תשובתה של התשובה / חננאל רוס

 

מושגי התשובה במסורת היהודית עמוסים רגשות אשמה והתבוננות פנימית נוקבת. משנתו של הרב קוק משנה את כיוון העבודה ומציבה בפני האדם את אופק העתיד

ון-גוך, שדרת ברושים בשקיעה, 1884

בימי אלול מנשבת רוח של תשובה, כך למדנו. אך מהי עוצמת רוח התשובה בדור שבו אין למה לשוב? התשובה מניחה כי יש לאן לשוב, וכי קיימת חובה להשיב עטרה ליושנה. זוהי הבעת אי אמון בהווה ובנוכח. המציאות מתקדמת ולא מידרדרת, ולכן התנועה המביטה לאחור נתפסת כזרה. האדם המודרני, וקל וחומר הפוסט-מודרני, אינו מוכן לכוף את גוו לתחושת העול של הקלקול; להניח לתכתיבי-על של דכאות רוח להנחות את חייו.

מול בעיה דומה עמד הראי"ה קוק לפני דורות אחדים. אל מול היהדות הגלותית ניצבו החלוצים ה"חופשים", פורקי העול והרסן; חובשי הבלורית והמגל. בדרכו הייחודית הוא חידש את מושג התשובה, והשיב אותו לדור שצמח ועלה. כדי שנוכל להבין במקצת את עוצמת החידוש, נרפרף על המושג טרם חידושו של הרב.

מושג התשובה שעליו דיברו חכמי ישראל במשך הדורות נועד להעלות את האדם ממצבו המקולקל, לטהר את המידות הרעות ולתקן את דרכיו. טהרה זו הושגה באש; צירוף האדם וייסורו נרתמו לעגלה שמשכה את האדם מנבכי החטא. האדם נדרש להתבונן בעצמו, להצטער ולבכות על מעשיו הרעים, להכות על חטא ולתלות אותו כשמש בשמי יומו – שלא תזוז מנגד עיניו; "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה). תחושת הנוראוּת של החטא וצריבת החרטה עוזרות לאדם לאסור מלחמה על מגרעותיו, ולמלא אותן בשקידה.

האדם צריך להיות מצוי בכוננות מתמדת, לשאול ללא הרף – היכן אני נופל? איה החורים ברשת המצוות שאני אורג בכל כוחי? בוחן הוא את מסכת חייו ומעשיו, ומנסה להבחין בפגמים המנסים להיעלם מעיניו; בכל אותם שטנים קטנים שמבט רגיל מחמיץ. זוהי תודעה הדורשת שלמות, שמציבה את האמת הטהורה לנגד עיניה ואינה מסתפקת בדבר מלבדה. כל הסיגים צריכים לסור מן הכסף המצוי בכבשן המטהר. כולם עד אחד.

הפשפוש המתמיד במעשי האדם אִפשר לו לנקות את עצמו מזוהמת חטאיו, ולהתקדם אל חבריו ואל א-לוהיו. רבים הם הזכִּים והצדיקים שנקטו דרך זו, והיא הובילה אותם מעלה מעלה. האמת הבלתי מתפשרת הייתה הנר לרגליהם, ונר זה גילה את החטאים שתססו בהם, וכילה אותם.

העיקר השלישי: היגון. ישתונן כליותיו ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו. ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב, כי ייתכן שיתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא … ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו, ולא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין (שערי תשובה, יב).

התנועה שיוצרת תשובה זו היא תנועה כלפי פְּנים – האדם מתכנס בתוכו ומתבונן בעברו. מתוך בחינת העבר, וביעור הרע שקיים בו, יוכל האדם לבנות עתיד טוב יותר. האדם מתמקד במה שנתון בפניו – במעשיו הטובים והרעים, ומנסה להעלים כמה שיותר מידות רעות, כדי שאישיותו תטה אל הטוב ואל האמת; אל הקב"ה. בירור הרע והעלמתו מגדילים את הטוב מאליו. אנו מתארים כאן אדם הרכון על עברו ומשווה אותו לאמת שמשקפת התורה, השוואה זו מאפשרת לו לשפר את דרכיו.

לא לכבות שרפות

הרב קוק הפך את תנועת התשובה. הוא מביט פנימה, אבל עבורו המבט מופנה כלפי מעלה – אל האפשרי, הגבוה והמסוגל, ולא אל הירוד, הנמוך והמקולקל.

טהרת הנשמה גורמת היא שמרגישים יפה בכל החטאים… על כן אין להיבהל כלל ממה שמרגישים את כל משא העוונות, ולא יגרמו לאדם שום התרשלות בשלמות באור תורה ושמחתה, וחופש הרעיון במהלך הדעת, כי הבהלה שמתבהל האדם מהרגשת רוב עוונותיו, זאת בעצמה היא האות שנשמתו היא מטוהרה (קובץ א, עז).

הרב קוק והקדמונים התייחסו לאותה מציאות, ודיברו על אותו אדם-לא שלם, אך אופן הדיבור שונה בתכלית. הרב מדבר על טהרת הנשמה; הוא יוצא מהנחה כי טהרת הנשמה הנוכחית היא זו המאפשרת לו לאדם לחוש את חטאיו ולהינקות מהם. הוא מזהיר מפני הבהלה והלחץ שעשויים להיגרם בגלל הגילוי המערער – העובדה כי האדם אינו מתוקן, וכי משא של חטאים מעיק על כתפיו. מתרה הוא מפני החלשת שמחת התורה ואורהּ, או מפגיעה בחופשיות הרעיונות. נכון, האדם אזוק בחטאים, והם אכן מלפפים אותו, אך אין זו סיבה להתכנס לכוננות מלחמתית, המגייסת אליה את כלל המערכות. במצבי חרדה נוטה האדם לנטוש את כל עיסוקיו, ולהפנות את כל מאמציו לבעיה הבוערת; הוא רוצה לכבות את השריפה בחצר האחורית לפני שהוא ממשיך לטפח את הגינה בחזית. אל מול דחף זה מוצעת האפשרות להמשיך ולטפח את הגינה העיקרית, ולא להפנות את הריכוז והמאמץ אל הבעיות השוליות יותר.

הרב מאיר כי הבהלה שאוחזת באדם מעידה על שחרורו ועל חופשיותו מכבלי החטא. אדם שהחטא שקע בו כלל אינו מודע למצבו הגרוע. דרך העולם היא כי "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?! אלא אימא: נעשית לו כהיתר (ערכין ל ע"ב)". כלומר, לאחר שאדם שב וחוטא, הוא מפסיק לחוש את טעמו הרע של החטא, ודווקא מרגיש די בנוח. הוא מרגיש חופשי, ולא אסור. זוהי הדגשת הגמרא כי היא נעשית 'כהיתר' ולא 'להיתר', שהרי החטא כובל את האדם, ולא משחרר אותו. מה יותר יעיל מעבד הבטוח שהוא חופשי? עצם היכולת להשקיף על המצב הנוכחי ולזהות כי הוא בעייתי מוכיחה כי האדם הצליח לסדוק את אשליית השחרור שבה היה נתון, ולהתנתק מהסכנה המרכזית שבחטא. עיקר המלאכה נעשתה זה מכבר, וכל שנותר לו לעשות הוא לנקות את עצמו מהכבלים הפיסיים שבהם הוא נתון. עבדות המחשבה גרועה פי כמה מעבדות הגוף, ושחרור ממנה מאפשר ומכריח שחרור גופני-מציאותי.

אתה בכיוון הנכון

אומר הרב קוק לאדם: אתה כבר חופשי! וגם אם עדיין לא לגמרי, אתה בכיוון הנכון. בהגותו הוא מדגיש את השמחה וחדוותה, לעומת חריפות החרטה ודכאות הלב המודגשות בכתבי הראשונים. כמובן, הוא אינו מתעלם ואינו מתנגד למה שהדגישו הראשונים, אלא שהוא משנה לחלוטין את יחסי העיקר והטפל:

והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה. עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא… והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית (אורות התשובה פרק ג).

הדגשות הרב שונות לחלוטין. האדם מתחרט, מצטער ושם את חטאו לנוכח פניו, אבל זוהי נקודת מוצא שממנה הוא הולך ופורח. ההתפתחות היא עיקר חוויית התשובה; השחרור מהמצב הירוד שבו היה נתון. התשובה מטהרת; פותחת אל השמחה והאור, שוטפת את האדם בפרץ מים חיים. הוא אף אומר כי תחושת הלב הנשבר והנפש השחוחה היא טובה ומוסיפה לו עונג ושלמות פנימית. הופך הוא את השבר לתיקון. למעשה, הופך הרב את מושג התשובה על פניו, תוך שינוי התרכובת שלה; באמצעות הבאת השמחה וההתפתחות אל מרכז הוויית התשובה, דוחק הוא הצידה את החרטה, השבר ותחושת השפלות.

התשובה היא התחדשות וצמיחה. הרב אינו מתמקד בחטאי ההווה ובפגמיו, הוא מבכר לתת את עיניו בטוב ובחיובי. אם התפיסה הקדומה פיתחה מיומנות מזהירה באיתור פגמים, שהרי מציאות המגרעת מאפשרת את מילויה בטוב, בוחר הרב להתרכז בטוב ולפתח אותו. נוכל להשתמש כאן במשל הידוע של כוס מלאה באופן חלקי – יש שינסו לאתר את חלקה הריק, לנתחו ולהבין כיצד ניתן לפתור את הבעיה שמותירה אותו ריקני; ויש שיביטו במים וישאלו את עצמם כיצד ניתן להרבות אותם ולגרום להם להמשיך ולהתפשט.

הרב מתאר אדם המזדקף לעומת הבאות, המתמקד באפשרי. העצמת הטוב וחיזוקו ידחו מאליהם את הרע והמקולקל, שאת קיומו אין להכחיש בשום פנים. התפשטות הטוב תאפיל על החסרונות ותאיר אותם בעל כורחם. על האדם לשאול את עצמו כיצד יכול הוא להשתפר; לאן הוא יכול לפנות בדרכו אל הטוב. השכלול והקדמה הופכים למרכז חייו, ושאיפתו אל השלמות מתבטאת בעשייה חיצונית, ולא בניקוי פנימי; העשייה מולידה טהרה, במקום התפיסה שהטהרה מובילה לעשייה. בטרמינולוגיה חסידית, הרב מתמקד בנשמה ולא במלכות; שהרי היא זו המאפשרת למלכות להאיר כעת באורה השבור.

להרפות מן ההווה

מבחינה מעשית, הרב בוחר להתיק את מבטו מהמעשים הנוכחיים והפגומים, ולשאול כיצד אפשר לחזק את הצדדים הטובים באישיות ובמעשים. מיקוד זה יאפשר לטוב לדחוק עם הזמן את הרע, ולהפוך אותו לצל של עצמו. זוהי דרך הצופה אל העתיד, והמיקוד בעתיד מוותר במובן מסוים על השלמות בהווה; מרפה מהמציאות הנתונה ברגע זה. המעשים מונחים בפינה, בעוד התודעה והתפיסה הכללית מוצבות במרכז. ברגע שאדם אומר לעצמו כי הוא מצוי בעיצומה של דרך, והוא אינו יודע באיזה שלב ישרו מעליו חטאיו, הוא מקבל למעשה את קיומם הזמני, ואינו נלחם מולם באופן ישיר.

כאמור, הרב חידש את פני מושג התשובה דרך שינוי הדגשים שבה. שתי השקפות התשובה מתמודדות עם אדם האסור בכבלי החטא, ושואפות לשחרר אותו מהם. האחת מתבוננת בתוך האדם ובמצבו הנתון, ומבקשת לקרוע מעליו את המעצורים והחטאים. השנייה מרימה את מבטה אל האפשרי (בניגוד לנתון) ואל מגוון היכולות שמצויות באדם, שאותן ניתן לפתח ולהוציא אל הפועל (חשוב לי לציין כי הצגה זו של הדברים היא שטחית, ואין זה המקום לפריסת יריעה משמעותית יותר. נדמה כי בגלות, בעוד היהדות הייתה צמוקה וחבולה, הסתפקו החכמים במה שיש – שאפו לזכך אותו ככל האפשר; כיום, בתקופה שבה יש תחייה והתחדשות, יכולים אנו להתבונן במה שאין, כלומר במה שיכול ומסוגל להיות).

כאן נפגשים אנו במושג חדש – תשובה של מושגים. כל מושג אפשר להבין במספר רב של אופנים, ולהביט עליו מכיוונים שונים. הדימוי שבו משתמש הרב הוא כי מושג הוא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי א-להים עולים ויורדים בו" (עקבי הצאן, עבודת א-להים), מכיוון ש"כל זמן מאיר בתכונתו" (איגרות הראי"ה ב, שעח). בכל דור המושג מושג באופן שונה. "שאף-על-פי שכבר היו גלויים לגדולי הרוח שבדורות עולמים … 'אלה הדברים עשיתים, כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו'. מכל מקום ההכרה לבאר ולהשפיל את הדברים הנעלים, עד אותה המידה של העניינים הרגילים, אותו ההכרח עצמו עושה אותם לקניין הכלל כולו" (עבודת א-להים). בכל דור אנו נדרשים להתבונן במושגים הקדומים והיסודיים, ולאתר את האור המאיר אלינו; החודר אל המקום שבו אנו מצויים. צורך זה הוא ההופך את המושגים לקניין הכלל; כל הדורות שייכים ושותפים בצורך זה – להביט אל הסולם שהצמיד הקב"ה ארצה, ולהבחין במלאכים המהלכים בו.

תחושתי היא כי מלאכת ההרפיה מן ההווה, זאת מתוך הסתכלות אל העתיד – קשה עלינו מאוד. במידת מה מבקשים אנו שלמות עכשיו, ואיננו מוכנים להודות בפני עצמנו כי מצויים אנו בתהליך ובתוך שאיפה. חוויית חוסר השלמות בוערת בתוכנו; האמת המוחלטת וחסרת הרחמים תובעת להתגלות בנו. תחושה זו היא חיובית, ודאי כי גם נכונה, אך עלינו להיפתח אל המציאות שבה נתונים בידנו מספר אופני התמודדות עם מצב החֶסֶר. עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו אנשים מקולקלים, או אנשים טרם-שלמות. ודאי שלא נכון להתעלם מאף אחת מן הדרכים; לא רק שיש אנשים שונים – קיימות תקופות בחיים שבהן נכון להדגיש יותר דרך אחת על פני אחותה. נפשות שונות דורשות יחס שונה, שיהלום אותן לפי מידותיהן; ינקה אותן מסיגיהן ויחשוף את הפנימיות המכוסה, ההולמת אותן ומקורית עבורן.

חננאל רוס הוא תלמיד בישיבת מעלה-אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתשרי תשע"ב, 30.9.2011

פורסמה ב-5 באוקטובר 2011, ב-גיליון האזינו תשע"ב - 738 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: