צייד הלווייתנים / יעל (פרוינד) אברהם

 

בהשראת סיפורו של יונה הנביא הוא מתאר את חוויותיו הסוערות של קפטן אחאב במסע ללכידתו של הלווייתן 'מובי דיק'. בין חיים ומוות, אומץ לב ומוג רוח מתגלות עוצמות החיים שאת חשיבותן הפילוסופית והפסיכולוגית יכירו רק לאחר שנים  

הרמן מלוויל

Herman Melville

סופר ומשורר אמריקני

נולד: 1 באוגוסט 1819, ניו יורק

נפטר: 28 בספטמבר 1891, ניו יורק

יצירות ידועות: 'מובי דיק', 'בארטלב'י, 'בילי באד', 'טאיפי', 'פייר'

מלוויל ביקר בישראל בשנת 1857, ביקור שהניב פואמה ויומן מסע.

'מובי דיק' זכה לעיבודים לאינספור שפות, עובד לקולנוע, לטלוויזיה ולמחזמר. מאות אתרי אינטרנט מוקדשים לספר

"איזה לקח הרה משמעות הוא לנו הנביא הזה! מה נאצל הוא אותו המנון קטן במעי הדג! כמה דומה הוא לנחשול אדירים ומה נשגב הוא בשאונו! חשים אנו איך המשברים גואים מעלינו; עמו אנחנו יורדים תהומות, שם אצות וכל רפשו של ים מסביבנו! אבל מה הלקח הזה שמלמד ספר יונה?… כחוטאים הרי זה לקח לנו כולנו, מפני שזה סיפור על החטא, קשיות הלב, הפחדים הנעורים פתאום, העונש הממהר לבוא, החזרה בתשובה, התפילות ולבסוף על גאולתו ושמחתו של יונה ואושרו…" (מתוך: מובי דיק, תרגם: אהרון אמיר, כתר)

חוות 'ראש החץ' בפיטספילד, מסצ'וסטס, 1850. מחלונו הוא יכול להשקיף אל פסגת ה'גריילוק' הגבוהה, אותה פסגה ירוקה הנפרשת באופק, שהיא – כמו שסונטת בו ליזי – האחראית לרכישת מאה ושישים האקרים של החווה, אחרי שנכבש בקסמיה בביקוריו אצל הדוד תומאס. קודם עונת השתילה עוד הספיק לחפור סביב החווה בורות בצורת ראש חץ, ובבוקר חצה את שטחה עם מלקולם, נע עם בכורו בין עצי הבוקיצה והאֶדֶר. אחר הצהריים נתכוון לפגוש בהות'ורן ידידו. מאז התוודעו זה לזה בפיקניק הוא נושא עיניים לאותו פקיד מכס גאון ומהורהר המתעקש לרדת לחקרו של החטא, והוא עודנו נפעם מ'אות השני' שלו. עתה, בשולי דף הנייר הלבן העומד להכיל את 'אות השני' שלו, הוא כותב: 'כאות להערצתי את גאונותו, ספר זה מוקדש לנתנאל הות'ורן'.

על שולחנו פתוח ספר תנ"ך ישן שנתן לו אביו קודם מותו המוקדם מדי, ומכולם דפי ספר יונה הם המהוהים בו מעודף שימוש. על ערימת ניירותיו מונח לו צלצל בודד המחובר לחבל בקצהו, זיכרון לשהותו באוניית ציד הלווייתנים. שהותו הממושכת בלב ים, בין חיות הענק ורוחב האוקיינוס, הוא חושב, היא הייל שלו, היא ההרווארד, היא האוניברסיטה שממנה ינק בתאוותנות ידע על אופיה של סערה, על אומץ לב ומורך לב, על חיים ומוות, הימלטות והילכדות… ושוב הוא מעלעל בניירותיו, נאנח. רק באחרונה שאל את הות'ורן, מי זה הצליח למן אדם הראשון לרדת עד מובנה וחקרה של האליגוריה הגדולה הזאת של העולם? הוא מרים לרגע את הצלצל, בוחנו ומודדו. חוויותיו בים יעירו בו תיאורים ממשיים יותר ממה שהחיים עצמם יכולים להראות. קולמוסו מתרומם ומתחיל לנוע על הנייר: "קראו לי ישמעאל" הוא כותב…

מסע אחר הדג

"אין לנו איפוא אלא להשלים עם אי ההבנה הצפויה לאלגוריית הנייר שלנו", כתב מלוויל, מגדולי הפרוזאיקנים האמריקנים, לרעו ושכנו הסופר נתנאל הות'ורן, בעת שכתב את 'מובי דיק', ונראה שחזה את התקבלותו הצוננת של הרומן בזמנו ("מרק דגים אינטלקטואלי", כתב עליו אחד ממבקריו). 'מובי דיק' הוא מן הבולטים והמשפיעים בין יושבי הקאנון הספרותי, רומן שהקדים את זמנו, ושבשורתו הספרותית-פסיכולוגית-פילוסופית המטלטלת הוחמצה אז לגמרי.

סיפורו של קפטן אחאב הפיסח, הגיבור הקודר הנתון באובססיה לתפוס את הלוויתן הלבן שקרע את רגלו מעליו, הוא רומן אלגורי גדול מימדים, מקיף ושאפתני, רב רבדים ועוצמות. 'הספר האבסורדי ביותר שנכתב מעולם', כתב עליו אלבר קאמי. באמצעות אקלקטיקה סגנונית – הד לרומנטיקה המנשבת מאירופה – נגע מלוויל בכול. בפילוסופיה, תיאולוגיה, היסטוריה ופוליטיקה, זואולוגיה, מלאכת הים, ובעיקר – בעולם ציד הלווייתנים שהיה נפוץ במאה ה-19, כששמן הלווייתנים שימש חומר גלם לייצור אנרגיה (כאמור, מלוויל הכיר עולם זה מקרוב, בשמשו נער סיפון).

קצרה היריעה מלהכיל את נחשול הפרשנויות העצום שהתרומם עם ההכרה בגדולתו של הרומן באיחור רב במהלך המאה העשרים. רבות מהן נוגעות במתחולל בתוך נפשו האניגמטית של הגיבור הטראגי הבלתי נשכח – אחאב. אחוז דיבוק, שרוי בהיבריס הרסני ונחוש לנצח במלחמה בלתי אפשרית את הלוויתן מובי דיק, "בלע" אחאב בדיבוקו ובאגו המנופח שטיפח את אופיים של חברי סיפון הפיקוויד – ערב רב של דעות, אמונות ותכונות – מחק את ייחודם עבור שגיונו, וסופו שנטל מהם את קיומם כשנגררו אחר חבל צלצלו אל מותם. האם היה זה חטא המרי, ההתרסה שהביאה עליו את אובדנו? יש הרואים בו אדם צייתן דווקא, שהמיר את אמונתו העיקשת באל – מושא צייתנותו – באמונה באל החדש שברא: האני הפרטי שלו, האל שבלע אל קרבו. ברוח הרומנטיקנים ביקש מלוויל לנטוע בטקסט אמירה פנתאיסטית (סביר שגם היא קוממה עליו את הכנסייה, כמו אחיותיה שגרמו לו לשלם במחיר הקריירה הספרותית שלו), ולפיה ביטחונו של האדם בעצמו וביכולותיו אינו גורר בהכרח ניתוק מאלוהים ומהעולם; אין בחירה דו קוטבית מצומצמת בין היבלעות בלוע לוויתן לבין בליעת הלוויתן בתוכך.

דמותו של המספר המתבונן של ישמעאל, אולי של מלוויל עצמו, משקפת את הצעידה ההססנית, הספקנית, השפויה, בין הקצוות המנוגדים הסוערים כל כך ב'מובי דיק', ואולי בשל כך הוא היחיד שניצל. "ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך", מצטט מלוויל באחרית הדבר מספר איוב. מלוויל – ידוע מסעות טרגיים בלב ים וביערות קניבליים, נסיונות מרי ובריחה, מפוכח מתמיד – בחר להשאיר את ישמעאל כניצול היחיד שנותר לספר את סיפורה של 'המערבולת הפוחתת והולכת'.

התכתבות עם התנ"ך

"אני התייר היחיד ביפו. אני בודד בדידות גמורה ואני מתחיל להרגיש את עצמי כיונה…" (מתוך יומנו של מלוויל).

די להביט בשמות גיבוריו של מלוויל, ישמעאל ואחאב, כדי להבחין שיותר משהוא מתכתב ב'מובי דיק' עם חידושי המדע, הזואולוגיה הלווייתנית, פלגי הנצרות, פרקי מיתולוגיה ואמונות פאגאניות, הוא מתכתב עם התנ"ך וביתר שאת עם ספר יונה, שאינו עולה רק מכוח האסוציאציה. יונה נזכר בטקסט מספר פעמים בלתי מבוטל, ולמעשה כל דרשתו של האב מייפּל המטיף ב'בית התפילה של הימאים' בחלקו הראשון של 'מובי דיק' מוקדשת ליונה: "ספר זה המכיל ארבעה פרקים בלבד – ארבעה חוטים – נמנה עם קטני הגדילים שמהם שזור החבל האדיר שהם כתבי הקודש. בכל זאת לאילו מעמקים מגיעה המשקולת המחוברת בקצהו!". לא רק התפאורה הספרותית מחברת ביניהם – סער האוקיינוס, הדינמיקה האנושית על הסיפון, מזג האוויר המתחלף והמלחמה באיתני הטבע (המוכרת גם מ'הזקן והים' של המינגווי) אלא בחירותיהם של הגיבורים, חטאם והתמודדותם.

באינסטינקט הראשוני יזוהה קפטן אחאב עם יונה כמי שמנהל יחסי כוחות עם איתני הטבע, אבל למעשה אחאב ויונה פועלים בדרכים הפוכות. אם אצל אחאב מסמל הלוויתן את הקץ, את הנשגב והבלתי מושג שעתיד לחסלו, הרי שאצל יונה – הלוויתן (לכאורה סמל המוות) הוא חבל ההצלה שמזמן לו בורא עולם: 'אלוהים מצא אותו בדמות הלווייתן, ובלע אותו אל תהומות שאול חיים', דורש הכומר. יונה חווה תהליך, עובר טרנספורמציה פנימית, ואילו אחאב, חרף ההזדמנויות שניתנו לו בדרך – כמו ניסיון הצלת הסירה הטרופה של האונייה 'רחל', לא מרפה, הוא חולף על פניה בכוח דיבוקו כדי להגיע למובי דיק, פוסח על מתת יכולת ההשתנות והתיקון של נפש האדם. ולפיכך לא אחאב הוא המרמז ליונה אלא אולי דווקא ישמעאל הנאמן לטבעו, תועה וטועה בעולמו. כמו הלוויתן אצל יונה, גם ארון המתים שנועד להכיל את גופת חברו של ישמעאל, ארון המסמל מוות, הוא זה שבאופן אבסורדי משמרו בחיים ומקיאו – ממש כמו הלוויתן של יונה- אל היבשה, אל ארץ החיים.

*

"אפילו כתבתי את האוונגליונים במאה שלנו הייתי מת באשפתות" (מלוויל)

הצלחתו המועטה של 'מובי דיק' עמעמה גם את הצלחת ספריו הראשונים ובמיוחד של 'טאי-פי' המגולל את סיפור הימלטו של מלוויל משבט קניבלים אחרי רדתו מספינת ציד לווייתנים והצלתו על ידי ציידים אוסטרלים. אבל מלוויל לא נטש את הכתיבה, גם אם נאלץ לעבוד לפרנסתו. 'מובי דיק' אמנם לא זיכה את מחברו בתהילה בימי חייו, אבל מלוויל זכה בה אחרי מותו. "עני, אביון ואלמוני כמעט, ירד לקבר לפני שישים שנה, באמריקה מולדתו", כתבה עליו לאה גולדברג, "רק אחר כך החל אותו מסע שלו אל המרחביה, 'אזלת החופים' של אחר המוות, זו אשר שמה הוא התרבות האנושית…"

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתשרי תשע"ב,  7.10.2011

פורסמה ב-10 באוקטובר 2011, ב-גיליון יום כיפור תשע"ב - 739, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: