הן המודרניזם והן הפוסט-מודרניזם חוטאים בחטא ההכללה של מטא-נרטיב. אם נבחן את העולם דרך הרעיון של יום מנוחה למשל, נראה שהעולם עבר התפתחות והתעלה. הרעיון התפשט בכל העולם ולא נראה שישנה מדינה בעולם שבכוונתה לחייב את אזרחיה לעבוד שבעה ימים בשבוע. הביקורת הפוסט-מודרנית שמקורה בזוועות מלחמת העולם השנייה כלל לא רלוונטית לסוגיה זו. לעומת זאת, בתחומים אחרים ניתן לראות נסיגה. לדוגמה, התעצמות תרבות המדיה פגעה במעמד הספר ויצרה רדידות תרבותית (תזכורת: בן-גוריון לא אישר להכניס טלוויזיה לארץ…).

אם מסתכלים באופן כמותי על נסיגות והתקדמויות, מכיוון שבעידן המודרני הופיעו ביטול העבדות וקידום מעמד האישה, הפלורליזם, השלטון הדמוקרטי ומדיניות הרווחה (חנוך חינם, ביטוח רפואי) בארצות רבות, אם נשקול את ההתקדמויות לעומת הנסיגות (כגון טרור אסלאמי), ידה של ההתקדמות תהיה על העליונה. גם בפרספקטיבה הקצרה יותר, של עשרות השנים האחרונות באירופה, ניתן לראות כיצד במקום תרבות המלחמות שהיו נוהגות מאות בשנים הקומוניזם נפל ללא הקזת דם והעוינויות הישנות התחלפו ביצירת האיחוד האירופי. עובדות אלו יכולות להביא לאמירה הכללית שהאנושות בחמש מאות השנים האחרונות יותר מתקדמת מאשר נסוגה וישנה סבירות גבוהה שתהליך זה ימשיך גם בעתיד.

זו אמירה מורכבת יותר מרעיון הקדמה המודרני הפשוט, אולם זו אמירה שהרבה יותר קרובה למודרניזם מאשר לפוסט-מודרניזם. הפוסט-מודרניזם תופס את עצמו כחדש ומפוכח והדבר נותן לו את תחושת העליונות על המודרניזם, אולם הוא איננו שם לב שככל שעובר הזמן הוא בעצמו הופך להיות מיושן ותקוע בטראומה של מלחמת העולם השנייה.

עידן חדש

כללו של דבר, פירוק "הפוסט-מודרניזם" תוך הבאת דוגמאות פרטניות מאפשר לנו לקחת ממנו את יתרונותיו ואמיתותיו, ולהפוך באמצעותו לאנשים יותר רכים, גמישים ומשוחררים מנוקשות אידיאולוגית. מן הצד האחר, הוא מאפשר לנו לשמר את עולם הערכים המודרני היקר לנו מחיצי ההרס הפוסט-מודרני.

עלינו להתחיל עידן חדש המשלב בצורה דיאלקטית רעיונות מודרניים ופוסט-מודרניים. על הפוסט-מודרניזם להבין את מקומו וגבולו הנכון, כנרטיב אחד לצד נרטיבים אחרים. עלינו להתעשר הן מרעיונות מודרניים, כגון רעיון הקִדמה של הגל ושל הרב קוק, וכן מרעיונות פוסט-מודרניים, כגון רב-תרבותיות, ולתחום כל אחד מהם בגבולותיו הנכונים. יש לאמץ רעיון כללי (מודרני ופוסט-מודרני) רק באותו המקום שבו המקרה הפרטי מתאים לכלל. בדרך זו נשתחרר מסיסמאות מודרניסטיות ופוסט-מודרניסטיות גם יחד. מהלך זה יכול להביא לבנייה של עידן חדש. עידן זה רק התחיל ועדיין אין לו שם. מה יהיה שמו? את זאת ידעו אולי בדורות הבאים.

elchshilo@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. קליפתו נאכל.
    מדהים איך אפשר לכתוב מאמר שלם על פ"מ בלי לצטט ציטוט מקורי אחד של הוגה בעל שם בתחום. כי באמת – ארץ נהדרת היא לא במה משמעותית לדיון על פוסט מודרניזם, ואפילו עדי אופיר לא. כל זה עולה לכדי האבסורד שבניסיון לאכול את תוכו של משהו שכלל איננו מובן על ידי הכותב. כל האמור דומה להפליא לספרו הפונדמטליסטי של הרב י' קלנר שגם הוא טוען שמה"פלורליזם" (כשם קוד לפוסט מודרניזם) צריך לקחת את הסובלנות שלו. אלא שהפוסט מודרניזם איננו תנועה סובלנית אלא תנועה סופר אגרסיבית. הכותב כמובן לא יכול לדעת את זה כי הוא לא מצליח לצטט משפט אחד מדרידה (וזה לא עובד דרך גב' זיוון) או פוקו. כל האמור מסתכם אם כן באכילת הסטיגמה של הפוסט מודרניזם, שהיא בוודאי קליפתו ולא תוכו. גם הטענה שהפ"מ הוא המשך המודרניזם איננה חדשה, פוקו ואחרים טענו אותה לפני שלושה עשורים ויותר, ע"ע מאמרו הנאורות מהי.

    היבט קריטי שהכותב איננו נוגע בו, ואיך בעצם היה יכול בכלל, הוא ההפרדה שנעשית כיום בין הגות פוסט מודרנית ובין פוסט מודרנה כתקופה. בין השתיים יש אמנם קווים משותפים, אך יש גם מחלוקות בסיסיות. דוגמא נהדרת לכך, היא המקום המכונן שנאשר למדע או לאינדיבידואל בתקופתנו. פוקו, למשל, הקדיש חלקים נכבדים ממפעלו לערעור מעמדו של הסובייקט בחברה. לא נראה לי שאנחנו נמצאים שם.

    במסגרת הסטיגמות על ההגות הפ"מ עולה במאמר גם הסטיגמה ש"כל פרשנות הולכת". אני חושב שמי שקרא פעם ספרות פוסט מודרנית רצינית יתוודע לכך שגם כאשר אין קריטריון שרירותי ומובהק, ברי כי יש חותם של איכות שאיננה משתמעת לשתי פנים. קריאתו של דרידה באפלטון היא אחת הקריאות המבוססות והנרחבות, ויהיה קשה מאוד לחתור תחתיה, אם מבינים מה היא אומרת.

    ועוד מילה על תוך ופנים. אחת התובנות של המאמץ הסטרוקטורליסטי והפוסט סטרוקטורליסטי הוא המבניות שבתוכה רעיונות ועקרונות מופיעים, מה שלעתים מכונה פרדיגמה, או אפיסטם. תובנה זו מערערת על היכולת בכלל לקחת תוך ללא פנים או להפך. אחד מן השניים – או שבאמת לקחת את התוך, ואז גם החלפת פרדיגמה, או שלקחת רק את החיצוניות ואז לא עשית כלום. הפטנט של לקיחת התוך מופיע, בדיוק כמו ספרו האמור של הרב קלנר, כפארסה.

    אישית, אני חושב שיש פתח נרחב לחיבורים בין פ"מ לעולם היהודי. אני חושב שגדולתו הפרשנית של העולם החז"לי עולה דווקא לאור החידוש של הפ"מ, אבל הכותב שרוי לגמרי בפרדיגמה הישנה, אז מסתמא שהוא כלל לא יבין מה כתבתי. סופו של דבר – אם לא הבנת, אל תבקש להסביר מה ניתן לקחת ומה להשאיר בחוץ.

  2. ליותם שלום

    א) הסיבה לשימוש בציטוטים מכלי שני נובעת מהאופי המעורפל של ההגות הפוסט מודרנית (כתיבה זו יוצרת את תחושת העליונות שלה). כפי שכבר כתבתי, האמר דן ב'מצב הפוסט-מודרני' – זאת אומרת באופן שהוא השפיעה על החברה, ומבחינה זאת ישנה אפילו עדיפות לשימוש בציטוטים מכלי שני כגון ספרה של גילי זיוון וארץ אחרת (לא 'נהדרת') שמשפיעים על קהל רחב מאשר כתבי המקור.
    גם אם נכונים דבריך ויש פער בין כלי ראשון לכלי שני, ה"סטיגמה" של פוסט-מודרניזם כלשונך, "סטיגמה" זו הרבה יותר ממשית. בשביל לחדד את דברי אביא מדברי אחד העם במאמרו 'משה': "משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאותו ומהותו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה אינה תלויה כלל בחקירותיכם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בברור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל". (הודפס בסדרת עם הספר, ציונות, ת"א 2008, עמ' 76 – 79). האלטרנטיבה שהוצעה רלוונטית לפוסט-מודרניזם כפי שהוא מתגלם בחברה, בלי קשר לשאלה עד כמה היא תואמת או לא תואמת את בספרות המקור.

    ב) בנוגע לטיעון של 'תוך וקליפה'. מבחינה מסוימת את צודק. לא ניתן לקחת את התוך כי ברגע שאתה מכניס אותו לתוך מבנה אחר אתה כבר משנה אותו ואי אפשר להגיד שלקחת אותו. יותר נכון להגיד שאתה לוקח חלק ממנו, את החלק שהוא לדעתך נכון, ואותו אתה משלב בתוך מבנה אחר.

    • נ. ב.
      בנוגע לד"ר גילי זיוון, שצטתתי מספרה כמה פעמים, ספרה הוא עיבוד של דוקטורט שעבר שיפוט אצל המומחים בתחום, כך שלהגיד "לא עובד דרך גב' זיוון" על מי שחקרה את הפוסט-מודרניזם במשך שנים, היא התנשאות שאינה במקומה. לגיטימי לחלוק, אבל לא ליגיטימי לקרא לזה "סטיגמה".

  3. בפוסט של אודי (http://ehudneum.wordpress.com/2011/10/16/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%aa%d7%95-%d7%90%d7%9b%d7%9c-%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%95-%d7%96%d7%a8%d7%a7/) פרסמתי זאת כתגובה:

    אני נוטה להסכים עם אודי בכל דבריו, ומתוך כך אני חושב שגם הערותי שהופיע בבלוג של מוסף שבת מתחדדות (בדברי אני מגיב אם כן, לנאמר כאן, ולתגובתו של שילה באתר המוסף). שילה טוען כי הוא עוסק במצב הפוסט מודרני ולא בהגות. אם אכן כך, הוא צריך לזנוח את תחום ההגות לגמרי ולאפיין את המצב. גם על כך יש ספרות נרחבת, שלא מוזכרת כלל במאמר. אלא ששילה לא דן במצב, הוא מבקש לעסוק בהשלכה של ההגות הפ"מ על זו היהודית, או המחקרית, כפי שהוא תופס אותה. לכן ההתעקשות על הסטיגמה היא בעייתית, ואני לא מצליח למצוא דרך להכשירה, והיא מביאה לאי הבנות גלויות.

    המשמעות של דבריו של דרידה שהכל הוא טקסט איננה שהכל פרשנות. זה ממש חוסר הבנה בוטה, תסלח לי. הטענה, על רגל אחת, נוגעת בחוסר יכולתנו לעסוק בעולם שלא דרך טקסט (ובמובן הזה קאנט שלא חשוד בפוסטמודניזם יסכים עמו). על רקע זה, ניצבת ההתחמקות של שילה בשל "המעורפלות" כבריחה. זה כמו לכתוב מאמר על תורת היחסות בלי להתייחס לקשר המורכב בין זמן ומרחב כי זה מעורפל. אני חושב שמי שלומד באופן רציני (וכוונתי היא אך לנוכחות בקורסי תואר ראשון ומעט קריאה מסביב) יכול למצוא את ידיו ורגליו גם בערפילים הללו, ולהבין עד כמה הם מגלים יותר מאשר מכסים. שילה טען ש"עליונותה" של הכתיבה הפ"מ מגיעה מערפולה – ובכן מה בכך, ביקורת השיח הפ"מ מתארת במדוייק כיצד כל פרקטיקת שיח היא גם פרקטיקת הדרה, וזה לא עובד אחרת בברנז'ה הזו.

    בראשונה ביקרתי את כתיבתך על השימוש מכלי שני. את הערתי על דבריה של זיוון יש לשייך להקשר זה ולא לשום ביקורת על זיוון. הנה, ממש לפנינו, כשל הבנה בסיסי של החוקר-החותר-לאובייקטיביות בהבנת ההקשר הברור ביותר של כוונת הדובר. צריך לציין שבנינו לא מפרידים אלפי שנים, לא פערי שפה, ולא פערי תרבות. כיצד ניתן אם כן להתיימר להבין במדויק או במעורפל את כוונת המחבר שכן מופרד מאיתנו בכל הפערים האמורים? את כוונתה של אשתי שנמצאת עמי בבית אני בדרך כלל לא מבין במלואה. עם זאת, לאור ביקורתך על ההתנשאות (שלא היתה), הלכתי ועיינתי בדבריה ובספרה וגם הגעתי למסקנה פורתא: הפרובינציאליות והסטיגמטיות ביחס לפ"מ בחברה הדתית חוצת מגזרים. מהרב קלנר המוזכר, ועד גילי זיוון מחד, והרב שג"ר מאידך, שורר זיהום מושגי, שמקורו באי למידה. יאמר על האחרון שהוא הפליג ולמד יתר על כולם.

    וכך, הנסיון של זיוון לתאר את לייבוביץ' הניאו-קנטיאני, את הגרי"ד שנע בין הניאו קנטיאניות, הבריסקריות (שנשמתה מודרניזם אובייקטיבי) והאקזיסטציאליזם הקירקגוריאני, או את גולדמן עם אי האשלייתיות שלו ואת הרטמן עם נאורותו כמתמודדים עם פוסטמודרנה זו בדיחה. עצם השם – דת ללא אשליה, הוא כל כך מודרני. מי יעיד לנו מה איננה אשליה? האם נאורות, או הומניזם ואינדיבידואליות אינם אשליה? כיצד ניתן באופן כל כך עיוור למנגנוני הכח שפועלים בחברה הישראלית לקבוע מי הוא אשלייתי, ומדוע אנחנו הנאורים לא?

    כמה נקודות מרכזיות לשאלת הסטיגמה – ההגות הפוסט מודרנית, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, היא פוזיטיבית במהותה. היא חותרת להבנה מפוקחת יותר של מנגנוני ייצור המשמעות האנושיים. לכן היא כמעט ואיננה דנה באמת או בספק (מי שרוצה ספקנות שילך למאה ה-17). היא כן שואלת את השאלה – מה האמת הזו עושה, כיצד היא נוצרת, והיא איננה פותרת את עצמה באמירה ש"אין אמת". היא חותרת למצוא את המקורות – היסטוריים, חברתיים – של ייצור האמת. כך עושה פוקו בכל עבודותיו, כך עושה דרידה בעבודותיו החשובות. התקיעות בעניין האמת איננה פוסט מודרנית, אלא דווקא מודרניסטית, וחלק מן השיח המודרני. כך, הוא גם איננו אומר שכל פרשנות הולכת (ע"ע אומברטו אקו ב"פרשנות ופרשנות יתר"), אלא מעמיק את הבנתו אודות השאלה – מהי בכלל פרשנות. באשר למוסר – להגות הפ"מ מצד אחד, ולמצב הפ"מ מצד שני יש דרישות מוסריות מאוד ברורות. אפשר לא להסכים עמן, ואישית גם לא אסכים אם רובה, אבל אין אמירה שאין ערכים (גם לשים את האינדיבידואל במרכז הוא ערך, כמו שפוקו מתאר נאמנה ב"מילים והדברים"). אישית, אני חושב שהעולם הפוסט מודרני (שבמובן זה הוא בדרך כלל ווריאציה על הניטשאני) דומה במובן זה הרבה יותר לשיח האגדי החז"לי, ולא לשיח הערכים האידאיים של המודרנה.

    בעניין אחד אני מסכים עם שילה – העולם כבר נע לקראת פרדיגמה חדשה. אבל כאן צריך לומר – שילה בוודאי איננו משרטט אותה, הוא רק מבטא שמרנות מודרנית במיטבה, "פילולוגיה אובייקטיבית מרוככת". אם כן נבקש את הפרדיגמה החדשה, נמצא אותה בשיח ששואל: אם אכן ההבניה החברתית מרכזית כל כך, מה ניתן לעשות איתה? הוא נמצא בפוסטמודרניזם 2.0 שמפרק את התנועה הפוסטמודרנית הראשונית, ומתאר עד כמה היא המשך של הביקורת המודרנית (פוקו ודרידה המאוחרים, ברונו לאטור ואחרים). הוא נמצא בפסיכולוגיה נרטיבית, ובאין ספור קצוות חדשים שנפתחים. לא בהכלה אלימה אל השיח המצומצם של האמת המדעית הלכאורה אובייקטיבית.

    • ליותם שלום

      להלן מה שכתבתי בבלוג של אודי:

      א) בנוגע לספרה של גילי זיוון, יש להבדיל בין החלק השני שעוסק בזיקה של הוגים יהודים מודרניים לפוסט-מודרניזם, שהוא החלק היותר בעייתי, ובין החלק הראשון (שאותו קראתי) שעוסק בפוסט-מודרניזם 'נטו', המביא לכל קביעה מראה מקומות וציטוטים של ההוגים עצמם. ספר זה אפשר לי להביא את במאמר בקווים כלליים את הרוח הפוסט-מודרנית כפי שמסתכם במחקרה.
      בכדי שתוכל לשפוט את עבודתה בצורה עניינית אתה צריך לבדוק את מראה המקומות הראשוניים שהיא הביאה. אתה בא בביקורת על חוסר רצינות, אבל לשפוט להגיד שזה 'זיהום רוחני' של פרובינציה דתית בישראל היא לא בָמקום. אתה בא בביקורת על חוסר רצינות מדעית במאמרי, ונופל באותה שוחה. אולי אם תקרא את מראה המקומות שהיא מסתמכת עליהם תגיע למסקנה אחרת? בסך הכל לא מדובר בתחום שבו אתה מתמקצע (כפי שהעדת בעצמך). אתה רק מזכיר מסות אחרות אבל לא דן בפרשנות אחרת למקורות שהיא מביאה.

      ב) טענתך היא שמאמרי רק מייצג פרובינציה דתית בישראל וכן שהפוסט-מודרניזם כמעט ולא עוסק בשאלת האמת האובייקטיבית וזו שאלה מודרנית שקשורה לספקנות של יום במאה השבעה עשרה, אולם כשאני פותח את ויקפידיה באנגלית (שמחוץ לפרובינציה הן הדתית והן הישראלית), בהגדרת הפוסט מודרניזם נכתב שהוא דן ב –
      א) problem of bjective truthf
      ב) suspicion towards meta-narrative
      שני הנושאים שבהם עסקתי במאמרי, שהראשון מהם לדעתך כמעט ולא נידון על ידי הפוסט-מודרניזם.
      אתה יכול שבכל העולם יש 'זיהום מושגי', אבל אם כך מקובל לחשוב בעולם, אז כנראה שזה הפוסט-מודרניזם, בלי קשר עד כמה תפיסה זאת מפרשת נכון או לא נכון את הוגיה.
      חשוב שתכתוב על כך מאמר שיציג את פרשנותך והיכן הפרשנים האחרים שגו, אבל במקום שכולם יהיו 'מזוהמים', תגיד שהתזה שלך היא שההוגים הפוסט-מודרניים אינם כפי שמבינים אותם, או אולי כלל אינם פוסט-מודרניים, אלא משהוא אחר. (תלוי אם תגדיר מה זה פוסט-מודרניזם לפי ההוגים או לפי מה שמבין העולם).
      בשורה התחתונה, הביקורת שלך איננה קשורה ספציפית למאמרי, אלא היא ביקורת על האופן שבו הבינו את ההגות הפוסט-מודרנית. גם אם לא הבינו אותה נכון – זה האופן שבו הוא נתפסת נכון לעכשיו- ולתפיסה זאת התייחס מאמרי.

  4. על עבודתה של זיוון ורמתה האקדמית

    http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/321.pdf

    על הגותו של הרב שג"ר בהקשר הפוסט-מודרני

    http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/606.pdf

  1. פינגבק: קליפתו אכל, תוכו זרק | אין שני לו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: