כיבוש רחמים ורחמים כובשים / נעמה אלדר

 

מדוע מזכירים את העקדה? הרהור תפילה

בתפילת מוסף של ראש השנה, בפרק הזיכרונות, אנו מבקשים מדי שנה: "ותיראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו…".

בעיון פשוט נראה שהעקדה מובאת בתפילה זו כבקשה לזכות המתחייבת מן הזיכרון. המתפלל מבקש שבזכות מעשה העקדה של אברהם יסלח לנו הקב"ה ויקיים את הברית שכרת עם אבותינו (כך בהמשך תפילה זו). בעיון מדוקדק יותר בתפילה זו, נדמה שיש כאן ניסיון להעמיד את הבקשה כנגד מעשה העקדה באופן מדויק: כשם שכבש אברהם את רחמיו על מנת לעשות את רצון ה' בלב שלם, כן יכבשו רחמי ה' את כעסו מעלינו. שם כבישת רחמים, וכאן בקשת רחמים.

ההיפוך הזה מעורר תמיהה. אברהם אמנם חש רחמים על בנו, אבל "כבש רחמיו לעשות רצונך…". אברהם התגבר על רחמיו ואילו אנחנו מבקשים מהקב"ה שיפעיל את רחמיו, בניגוד לאברהם, ושרחמיו הם שיתגברו על כעסו.

בעקדה הרחמים נכבשים (נשלטים) על ידי הצו הא-לוהי על ידי הרצון לקיים צו זה, ואילו מהקב"ה אנחנו מבקשים בדיוק את ההפך, שהרחמים יהיו השולטים ולא הנשלטים ושהכעס של הקב"ה עלינו (שמקביל אולי לצו הא-להי בעקדה) יהיה הנכבש, הנשלט, המתבטל. מדוע אם כן מנוסחת הבקשה כתקבולת בין המעשה לבין מה שאנו רוצים שייעשה. באיזה אופן מתפקדת בבקשה המילה 'כן'? כיצד ניתן להשוות בין שני מצבים הפוכים: בין מצב של חוסר רחמים למצב של דרישת רחמים?!

לכאורה מהות ההשוואה היא בהיפוך או ביכולת ההיפוך. אברהם פעל בניגוד למצופה ממנו כאדם, כאבא, כיצור אנושי, והגמול על כך צריך להיות היפוך גם מהצד הא-לוהי. במקום כעס, המבטא אולי את הדין הישר, את מה שבאמת 'מגיע לנו'… יבואו הרחמים, כמו שכתוב: "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו…".

אך על פי סופו של סיפור העקדה, אפשר גם שהדגש בהשוואה הוא דווקא על מה שלא נאמר בתפילה במפורש. בסוף הסיפור הקב"ה אכן מפעיל את רחמיו, כובש כעסו (פקודתו?) ופוקד: "אל תשלח ידך אל הנער…". ואם כך, הרי שהאמירה המופנית לא-ל בתפילה זו היא: כשם שריחמת אז, ולא נתת לאברהם לבטל לגמרי את רחמיו, כך אנחנו מתחננים ש"יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו…". שם, בעקדה, היו בסופו של דבר רחמי שמים – וכעת אנו מבקשים רחמי שמים. שם, בסופו של דבר, ריחם אב על בנו (הקב"ה על אברהם ואברהם על יצחק) – וכן אנחנו מתחננים בתפילת ראש השנה, בטרם גזר הדין, שיהיה גם עתה: "אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים…"

לא ה'עקדה' עומדת אם כן לעיני המתפלל כשהוא מבקש "ותראה לפניך העקדה" אלא ה'התרה', החמלה והרחמים. לא ההתמסרות של אברהם היא זו שעומדת בלבו של הסיפור אלא קולו המשתנה של הא-ל הוא הוא המוטיב שמהדהד בזעקת המתפלל בראש השנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: