על שאלת כשרותו של אתרוג האצבעות, שהתעוררה בשנחאי עם בריחתם של פליטי ישיבת מיר אליה במלחמת העולם השנייה אתרוג 'ידי בודהא' כשר לברכה?

צילום: זהר עמר

כאשר עם ישראל ישב על אדמתו, יכול היה כל אדם להשיג את ארבעת המינים סמוך לחג הסוכות. עקירת עם ישראל מאדמתו והפצתו לכל קצווי תבל יצרו בעיה בהשגת ארבעת המינים, בעיקר בקרב קהילות יהודיות מרוחקות. את רישומיה של תופעה זו ניתן למצוא כבר בתלמוד והיא תועדה בהרחבה בימי הביניים באירופה הקרה. בשל כך, פעמים שהיהודים נאלצו למצוא בשעת הדחק חלופות ופתרונות הלכתיים.דוגמה לכך היא פרשת כשרותו של אתרוג משונה שגדל בהודו וסין, סוגיה שבה התחבטו הלכה למעשה פליטי ישיבת מיר שברחו לסין.

חיפוש ברחבי הארץ

הסיפור התעורר בחג הפסח תש"ב, ותועד על ידי רב יחזקאל לייטנר בספרו מבצע הצלת התורה, שעוסק בסיפור בריחת ישיבת מיר מליטא הסובייטית דרך יפן לשנחאי הסינית. עם הגעתה של הישיבה לשנחאי, כבר ישבה בעיר קהילה יהודית משמעותית המורכבת משתי קהילות – הבגדדית והרוסית האשכנזית – כשהסמכות הרבנית העליונה של שתיהן היא הרב מאיר אשכנזי, מחסידי חב"ד.  במשך עשרות שנים קיבלו יהודי שנחאי אתרוגים ממשפחת אברהם, משפחה אמידה ממוצא בגדדי, שראשה, דוד אברהם, היה נשיא הקהילה הבגדדית. משפחה זו, שהתיישבה בשנחאי עשרות שנים לפני כן, הביאה מבגדד שתיל של עץ אתרוג. תלמידיה ורבניה של ישיבת מיר, שבאו לסין בדיוק לפני חגי תשרי תש"א, הצטרפו לחוג הנהנים מאתרוגי משפחת אברהם. כמה חודשים לאחר מכן התקיפו היפנים את בסיס הצבא האמריקני בפרל-הרבור ובכך נכנסה יפן למלחמה עם מדינות הברית האנטי-נאצית. כתוצאה מכך נלקחה משפחת אברהם למחנה הסגר אזרחי יחד עם שאר נתיני בריטניה וארה"ב. רכושה הוחרם בידי הצבא היפני הקיסרי שכבש את שנחאי ובביתה השתכן אדמירל יפני. כתוצאה מכך מצאה את עצמה קהילת שנחאי מנותקת מעץ האתרוגים היחיד בעיר שהיה מצוי בגן ליד בית משפחת אברהם.

בהתחלה מצאו יהודי שנחאי גוי סיני שהיה מוכן להסתכן ולטפס על חומת הגן כדי להביא כמה אתרוגים. כשנודע דבר ההסתננות ליפנים, נעקר העץ הנכסף. בהתייעצות בישיבה נבחנו דרכים אפשריות להשגת אתרוגים לקראת סוכות תש"ב. עקב המלחמה נשארה שנחאי מנותקת מכל העולם תחת הכיבוש היפני ולא הייתה שום אפשרות לייבא אתרוגים מחו"ל. הוחלט לארגן משלחת של שני תלמידי ישיבה ומדריך סיני שתצא לחפש אתרוגים ברחבי סין עצמה, שכן לפי השמועה גדלו עצי אתרוג בכמה מקומות במדינה. המשלחת ביקרה במספר מקומות, כנראה באזור שנחאי, ועוררה התפעלות רבה בקרב התושבים. לבסוף התגלה "אתרוג סיני" בעיירת קיט ליד העיר הנצ'ז'ואו (Hangzhou), מדרום לשנחאי. העיירה הייתה מלאה בארמונות פאר שמסביבם ניטעו גנים מרהיבים ובהם נשתלו עצים מאזורים שונים, כולל עצי פרי שדמו לאתרוג. הרב לייטנר תיאר את האתרוגים הסינים, ואת הפקפוק בנושא כשרותם:

קשה היה לקבוע אם הם אכן אתרוגים. הייתה להם מעין תוספת שדמתה לאצבעות אדם, ולכן כינו הסינים את הפרי "יד ה'". אנשי המשלחת הביאו איתם דוגמאות של פירות אלה כדי להראותם לחבריהם. רבים מבין תלמידי החכמים פקפקו באשר לכשרותו של האתרוג, ולכן נטלוהו בלא ברכה. והיו שנטלו אותם לבתיהם רק לזכר למצוות אתרוג.  אחרים נרתעו לגמרי מלהזדקק לו, ועמדו על דעתם שזה אינו יכול להיות אתרוג כלל.

האתרוג המתואר בסיפור מזוהה בוודאות עם אתרוג האצבעות, Citrus medica var. sarcodactylis Swingle, שמוצאו בדרום-מזרח אסיה. העץ ידוע בהיסטוריה האנושית הקדומה של הודו ומשם הוא הגיע לסין, כנראה במאה הרביעית לספירת הנוצרים. הפרי היה לסמל של אושר, שפע ואריכות ימים והוא שימש כמוטיב באיורים וביצירות אמנות שונות.הכינוי הנזכר לאתרוג, "יד ה'", אינו אלא "גיור" של שם פרי זה, שנקשר לפולחנו של בודהא. עד היום שמו "ידי בודהא" (Buddha’s hand) או "אצבעות בודהא" (Buddha’s fingers). כיום העץ מגודל כעץ נוי בארצות שונות בעולם שבהן מתקיימים תנאים טרופיים או סוב-טרופיים.

ללא מסורת

דומה שהאזכור הראשון של אתרוג האצבעות בספרות היהודית מופיע באופן ברור במילונו של ר' תנחום הירושלמי, שמוצאו בארץ-ישראל (המאה הי"ג), בערך "תאם": "אתרוג ה'מעלב', והוא שיש בו אצבעות אצבעות, שתים או יותר, אמרו עליו: 'התיום והבוסר כשר'". אתרוג התיום נזכר בתלמוד במסכת סוכה לו ע"א, כאתרוג פסול לפי דעה מסוימת ("יש אומרים").אולם תנחום הירושלמי, שביאר את דברי הרמב"ם (הלכות לולב ח, ח) ומצטטו בסוף דבריו,סבר דווקא שמדובר באתרוג כשר. ראוי לציין שלא ברור לגמרי שהרמב"ם אכן התכוון למין אתרוג זה, ואפשר שהבין כמו רש"י ופרשנים אחרים שהתלמוד התכוון לאתרוג המורכב משני אתרוגים המחוברים יחדיו מתחילת בריאתם, כעין תאומים.זוהי תופעה חריגה, אך מוכרת, המאפיינת הפריה כפולה של האיברים הנקביים של האתרוג מהטיפוסים המקובלים או שני אתרוגים שגדלו בצמידות וחלה בהם האחדת רקמות.

סוגיית כשרותו של אתרוג האצבעות צצה בעת החדשה עוד לפני שהתחבטו בה חכמי ישיבת מיר בשנחאי. ר' עבדאללה אברהם יוסף סומך (1813–1889), מגדולי פוסקי בבל האחרונים, נשאל על ידי אחת הקהילות היהודיות בסין האם ניתן לצאת ידי חובת נטילה באתרוג ההודי (שו"ת זבחי צדק, או"ח, סימן לו). על פי השאלה נראה היה שמדובר בסוחר יהודי, מיוצאי עיראק שהשתקעו בסין והמשיכו לשמור על קשרים אמיצים עם בני קהילתם שבבגדד. דומה שבשנים כתיקונן הם הצליחו להשיג אתרוגים כשרים רגילים ממצרים, אלא שפעמים האתרוגים נפסלו מחמת טלטולי הדרך או שהגיעו באיחור, והשאלה היא האם בשעת הדחק ניתן להשתמש באתרוג האצבעות ההודי. לאחר דיון נרחב התיר הרב סומך את אתרוג האצבעות.

אולם לתשובה נוסף נספח ובה חוות דעתו של תלמידו, הרב יוסף חיים ("הבן איש חי",  1835–1909), שחלק על רבו וסבר שאתרוג האצבעות אינו כשר. הטעם לפסול הוא שמדובר בפרי משונה במראה שאינו דומה לטיפוסי האתרוגים המקובלים, ובשל העדר מסורת וקבלה על כשרותו לא ניתן להתירו.

נחזור לסיפור של ישיבת מיר. אין בידינו רישום של הדיון ההלכתי ושל השיקולים שהעלו תלמידי ישיבה זו בסוגיית כשרות האתרוג הסיני, ואיננו יודעים האם עמדו לפניהם תשובותיהם של חכמי ההלכה החשובים מבגדד. מכל מקום נראה שאלה שנטלו אותו בלא ברכה בכל זאת החשיבו אותו למין אתרוג, בעוד שאחרים סברו שאין הוא כלל אתרוג ואף בשעת הדחק אינו יכול לשמש חלופה. לכך נצרף את דעת "הבן איש חי" שהצביע על כך שמדובר במין אתרוג משונה, שלא הייתה עליו שום ידיעה או קבלה מאף אחת מקהילות ישראל שהוא כשר. בנוסף יש להעיר ששימושו בפולחן האלילי, וכינויו בלשון סגי נהור "יד ה'", אינם מתאימים לקיום מצוות הנטילה.

ב"ה זכינו לחזור לארץ ישראל ולקיים את מצוות ארבעת המינים בטבעיות, בהידור ובקלות. כיום אתרוג האצבעות גדל בארץ ישראל, אך משמש למטרות נוי בלבד.

תקציר מתוך מאמר שפורסם בכתב העת מזרח (בעריכת בער בוריס קוטלרמן), חלק ב, תשע"א, עמ' לא-לו

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011