התבוננות בסיפור העקדה מביאה למסקנה כי בעיני בני ביתו של אברהם המסע נועד למנות יורש ולא לזביחת יצחק. קריאה מפתיעה בפשוטו של מקרא

העקדה באיור איסלאמי בשיראז

עקדת יצחק מהווה אבן יסוד באמונה היהודית, והיא מוצגת שוב ושוב כאחד משורשי האמונה במדרשים השונים, בספרות המחשבה, בתפילות ראש השנה ובפיוטים. ההגות היהודית עוסקת בעיקר בניסיון שבפניו עמד אברהם, בשאלה המוסרית האם ניתן להורות לאב לזבוח את בנו ובתפקודו של  יצחק בסיפור זה. במאמר זה אנסה להציע נקודת מבט שונה בתכלית של המהלכים הנוגעים לעקדה, מתוך רצון להבין את פשרה של הפרשה ומתוך עיון בבעיות פרשניות ותוכניות המצויות בה.

בערוב חייו

"ויהי אחר הדברים האלה" – מועדה של עקדת יצחק אינו מפורש בתורה. בפתיחה "ויהי אחר הדברים האלה" אין תיארוך ברור. נראה שהעדרו של התאריך מרמז על העובדה שהתאריך המדויק אינו חשוב. הדבר החשוב הוא המיקום של העקדה ברצף הסיפור המקראי.

העקדה מתרחשת לאחר כריתת הברית בין אבימלך לאברהם, ברית שנועדה להיות ארוכת שנים ודורות, בין יורשי אברהם ויורשי אבימלך: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג); ברית שיישבה סכסוך קרקעות ומים מתמשך בין אברהם ושכניו ואשר נועדה לאפשר חיים משותפים בארץ.

לאחר עקדת יצחק מופיעות בתורה פרשות העוסקות במותה של שרה ובנישואי יצחק, שאביו שהיה "זקן בא בימים" (שם כד, א) שולח שליח כדי לחפש לו אישה מתאימה. בהמשך מסוכמים חיי אברהם, ומסופר על מותו בשיבה טובה (שם כה, יא).

בפרק זמן ארוך זה שבין כריתת הברית עם אבימלך ומות אברהם יש לשבץ את עקדת יצחק. גם אם מדובר על תקופה ארוכה ביותר – הרי שהתורה אינה רואה לנכון לאזכר אף סיפור אחר שאירע בתקופה זו. נראה כי מבחינה תוכנית מהותית שייך סיפור העקדה לשלהי עידן אברהם, כחלק מנושא ערוב ימיו.

שיח נעדר

"וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו" – אברהם הוא הפעיל היחיד בכל הנוגע לארגון המשלחת לעקדה. אין בכך פלא. אברהם הוא היחיד שיודע את מטרתה של ההליכה. הכתוב מדגיש את פעולותיו הרבות של אברהם: "וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום".

הכתוב כה מדגיש את אברהם עד שכתוב "וילך" בלשון יחיד – כאילו הוא הולך לבדו, בעוד שהמציאות היא שאברהם הולך עם נעריו ועם יצחק. יצחק והנערים מתוארים בסיפור כסבילים. אברהם לוקח אותם לדרך, מורה לנערים להישאר עם החמור, והוא שמעמיס על יצחק את עצי העולה.   

לפתע, במהלך הדרך, ולאחר שאברהם הותיר מאחור את הנערים, נשמע קולו של יצחק: "ויאמר יצחק אל אביו ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" (שם ז). גם לאחר תשובתו המתחמקת של אביו, "א-לוהים יראה לו השה לעולה בני" (שם ח), חוזר יצחק למצבו הסביל. אברהם הוא הבונה את המזבח והעוקד את יצחק.

כיצד ניתן להסביר תיאור שכזה? מדוע יצחק והנערים כה פסיביים? האם לא נערכו שיחות בין אברהם, יצחק והנערים בכל מהלך הדרך המשותפת? מדוע לא ראתה התורה לפרט את השיחות האלו? האם איש לא שאל במשך שלושת ימים מה מטרת המסע? האם רק לאחר שנפרד יצחק מהנערים הוא החל להבין שחסר שה לעולה?

 ברור שהתורה אינה מספרת את שיחותיהם של ההולכים מפני שאין בהן חשיבות בתהליך העלילתי. מכאן מובן כי שאלתו של יצחק שהוזכרה בתורה היא שאלה שיש בה נקודת מפנה דרמטית בסיפור הפרשה. עד אותו שלב אין צורך לספר או לשאול דבר שכן לכולם ברור טיבו של המסע, ואין צורך לשאול דבר בעניינו.

זהות המלווים

"שבו לכם פה עם החמור" – אברהם מושיב את נעריו עם החמור. על פניה נראה כי מדובר באמירה בוטה ומשמעותית. חז"ל דרשו (בראשית רבה נו): "וירא את המקום מרחוק. מה ראה? ראה ענן קשור בהר. אמר דומה שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב בני שם. אמר לו: יצחק בני רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר: הואיל ואינכם רואים שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור".

אמירה זו, יש בה בוטות בעניין מעמדו של הנער – העבד – המשווה לחמור, ומכאן השאלה מהי זהותם של הנערים. דעה אחת גורסת כי מדובר בעבדים פשוטים. דעה אחרת במדרש סוברת כי מדובר בישמעאל ואליעזר (פרקי דרבי אליעזר פל"א). נראה כי עצם הפנייה לנערים והשאלה "האם אתם רואים" אינה עולה בקנה אחד עם הפירוש שמדובר בעבדים פשוטים.

המונח 'נער' כשלעצמו סובל את שני הפירושים. המונח 'נער' עשוי להיות במשמעות של עבד, ועשוי להיות מונח 'יחסי' – כשם שרבקה מכונה 'נערה' בפרשת אירוסיה משום חשיבותה הנמוכה יחסית לשאר העוסקים בשידוך, וכשם שיצחק מכונה 'נער' בפרשת העקדה – "ואני והנער נלכה עד כה" (שם כב, ה) – בשל חשיבותו השולית יחסית לאברהם.

מיהם אם כן הנערים? התיאור העובדתי המצומצם בפרשה, ובתורה בכלל, מוביל למסקנה כי לא סביר שמדובר על עבדים רגילים. מדוע יש לציין שאברהם לקח עמו עבדים לדרך? האם הדבר באמת חשוב? אמנם המדרש דורש שאדם חשוב צריך לצאת לדרך עם שני בני לוויה, אך ספק אם לשם לימוד זה נכתבו הדברים בפרשה.

ועוד, אם אכן מדובר בעבדים מה הפלא שהם לא ממשיכים עם אברהם ויצחק למקום העקדה? ומדוע יש להשתמש בביטוי הקשה "שבו לכם פה עם החמור"? מדוע לא לומר באופן פשוט שיישארו מאחור לשמור על הציוד?

עצם אזכורם של הנערים, לקיחתם והשארתם עם החמור בניגוד ליצחק שממשיך עם אביו מעיד כי לקיחתם והשארתם הן בעלות משמעות. נראה אם כן כי הפירוש שמוצע בפרקי דרבי אליעזר הולם את פשט המקראות – אכן היו הנערים ישמעאל ואליעזר.

שלושה מועמדים

"ואני והנער נלכה עד כה" – כאשר אברהם ויצחק ממשיכים בדרך ומשאירים את הנערים עם החמור, אומר להם אברהם: "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (שם כב, ה). מה חשבו בלבם כל המשתתפים בסצנה זו? כיצד הם הבינו את האירועים? האם חשבו שאברהם ויצחק ישובו? ומה חשבו במהלך מסע שלושת הימים?

בשלב זה נבקש לתאר את הסיפור המוכר בצורה סטרילית ואובייקטיבית. תיאור שכזה ייטיב לגלות לנו את סודה של פרשת העקדה.

הסיפור עוסק באדם זקן, בא בימים, המצוי זה שנים בשלהי חייו, לאחר שכרת ברית שלום רב דורות עם שכניו. אשתו האהובה איחרה ללדת. בנו בכורו נולד לשפחה, בנו הצעיר הוא בן הגבירה, ובמשך שנים ניהל את משק ביתו עבדו הנאמן. 

עיני הכול נשואות לירושת האב, הפיזית והרוחנית. הבנים מסוכסכים זה עם זה על רקע הסכסוך בין האמהות ועל רקע נטיותיהם האישיות השונות, וגם העבד עשוי ללטוש עיניים לירושה, שהרי הוא "זקן ביתו המושל בכל אשר לו" (כד, ב), ואף האב חשש כי "הנה בן ביתי יורש אותי" (בראשית טו, ג).

אבי המשפחה קרוב למותו. מינוי היורש משמעותי ביותר. שלושה מועמדים לירושה ולכל אחד טיעון כבד משקל: האחר הוא הבכור, השני בן הגבירה ופרי הבטחה א-להית, והשלישי מנהל המשק מזה שנים בפועל. המאבק על הירושה הוא אם כן גלוי, גם אם הוא מתחת לפני השטח. המועמדים יודעים שההכרעה תיפול בקרוב. זוהי תמונת הרקע לסיפור העקדה – ועל רקע נסיבות אלו יש להעמיד מחדש את פירושו.

עניין של מינוי

"ונשתחווה ונשובה" – דרך מקובלת למינוי יורש היא יציאה למסע של המנהיג הפורש ושל המנהיג המיועד לעיני הקהל הרלוונטי. מהמסע חוזר רק המנהיג החדש ובכך הוא נקבע כמחליפו של המנהיג הישן.

המקרא מציין במפורש דרך מינוי זו בנוגע לירושת אלעזר את אהרון (במדבר כ, כב) – אלעזר ואהרון עולים יחדיו להר לעיני כל ישראל, אהרון מת ואלעזר יורד מן ההר. ישנו אף דמיון לשוני בין פרשת העקדה ובין פרשת מות אהרון: בפרשת מות אהרון נאמר: "קח את אהרון ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר" (במדבר כ, כה); ובפרשת העקדה: "קח נא את בנך את יחידך… והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך" (בראשית כב, ב).

בפרשת מינוי אלעזר הקהל הרלוונטי הוא העם כולו; בפרשת מינויו המיועד של יצחק הקהל הרלוונטי הוא ישמעאל ואליעזר – הבן הבכור והעבד הנאמן. את יצחק יש למנות לעיני הטוענים האחרים לכתר. אין די במינוי סודי, ומשום כך יש צורך לקחת למסע את ישמעאל ואת אליעזר.

במהלך שלושת ימי ההליכה המשותפת הבינו אברהם, יצחק, ישמעאל ואליעזר כי בשלב כלשהו  ייבחר היורש, והוא שימשיך עם אברהם למסע פרטי. מי שיידחה ולא ימשיך במסע לא יזכה בתפקיד. הוא אכן יישאר מאחור עם החמור ויהיה "דומה לחמור". בלבו קיווה כל אחד מהיורשים לזכות בתפקיד – אליעזר וישמעאל לא ראו את הענן קשור על ההר ובכך נבחר יצחק על פניהם. 

תיאור אירוע זה הוא התיאור שהיה מסביר לנו כל צופה אובייקטיבי במסע השקט של שלושת הימים. כך הבינה את הפרשה גם שרה, שאינה מוזכרת כלל בפרשה – לא משום שאברהם צריך להשכים בבוקר לברוח בטרם תקום, אלא משום שהיא מבינה שבעלה והנערים יוצאים למסע של בחירת יורש – מסע שממנו בעלה לא ישוב. רק אברהם יודע את האמת – שכן רק אברהם הצטווה על מטרתו האמיתית של המסע – העקדה. משתתפי המסע האחרים חשבו כי המטרה היא אחרת.

זבח האב

"ואיה השה לעולה" – כאשר אברהם אומר לנערים "ונשתחווה ונשובה"  סברו הנערים כי האמת היא שרק יצחק הוא שישוב אליהם. אבל דווקא לאחר שהנערים הושארו מאחור ולאחר שיצחק ממשיך עם אביו למסע שמבחינתו הינו מסע פרדה מאביו, התעורר יצחק בשאלה מזעזעת: "ואיה השה לעולה".

בשלב זה, ולאחר שבלבו מקננת המחשבה כאילו הוא זה שעתיד לשוב לנערים, מזדעזע יצחק מכך שבמסע ישנם אש ועצים. מסתבר כי האש והעצים הם חלק מהטקס המיועד. הם לא נשארו עם החמור ולא נועדו למטרה תמימה של בישול וכיוצא בזה. יצחק חושש כי מסע זה טומן בחובו את הצורך לזבוח זבח, ומשום שהוא זה שעתיד לזבוח – מובן מיניה וביה כי לכאורה אמור מסע זה להיות מסע שבו יעקוד יצחק את אברהם. תובנה זו היא המזעזעת את יצחק ומביאה אותו לראשונה לתמוה על פשר  ההליכה המשותפת ומטרתה. אברהם עונה לו כי "א-לוהים יראה לו השה לעולה", ומשאיר את יצחק בסימן שאלה עד אשר מתבררת מטרת המסע האמיתית.

שיבה לא צפויה

"וישב אברהם אל נעריו" – בסיומה של פרשת העקדה חוזר אברהם לנעריו. התורה מספרת לנו עובדה זו אך אינה מספרת לנו על חזרתו של יצחק. לפי פירושנו הדברים ברורים – אין צורך לספר שיצחק חזר לנערים. חזרתו של יצחק הייתה מתוכננת, שהרי ישמעאל ואליעזר ציפו לה. החידוש המפתיע הוא שאברהם חזר לנעריו, ואת העובדה הזו יש להדגיש ולספר.  

   עו"ד עמוס כהן הוא בוגר ישיבת הר-עציון 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011