ד"ר מנדל פייקאז', בוגר ישיבת נובהרדוק וחוקר ב'יד ושם', היה דמות חריגה למדי בנוף האקדמי הישראלי. הוא ראה בדורות המאוחרים של החסידות ממסד מנוון שאיבד את רוח הנעורים שלו, וזיהה בציונות את הרפואה לדרך שאבדה. לאחר שלושים לפטירתו

ר' אהרון רוקח מבעלזא עם גבאיו בפולין שלפני המלחמה

כאשר קראתי לראשונה את אחד מספריו של מנדל פייקאז' (כמדומני היה זה 'בראשית צמיחת החסידות'), דמיינתי לעצמי את מחברו כאדם זקן, נמוך וצנום, חמור סבר, היושב בחדר קטן וחשוך עם תקרה גבוהה, חדר עמוס עד לתקרה בספרי חסידות, דרוש ומוסר מצהיבים, רובם במהדורות ראשונות, רוכן על הספרים כשעיפרון בידו ומסמן בשקדנות משפטי מפתח. שנים רבות לאחר מכן נפגשתי עם פייקאז' פנים אל פנים בביתו שבירושלים – פגישתנו היחידה. הופתעתי לראות עד כמה הדמיון שלי היה קרוב למציאות. כמעט הכול היה נכון, פרט לסבר הפנים: פייקאז' דיבר בנועם ובקול רך, ולא היה חמור סבר כלל וכלל.

התקופה הלא מעניינת

ד"ר מנדל פייקאז' היה אחד מגדולי חוקרי החסידות בדור האחרון, ואפשר להוסיף: גם אחד המיוחדים שבהם. אמנם הוא עסק גם בחקר השואה, אך בלי ספק ייחקק בתודעה כחוקר של התנועה שאותה לא אהב, בלשון המעטה. הוא הקיף כמעט את כל ספרותה של תנועה זו, החל מימי ראשיתה ועד השואה, כמעט בכל מחוזות פעולתה (למעט חסידות הונגריה, שהוזנחה כמעט לגמרי במחקר). עובדה זו אינה צריכה להיות מובנת מאליה: דור המייסדים של מחקר החסידות התעניין כמעט אך ורק בחסידות המוקדמת – שלושת הדורות הראשונים, ובמיוחד עד 1815.

את התקופה הזאת של התנועה הם ראו כתקופת העלייה, החידוש והרדיקליזם הדתי הנועז, ואילו את התקופה שלאחריה תיארו כתקופת הירידה, הניוון והשקיעה. לפיכך הניחו כמובן מאליו שתקופת הבראשית של התנועה ראויה למחקר ואילו התקופה המאוחרת פשוט אינה מעניינת. במידה שהתעניינו החוקרים הוותיקים באדמו"רים מאמצע המאה ה-19 ואילך, היו אלה דמויות ששמרו לדעתם על לחלוחית של תעוזה ומקוריות, דוגמת ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצא. לעומתם, מחקר החסידות העכשווי נוקט עמדה מאופקת יותר: הוא ממשיך להתעניין בדורות הראשונים, אך מרחיב את מבטו גם אל עבר הדורות המאוחרים, ומתוך יחס פחות שיפוטי, ולעתים אף מתוך הדגשה כי דווקא בדורות המאוחרים יותר זכתה התנועה לעיקר גיבושה והשפעתה הציבורית. פייקאז' תמך נחרצות ב"תזת הניוון", ומן הבחינה הזאת הוא היה במובהק איש "המחקר הישן", אך ראייתה של החסידות המאוחרת כמנוונת לא גרמה לו להימנע מחקירתה. אדרבא, הוא הקדיש למחקרה שנים ארוכות ועמל רב.

מדוע בחר לעסוק בתקופה ה"לא מעניינת" כביכול? – פייקאז', כדרכו, לא נתן דין וחשבון על מניעיו ושיקוליו העקרוניים, כשם שנמנע כמעט תמיד מעיסוק בשאלות מופשטות, אך נראה כי אפשר בנקל לשחזר מה היה עונה על שאלה זו: אדרבה ואדרבה, דווקא תהליכי הניוון והשקיעה הם המעניינים. כשם שמעניין לראות כיצד מנהיגים מצדיקים תמורה מהפכנית, כך מעניין לראות איך הם מצדיקים את התמורה השמרנית הנסוגה ממנה. מנהיגי החסידות המאוחרת לא היו מעניינים לדידו כהוגים או כאנשי רוח, אלא כ"פרקליטים של דעותיהם הקדומות" (אם ננקוט את מונחו של ניטשה) וכמי שהשפיעו על צאן מרעיתם. וכך נבר במשך שנים ארוכות במאות ספרים של מנהיגי החסידות של המאות ה-19 וה-20, מגדול ועד קטון, ואסף בשקדנות יוצאת דופן אינספור מקורות המצביעים על המגמות שאפיינו לדעתו את החסידות המאוחרת, ושהלכו והתחזקו בה בהדרגה: "נסיגה אל היסודות ההטרונומיים של הדת", "צדיקות וולגרית", התנגדות לחידושים וקידוש הגלות.

מלחמת הציונות החילונית

אך הייתה לפייקאז' גם מוטיבציה סמויה נוספת, אידיאולוגית: הוא היה שותף לטענות הקובעות כי מגמות אלה של צדיקי החסידות הן שהובילו אותם לעמדתם הפסיבית והאנטי-ציונית לפני השואה. השילוב בין התפיסות השמרניות ובין האופטימיזם החסידי הביא אותם, גם בתוך תהליכי ההשמדה, לעמדה של השלמה, המבקשת לראות גם בייסורים הקשים את האור ואת הטוב ואת זרע הישועה הקרובה לבוא.

פייקאז', שלא עבר בעצמו את מחנות המוות אך איבד בשואה רבים מיקיריו, ביקש להראות כי גם כמה ממחדליה של ההנהגה החסידית נעוצים בתפיסות העולם שטיפחו. ספרו הגדול (ולדעת רבים החשוב ביותר), 'חסידות פולין', מכוון כולו למסקנות אלה. הקורא המסיים אותו יוצא בהתרשמות שכל פרקיו הראשונים, הסוקרים בפרוטרוט את התהליכים הרעיוניים שעברה חסידות פולין מסוף המאה ה-19 ועד השואה, לא נועדו אלא לשמש כחומר ראיות עשיר ומפורט לקראת פסק הדין המרשיע שבפרקים האחרונים – פסק דין שהיו לו שותפים, לדעת פייקאז', גם בין אלה שבאו מתוך התנועה החסידית עצמה. בעצם, פייקאז' המשיך ונלחם את מלחמתה של הציונות החילונית נגד המנהיגות החרדית, וביקש לקדם את הטענות הישנות כאילו השואה מהווה ראייה לצדקת הפרוגנוזה הציונית ולכישלונן של התפיסות הגלותיות. טענות אלה, העולות מדי פעם גם היום, לוקות באי-דיוקים עובדתיים ולעתים גם בחוסר יושר אינטלקטואלי, אך לא כאן המקום להאריך בכך. הנקודה העיקרית היא שאצל פייקאז' הן נבעו מנקודה רגישה, עמוקה, שמצאה אצלו ביטוי בדרכו שלו – בדרך הכתיבה המחקרית.

אם החסידות המאוחרת נתפסה בעיניו של פייקאז' כ"מנוונת", יכולנו לצפות כי החסידות המוקדמת תיתפס בעיניו כמשב רוח מרענן, כפי שנתפסה אצל מרבית הדוגלים ב"תזת הניוון" לפניו. אך לא היא. פייקאז' מתאר אמנם את החסידות המוקדמת בנימות פחות שיפוטיות, אך גם ממנה הוא מסרב להתרגש. מחקרו המקיף, 'בימי צמיחת החסידות', מבקש להראות כי מורי החסידות הראשונים לא חידשו כמעט דבר, ומרבית רעיונותיהם כבר רווחו אצל דרשנים ובעלי מוסר, רובם שכוחים וזנוחים, שפעלו במזרח אירופה ערב הופעתו של הבעש"ט.

את דברי התורה של צדיקיה הוא רואה – בדומה לאלה של אדמו"רי החסידות המאוחרת – כמלאי סתירות ו"היפרבוליים". גם במאמרו על מושג הדבקות, מן החשובים והמפורסמים שבמאמריו, מבקש פייקאז' לצנן את ההתלהבות. בעוד גרשום שלום טען כי מושג הדבקות – ההתאחדות המיסטית עם א-לוהים – היה עיקר חידושה של החסידות בשדה המיסטיקה היהודית, פייקאז', בדקדקנות אופיינית, מבקש להראות שלא כך הם פני הדברים: ראשית, המושג כבר פותח זמן רב לפני הבעש"ט, ושנית, גם בחסידות המוקדמת טעון מושג זה גם מטענים לא-מיסטיים, לצד המטענים המיסטיים שעליהם הצביע שלום. את עיקר חידושה של החסידות ראה פייקאז' בתורת הצדיק – אותה תורה שלפי דעתו (וכן לדעת כמה מקודמיו) גם הייתה לבסוף לשורש ניוונה בדורותיה הבאים, במיוחד לאחר שהחלה ההנהגה לעבור בירושה שושלתית.

האדרת הרומנטיקה המוקעת

אחת החסידויות שהעסיקה את פייקאז' במיוחד הייתה חסידות שלא הקימה שושלת – ברסלב. פייקאז' כתב עליה את עבודת המוסמך שלו, פרסם עליה את ספרו הראשון וערך את קובץ מחקריו של יוסף וייס עליה. וייס התמקד בלבטיו האקזיסטנציאליים של ר' נחמן ובתפיסת האמונה שלו, ואילו פייקאז' התמקד יותר בתפיסתו את עצמו ואת תפקידו כצדיק, ובהיבטים המשיחיים של תפיסה זו. לימים פנה פייקאז' לבחינת הגלגולים המאוחרים של משיחיות זו במאמרו על ברסלב החדשה, בישראל של שנות השישים. מחקר זה הוא ככל הנראה המחקר היחיד שלו המגיע עד לחסידות שלאחר השואה – ואחד המחקרים הראשונים שפנו לכיוון זה. גם את ברסלב המאוחרת ראה פייקאז' כניוון לעומת זו של מייסדה, אף שגם מדמותו של ר' נחמן עצמו הוא לא התפעל במיוחד. מסתבר אפוא שלא דרוש צדיק חי כדי להגיע לניוון.

אחד מאבותיה הבולטים של "תזת הניוון" הוא מרטין בובר. פייקאז' אימץ כאמור את התזה הזאת, אך גישתו אל החסידות שונה מאוד מזו של בובר. בובר התרפק על החסידות המוקדמת כעל תנועה בעלת בשורה דתית עמוקה של דו שיח עם א-לוהים, בשורה שאותה היה רוצה להחיות באופנים המתאימים לזמן המודרני. פייקאז' היה רחוק ממשאלות לב דתיות מעין אלה, ולא אחת ראה בהתרפקות כזו על החסידות שיגיונות רומנטיים המחמיצים את רוחה האמיתית של התנועה. ואמנם, "תזת הניוון" לוקה לא במעט בהאדרה רומנטית של הראשוני, הצעיר, המרדני, הנועז. ההנחה שלפיה כל מי שנוטש את הרוח הצעירה, המרדנית והנועזת ופונה לדרך ההתמסדות או הריאקציה המסורתית הוא בהכרח "מנוון" ו"שוקע" היא כשלעצמה הנחה רומנטית, על כל פנים בהיבט מסוים. לפיכך, באותו היבט, גם פייקאז' עצמו לקה בה, ולפיכך דבק בו שמץ מאותה האדרה רומנטית שהוקיע.

הנהגה מחוברת

ראוי להעיר כי נקודת המבט של פייקאז' ושל בעלי "תזת הניוון" אינה הכרחית: אפשר להתבונן בתהליכי התמסדות של תנועה מתוך ציפיות שתישאר תמיד צעירה, מרדנית ונועזת, ולהגיב על התהליכים באכזבה או בזעם, אך אפשר להתבונן בהם בנימה פחות שיפוטית, כמי שמתבונן בהתבגרותו של נער. ילדים הם חיוניים יותר וחינניים יותר, אך מבוגר הממשיך להתנהג כילד כבר לא ייחשב לחינני אלא לאינפנטילי. כך גם גורלן של תנועות דתיות ואחרות בעלות מתח דתי גבוה. "כל הדברים יגעים", אמר קהלת, ואילו מקס וובר קרא לזה השגרה (רוטיניזציה). אחד מביטוייו של תהליך זה הוא ההתמסדות, ובחסידות הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהורשת האדמו"רות.

אין ספק, ההורשה הולידה לא מעט תופעות מכוערות, אך הללו מצויות בשוליה של כל תנועה חזקה וממוסדת, ולא נראה כי בחסידות הן פשו יותר מאשר באחרות. אדרבה, נראה כי גם בתקופותיה המאוחרות היו בה לא מעט אישים שהיו רחוקים מאותה שחיתות מרחק רב, חיו חיים דתיים עמוקים ונשאו בעול הציבור במסירות ובהתמדה. אך ישנה גם נקודה חשובה מכך: ההתמסדות איננה נובעת רק מהתעייפות ומחולשה, אלא גם מן השינוי בצרכים: לא הרי תנועה שעיקר חבריה הם צעירים שזה אך הצטרפו אליה כהרי תנועה שנדרשת לדאוג למוסדות קהילה, למוסדות חינוך, לפרנסת חבריה וכיוצא באלה. תנועה מן הסוג הראשון יכולה להרשות לעצמה מנהיגים שעיקר מעלתם בתפילה אקסטטית ובעלייה לעולמות העליונים; תנועה מן הסוג השני מחייבת הנהגה המחוברת הרבה יותר לקרקע המציאות, על היתרונות והמחירים של ארציות זו.

בנסיבות כאלה, התמסדותה של התנועה איננה אלא התבגרותה. אין ספק, הילדות והנעורים חינניים יותר מהבגרות ומהזקנה, אך חלק מחינניות זו נובעת מכך שבגיל זה מוטלת על האדם מידה פחותה של אחריות. הציפייה שתנועה דוגמת החסידות תישאר לעולם בשלב הילדות שלה, ולא תתבגר לעולם – לא רק שאיננה ריאלית, היא גם איננה ראויה.

מבקר המחקר

לא רק את החסידות ומנהיגיה ביקר פייקאז' בחריפות – אלא גם את חוקריה. הוא לא חשך את שבט ביקורתו מרבים מעמיתיו, וכפעם בפעם כתב סקירות על ספריהם בעיתונות היומית. חלק גדול מביקורות אלה תקף את מה שנתפס בעיניו כרומנטיזציה של החסידות.

את ספרו של אברהם יצחק (ארתור) גרין על ר' נחמן מברסלב ראה כניסיון להפוך את ר' נחמן לאקזיסטנציאליסט דתי ובכך לעשותו ל"צדיק לבני העולם החדש" – ביטוי שגרין עצמו נקט בספרו, ופייקאז' ראה בו מפתח להבנת מגמתו. את ספרו החלוצי של דוד אסף על ר' ישראל מרוז'ין – שחסידים רבים ראוהו כביקורתי מדי כלפי נושא מחקרו – ביקר פייקאז' על היותו אוהד מדי כלפיו, וזאת בעיקר משום שאסף ביקש לתאר את 'דרך המלכות' הראוותנית של האדמו"ר לא רק כנטיית אישיות אלא גם כ'דרך בעבודת ה", בעוד שפייקאז' ראה בה רק ביטוי למגלומניה פראית ולשחיתות שלוחת רסן.

הוא גם מיעט מאוד להזדקק למחקריהם של עמיתיו. ספריו נראים כחבילות-חבילות של ציטוטים והפניות – כמעט כולם מתוך ספרות המקור, החסידית או הדרשנית. ספרות מחקר אקדמית תימצא שם רק לעתים נדירות, אפילו במקום שבו יכלה לתמוך במסקנותיו של פייקאז'; ספרות בשפות זרות, שאינן עברית או יידיש – נעדרת כליל. אף לעדויות ולזיכרונות, שבמהימנותם פקפק, מיעט בדרך כלל להתייחס. דיון בהתפתחויות ההיסטוריות שסבבו את הטקסטים המצוטטים – יש אצלו במשורה, דגמי ניתוח מופשטים יותר או תיאורטיים – אינם. את כל ההכללות והמסקנות העקרוניות מבצע פייקאז' מסברת עצמו, בניתוח רזה ומינימליסטי, שלעתים מתגמד לנוכח הגודש המסיבי של המקורות והפרטים הקטנים.

מאפייני כתיבה שכאלה רחוקים מאוד מן המקובלות האקדמיות של היום. תלמיד שיכתוב עבודה סמינריונית בצורה כזאת – שלא לדבר על עבודת מוסמך ובוודאי לא על דוקטורט – יידון ברותחין. לא כן היה הדבר עם פייקאז'. אף שהכול הכירו במגרעות אלה של כתיבתו, ספריו הוכרו מיד כבעלי חשיבות מחקרית ראשונה במעלה ופורסמו ברובם בהוצאת 'מוסד ביאליק' המכובדת. לא הייתה זו תוצאה של  חסד או של סלחנות; הייתה זו תוצאה של הכרה – נדירה למדי בעולם האקדמי – שהתרומה שבספרים אלה חשובה כל-כך עד שאי אפשר לוותר עליהם, חרף מגרעות כאלה או אחרות. יתר על כן, דווקא הגישה הממוקדת של פייקאז' הקנתה לעבודותיו כוח שכנוע רב, כביכול אמר לקורא: אני טוען כך וכך; אלו ואלו המקורות התומכים בכך; מה שרצינו להוכיח.

אחרי מסע מפרך

כל המאפיינים הללו עשו את פייקאז' לדמות חריגה בנוף האקדמי, שאליו מעולם לא היה לגמרי שייך. הוא לא קיבל מעולם משרה תקנית במוסד אקדמי (את פרנסתו מצא כחוקר ב'יד ושם'), ואף מיעט להרצות בכנסים אקדמיים. כשהגיע לכנסים הוא ישב בדרך כלל כאחד המאזינים בקהל, וזכור כמי שהשמיע משם את מדברותיו בקול רם ובחריפות. מכיוון שלא התפתח במסלול האקדמי, לא זכה מעולם לתואר פרופסור, גם כאשר פרופסורים רבים חלקו לו כבוד ועשו שימוש נרחב בספריו. אינני יודע אם הדבר כאב לו או לא, אך ברור למדי שהוא לא היה מוכן לוותר כמלוא נימה כדי להיכנס לעולם זה.

"הוא היה נובהרדוקער" – אמר לי פרופ' אלחנן ריינר בשיחה עליו: "נאמן עד הסוף לאמת שלו, לא נושא פנים לאיש, בז באמת לתארים ולכיבודים". יש הרבה אמת באפיון זה, במיוחד לאור העובדה שפייקאז' אכן היה בצעירותו תלמיד ישיבת המוסר הרדיקלית של נובהרדוק. על סממנים אלה מרוחה של תנועת המוסר שמר גם כשהיה רחוק מעולמה הדתי.

אכן, אם דמיינתי בתחילה את פייקאז' כאדם חמור סבר – היה זה בעיקר משום שכתיבתו הייתה חמורת סבר. הוא מעולם לא חס על קוראיו. ספריו לא באו להסב הנאה, אלא ללמד – ולקדם את המדע. מי שרוצה ללמוד – ייכבד וייכנס לפרטים הקטנים. סטודנטים שקוראים את חיבוריו כחלק מחובות הקורסים שלהם מתלוננים לא אחת על כך שכתיבתו "כבדה". האופי הפרטני של כתיבתו נותן מדי פעם את ההרגשה כי מרוב עצים לא רואים את היער. ואולם, הקורא המסיים ספר של פייקאז' יוצא לא אחת בהרגשה של סיפוק רב. כמו אחרי מסע מפרך, הוא מגיע אל היעד ואומר לעצמו: היה קשה, אבל בהחלט למדתי משהו. האופי חמור הסבר של יצירתו משקף בראש ובראשונה את הרצינות שבה התייחס אל הצורך להוכיח את טענותיו. ואולי גם כאן יש ביטוי לאתוס של איש מוסר מחמיר.

פייקאז' הנחיל אפוא לדורות הבאים מחקרים בעלי חולשות סגנוניות, מיעוט דיאלוג מחקרי, לעתים בעלי הטיות אידיאולוגיות ורגשיות, אך תמיד בעלי מטען ידע בלתי רגיל, חידושים יוצאי דופן – ולא רק בתוכני המחקר אלא גם בכיווניו – ויסודיות מרשימה. יתרונות אלה לא רק מחפים על החסרונות אלה הופכים אותם לגירויים מאתגרים: אתגר לצלוח את הספרים למרות "כבדותם", אתגר להבין את הנאמר בהם לא רק על רקע עצמם אלא גם על רקע מחקריהם של אחרים, ואתגר לאתר את "נגיעותיו" האידיאולוגיות של המחבר ולנטרלן. בכך הופך פייקאז' לא רק למורה המעביר תכנים לתלמידיו-קוראיו, אלא גם למורה המאמן ומתרגל את חשיבתם המחקרית. אין ספק, יצירה מחקרית זו העמידה את מחברה במקום של כבוד בספרייה ההולכת ומתעשרת של מחקר החסידות.

————————————————————————————————-

 האיש שברח ולא חדל לשוב

מנדל פייקאז' נולד בשנת 1922 בעיירה פולטוסק (Pultusk) שבפולין (מחוז ורשה), למד בחדר ובישיבות, ובין השאר היה תלמיד ישיבת המוסר הקיצונית נובהרדוק. בשלב מסוים נטש את הדת ואת שמירת המצוות ואימץ השקפה חילונית-ציונית-סוציאליסטית. בימי מלחמת העולם השנייה נמלט לברית המועצות, ואחר כך שב לפולין. הוא עלה לארץ באוניית המעפילים 'אקסודוס' (1947), שירת בצבא ועד שנת 1954 היה חבר קיבוץ גלאון של השומר הצעיר. ב-1954 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים ליידיש ולספרות עברית. מוריו המובהקים היו דב סדן וישעיה תשבי.

בשנת 1958 החל לעבוד ב'יד ושם', ובמסגרת עבודתו זו הוציא ביבליוגרפיות מקיפות על השתקפותה של השואה בעיתונות ובספרות העברית. במקביל המשיך את לימודיו באוניברסיטה בתחום שבו התעניין יותר מכול – החסידות. את עבודת המוסמך שלו כתב על חסידות ברסלב, שבה המשיך להתעניין כל ימיו. ספרו הראשון, 'ברסלב: פרקים בחיי מחוללה ובכתביה', יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשל"ב (1972). מכאן ואילך פרסם רבים מספריו בהוצאה זו.

בשנות השבעים המוקדמות החל לעבוד על עבודת הדוקטורט שלו, 'מגמות רעיוניות בספרי דרוש ומוסר במזרח-אירופה בימי צמיחת החסידות וראשית התפשטותה' (תשל"ז). במקביל לעבודתו נפנה פייקאז' לערוך את כתביו של החוקר המנוח ד"ר יוסף וייס על חסידות ברסלב, לאחר שזה האחרון התאבד בגיל 51. פייקאז', שכבר הוכר בעצמו כחוקר של חסידות זו, לא הסתפק בעבודת העריכה הרגילה, אלא גם הוסיף למאמריו של וייס השלמות והערות – חלקן ביקורתיות. היו מי שהסתייגו מדרכו זו, אך פייקאז' קיבל מכתב תמיכה חם ומחמיא מן הסמכות העליונה בענייני קבלה וחסידות: פרופ' גרשום שלום, מייסד מחקר הקבלה המודרני.

שלום המשיך לעודד את פייקאז' גם כאשר זה האחרון חלק עליו. בעבודת הדוקטורט שלו ביקש פייקאז' להוכיח כי כמה מרעיונותיה של החסידות כבר פותחו בספרות הדרוש והמוסר של המאות ה-18-17. פייקאז' התייחס בין השאר לרעיונות הרדיקליים של 'עבירה לשמה' ו'עבירה צורך תשובה'. שלום סבר כי מקורם של רעיונות אלה בשבתאות, ואילו פייקאז' ביקר עמדה זו  וטען כנגדה שלא נמצא כל קשר בין האישים שדגלו ברעיונות אלה באותה תקופה לבין התנועה השבתאית וספיחיה. עוד בטרם סיים את מלאכתו פרסם פייקאז' כמה מממצאיו במאמרים בכתב העת 'מולד'. שלום, שקיבל לידיו את אחד המאמרים האלה ובו הביקורת על עמדתו, כתב לפייקאז' מכתב מאלף, ובו הוא עומד על דעתו אך מביע הערכה עמוקה לפייקאז' ולמחקרו ומאחל לו הצלחה בעבודת הדוקטורט שלו. העבודה אכן הסתיימה בשנה שלאחר מכן (תשל"ז), ושנה לאחר סיום כתיבתה יצאה לאור כספר במוסד ביאליק – 'בראשית צמיחת החסידות' (תשל"ח).

פייקאז' עבד ב'יד ושם' עד צאתו לגמלאות. במהלך כל אותן השנים, למרות שלא היה קשור לאף אוניברסיטה או מוסד מחקר שיאפשרו לו לעסוק בחקר החסידות, הוא פרסם בהתמדה ספרים ומאמרים רבים בנושא זה. כמו כן פרסם מאמרי ביקורת על ספריהם של אחרים – וביקורת זו הייתה כמעט תמיד שלילית, אם לא קטלנית. 

מתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החל פייקאז' בהדרגה לפנות למחקר החסידות המאוחרת. בעיני רבים מחקריו אלה הם תרומתו הגדולה והחשובה ביותר. מחקריו עסקו ברובם בתמורה שעברה החסידות מתנועה רדיקלית בעלת מסרים נועזים לתנועה שמרנית ו"הטרונומית", ובעיקר בתפיסת הצדיק וסמכותו. שיאו של שלב זה במחקרו הוא ספרו 'חסידות פולין בית שתי המלחמות ובגזירות ת"ש-תש"ה ("השואה")' (ירושלים תש"ן). עוד לפני שיצא ספר זה לאור עורר פייקאז' מחלוקת חריפה במאמר שכתב על בריחתו של ר' אהרן מבלז מבודפשט לארץ ישראל ועל דרשת הפרידה שנשא אחיו, ר' מרדכי (אביו של הרבי מבלז הנוכחי), שבה הוא מבטיח בשם הרבי שלווה ומנוחה ליהודי הונגריה.  הרב נתן אורטנר, שתיאר את מסע הבריחה והביא את הדרשה בנוסח מצונזר, ללא הפִּסקה ה"בעייתית", השיב לפייקאז', ופייקאז' המשיך את הדיון בנושא זה בספרו. לימים פרץ הוויכוח מחדש מעל דפי עיתון 'הצופה'.

נראה כי את התשובה החרדית המשכנעת ביותר הציגה ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין בספרה 'בסתר רעם' (ירושלים תשנ"ז). פרבשטיין מזכירה כי בשעה שבה ברח הרבי מהונגריה עדיין לא פלשו אליה הגרמנים, והפלישה, שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן, הייתה בשעתה הפתעה גמורה. לטענתה הדרשה צונזרה לא בגלל אי נוחות מוסרית ממעשה הבריחה אלא בעיקר משום שעולה ממנה העובדה שהרבי טעה.  

בשנותיו האחרונות לקה פייקאז' בשבץ מוחי, אך החלים ממנו. הוא נפטר בכ"א במנחם אב תשע"א בגיל 89.

הסקירה מבוססת ברובה על רשימתו המאלפת של פרופ' דוד אסף בבלוג שלו, עונג שבת: http://onegshabbat.blogspot.com/2011/08/blog-post_24.html

 ד"ר בנימין בראון הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מרבית מחקריו עוסקים בהגות החרדית לגווניה ובספרות ההלכה במאות האחרונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011