זיכרון מלא שכחה / אבי-רם צורף

 

השכחה היא מקדש ההתחדשות, וניטשה בנה באמצעותה את האדם שהוא ילד נצחי. ר' נחמן, לעומת זאת, מציע זיכרון חי שמכיל את כוח השכחה. מסע בשבילי ההתמודדות עם הקיבעון

סלוודור דאלי, התמדה של זכרון

"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"; "השמרו לכם פן תשכחו" – אנחנו חווים את השכחה כהעדר, כהתרוקנות, בעוד שאת הזיכרון אנחנו חווים כמלאות, כקיום ומציאות. אנחנו חשים מאוימים מפני השכחה, ועושים כל מאמץ לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח. ימי זיכרון הם חלק מנתיבי חיינו, בעוד השכחה מושלכת אל תהום הנשייה, מושכחת, מונחת בקרן זווית, מרוחקת מההווי האנושי הזוכר, המבקש לשכוח את הגאולה הצפונה בתוכה. השכחה מאיימת לשמוט את הקרקע המוצקה מתחת רגלינו, אך בתוכה טמון סוד תנועת החיים, השחרור והחופש.

לאפשר תנועה

באחת משיחותיו, פורש ר' נחמן מברסלב באופן גלוי ומפורש את החירות המצויה, לפי תחושותיו, בשכחה (שיחות הר"ן כו):

אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם. אבל בעיניי יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר […] ואיתא בספרים, שבשביל זה ניתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה ראשונה, כי על ידי השכחה כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו.

השכחה גואלת את האדם מן העיוות החמור ביותר שעשוי להיווצר בחיים האנושיים – היעדר התנועה. התנועה משמעה יכולתו של האדם להתחדש, להקשיב אל הקריאה הייחודית של הרגע, לאפשר לעצמו להיווצר. החיות הזו היא המפיחה נשמה בעולם החוויות הרוחניות והדתיות של האדם, כפי שרואה אותו ר' נחמן, אשר טוען במקום אחר כי האדם אינו יכול להשיח לעצמו את חוויותיו הדתיות כפי שהן נחוו ברגעים מסוימים – ברגעים אחרים בחייו, "לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום" (שיחה א'). החוויה הדתית של האדם, המרחב שבו הוא פוגש את הקב"ה, הוא מרחב אשר תלוי בראש ובראשונה ברגע ובתשתית הייחודית שנוצרה בו.

הזיכרון מאיים על הדינמיות החיה הזו. הוא מותיר בקרבו של האדם את רשמיו מן העבר ומכסה מפניו את הרגע החדש. האדם מבקש לפרוץ את גבולות זיכרונותיו אך איננו מסוגל לכך. הם עוטפים אותו ולא נותנים לו מנוח, לא מאפשרים לו "להרים את עצמו לעבודתו יתברך", התלויה, כאמור, בהתחדשות. הזיכרון אורג את חייו של אדם לכדי בגד אחד, אשר בו נבלעים רגעי החיים, מיטשטשים ומאבדים את ייחודיותם. הזיכרון הקשוח עלול לגרום להתאבנותו של האדם, ולהותיר אותו שבוי בחיים סטטיים ומעיקים.

יכולתו של האדם להיגאל מן המצב הזה טמונה בשכחה. השכחה מערפלת את רשמי העבר, ומונעת מהם להציב מסך בפני האדם עת הוא עומד בפני רגע חדש בחייו. היא משחררת את האדם מכבלי הזיכרון, קוראת לו דרור אל ההתחדשות, אל החיים.

גם עולם הלימוד – שנתפס כעולם הנשלט בידי הזיכרון, עולם שבו האדם נקרא לחזור ולשנן את שלמד, על מנת שתתמלא תודעתו בתכניו – זקוק לשכחה, אשר תגאל אותו מהקיפאון המאיים עליו. הוא עשוי להידרדר ולהפוך לעולם שכולו זיכרון, כולו חזרה עקרה, חזרה שאין בה מן החדש, שאין בה מן החיות המפעימה. עולם הלימוד זקוק להתחדשות, זקוק לתנועה ולדינמיות שיפתחו עבורו שערים אל הרגע, אל ההתגלות והשראת השכינה.

המוות המשכיח

ואולם, נראה כי המוות הוא תור הזהב של הזיכרון, שהוא כביכול האמצעי היחיד העומד לרשותו של האדם על מנת להעניק חיים למי שאבד ואיננו עוד. במוות נראה כי כבר אין מקום לשכחה, הקורעת את הווייתו של האדם ומונעת ממנו להתבונן בעברו. ובכל זאת, השכחה, באופן פרדוקסלי, היא זו המאפשרת את הפיכתו של המת לחי העומד למולי. ללא השכחה, הזיכרון הוא כלי עקר המונח אחר כבוד בתיבה עמוסת נפטלין בעליית הגג הפנימית של האדם. הזיכרון כשלעצמו מעלה תמונה עמומה וחסרת צבע של המת, בעוד השכחה מאפשרת את המפגש עם המת שהופך לחי, היא מעניקה לנו את האפשרות למצוא בו פנים אחרות, פנים שטרם התגלו, ובכך היא שומרת על חיותו של האדם, על יכולתו להתחדש, על אנושיותו. על כך עומד ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן סו) בתורה המוסבת על בקשתו של אלישע מאליהו בעת הסתלקותו- "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי":

כי איתא, שיש להצדיק בחינת שני רוחות: רוח לעילא, רוח לתתא […] דהיינו שיש לו בחינת חיות למעלה וחיות למטה. והרוח והחיות שלמעלה הוא גדול מאוד מאוד. והתלמידים הם עם הצדיק משרש אחד, רק שהם תלויים בו כענפים באילן, שהאילן יונק חיותו משרשו, והענפים יונקים החיות דרך האילן […] ובשעת הסתלקות הצדיק, אזי הוא משיג הרבה יותר ממה שהשיג בחייו […]

ודע, שזהו על ידי שבשעת ההסתלקות, אזי יורד ובא למטה בחינת הרוח והחיות דלעילא, ואזי נתחבקין ונתאחדים יחד הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא […] ומחמת שהרוח דלעילא אינו יכול להיות בזה העולם […] על זה נסתלק לעילא, ועל ידי זה נסתלק הצדיק, כי כשנסתלק למעלה הרוח הנ"ל, נסתלק עמו הרוח דלתתא, מחמת שנתאחדו מאוד באחדות גדול כנ"ל.

ועל כן הוא דבר גדול מאוד להיות בשעת הסתלקות הצדיק, אפילו מי שאינו תלמידו, כי מחמת שאז יורד ונתגלה למטה הרוח דלעילא, נמצא שנתגלה אז הארה גדולה מאוד.

אישיותו של הצדיק היא בעלת שני רבדים, הרובד הגלוי, הממשי, הרוח דלתתא, והרובד הנסתר, הרוח דלעילא. במרחב הארצי של היחסים, בעולם, מתגלה הרובד הממשי, חיותו של הצדיק החושפת עצמה לעיני כול, ומתערטלת למול עיני תלמידיה, אך הרובד הנסתר, הטמיר, האינסופי והמתחדש תדיר של הצדיק נותר עטוי בלבושים רבים, מתנגד ליד המבקשת להפשיטו ולפלוש לתוך סתריו.

המוות מחולל תמורה בחייו של הצדיק: הוא נוטל אותו מן המציאות הממשית, המציאות הידועה והגלויה, מציאות דמות הצדיק שבה הורגלו תלמידיו, הדמות שהפכה ברבות הימים לצפויה, ופוער חלל שבו נחשף הנסתר, שבו החיות דלעילא מתגלה במציאות הביניים של המוות, במציאות העומדת בין העילא והתתא, בין הגלוי לנסתר, בין הממשי למעורפל. התהליך של המוות מאפשר לתלמידים לגלות את סתריו של הצדיק, להיחשף לעולמו הפנימי, ובכך לספוג את אישיותו המוכפלת פי שניים, אישיות האינסוף.

המורגלות בנוכחותו של אדם מאיימת להקפיא את דמותו, להפוך אותה לתמונת סטילס רדומה, לשכוח את חיותו, את האמת הפשוטה כי אדם יוצר את עצמו תדיר, כי האדם הוא יצור מתחדש. המוות קורע באחת את תמונת הקיפאון הזו, ומציב מול האדם הצופה חסר אונים בפני המת את ההשתנות האנושית המתמדת. אך לא רק המוות מטשטש את אשליית הקיפאון. עירנות לחייו של אדם תגלה בו בחינות הסתלקות על כל צעד ושעל, בחינות של התחדשות, שגם בהן מתגלה החיות, הרוח דלעילא:

ומי שהוא מקשר אל הצדיק כמו כן, דהינו שהוא מרגיש כל העליות והירידות של הצדיק, כי יש כמה וכמה בחינות הסתלקות, כי יש בחינות הסתלקות הנפש, ויש הסתלקות השם […] ויש הסתלקות מדרגא לדרגא, שהוא גם כן בחינות הסתלקות. והתלמיד שמקשר כל כך, שמרגיש עצמו כל העליות והירידות של רבו, אזי יכול לזכות לפי שניים בעת ההסתלקות כנ"ל. וזה בחינות: אם תראה אותי לקח – דהיינו שתראה אותי לקח ונסתלק; מאתך- מאתך דייקא, דהיינו שמאתך ומעצמך תרגיש ההסתלקות כנ"ל […] כי בכל עת של ההסתלקות, מאיזה בחינה שהוא, אזי הוא בחינת ירידת והתגלות הרוח דלעילא בבחינה הנ"ל, רק שההתגלות הוא כפי בחינת ההסתלקות.

הליכה יד ביד עם אדם, הקשבה מדוקדקת למילותיו ועוד יותר מכך לפניו, מגלה את בחינות ההסתלקות המתקיימות בו. היא מאפשרת לראות בו יצור חי, נושם, מתחדש, אשר מסתלק מן הרגע הקודם ומסרב לכל ניסיון של האדם להכירו, לייצגו, ובכך לאחוז בו.

מפגש מתוך העדר

דווקא הקשר החזק והאמיץ בין בני אדם הוא זה המביא לאפשרות להודות בכך שהאחד איננו מסוגל להכיר, איננו מסוגל להכיל בתוכו את דמותו השלמה של האחר העומד למולו. האחר עשוי להתגלות ברגע מסוים אם אסכים לשמוט את אחיזתי בתמונתו הבהירה שהתגלתה רגע קודם לכן, אם אכנס אל הערפל אשר שם נמצאים האדם, העולם, וא-להים, אם אוכל לשכוח, אם אוכל לרכך את הזיכרון המאיים להקפיא. היכולת שלי לשכוח משחררת את האחר, ומאפשרת לו להיות עצמו; ויותר מכך, מאפשרת לי לפגוש אותו כיצור חי, מאפשרת לי להימצא בתוך האירוע המתרחש במרחב הביניים של היחס ולחוות אותו. בחוויה הזו אינני מוותר על זיכרונותיי וחוויותיי עם האדם שאליו אני מתייחס, הזיכרונות ההופכים אותו לחטיבה אחדותית של חיים ושל לב פועם, אבל אני מערפל אותם, מרכך אותם, על מנת לחוות אותם כחיים.

החוויה שמתאר ר' נחמן בתורתו היא חוויה של מפגש הנובע מהשכחה המערפלת את הזיכרון בתוך המרחב הממשי של היחס עם האחר. חוויה אחרת, חוויה של המפגש עם העצמי מתוך היעדר הממשי והיעדר היחס, מתוארת בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל". חוויה זו היא חוויית זיכרון האהבה הנכזבת:

חורף וקיץ באו וחלפו; חורף וקיץ באו וחלפו; אבל זכרה, זכר אהבתי אליה, לא חלף. הוא שב ופקדני, הוא החזיק בי ולא הרפה, הוא עורר בי מכאוב ונוחם, וכמיהה ובדידות.

זה כמובן לא היה זכר ישותה הגופנית בלבד, כי אם זכר כאב הלב, המצוקה וההתלהבות האפלה, זכר השעות בחורשת האורנים הירוקים ובמרחבי השדה השוממים, זכר הרגע שבו חזיתי את המוות. כל הזיכרונות האלה היו חשובים לי לא פחות, ואולי גם יותר, מאש זכרה של יעלה כשלעצמה, כי הם היו בקרבי והיא הייתה מחוצה לי, הם נתנו לי את השחרור והיא לא הייתה יכולה לתת לי אלא, לכל היותר, את האושר, שהוא משעבד, הם היו ההתחלה שלי ואילו היא הייתה עשויה להוות את הסוף שלי.

ה-"אחר" של שדה הוא הזיכרון, הוא שב ופוקד אותו, מתוך עצמו, הוא מחזיק בו ולא מרפה. העוצמה הזו של הזיכרון, חיותו, נובעת מהיעדר דמותה הממשית של יעלה, אהובתו, המשחרר אותו ומאפשר לו לרחף בקרבו. ר' נחמן עסק בקשר העמוק עם האדם האחר, המאפשר את המפגש העוצמתי והמתחדש. שדה חש מאוים מהקשר הזה, הוא חושש מפני השעבוד, הוא חושש שהוא יביא לקצו, הוא חושש כי הממשות תהיה בהירה מדיי, ובכך תכלא אותו ולא תאפשר לו להשתנות. הוא חש מאוים מפני יעלה, חושש כי היא תימנע מלרכך את זיכרונותיה ממנו, מלערפל אותם, וכך תניח אותו באלבום תמונותיה, תעניק לו חיים שכמוהם כמוות.

את גאולתו מוצא שדה בזיכרון, המתעצב מתוך שכחת ישותה הגופנית של יעלה, זיכרון שהופך להיות חי ופועם, זיכרון שחב את נשמתו לשכחה, לערפול. מבלי משים, הופך שדה את הזיכרון ל"אחר" בפני עצמו, "אחר" שממנו הוא איננו חושש, שאיננו מאיים על חירותו הפנימית, אלא להפך, מכונן אותה. הזיכרון של שדה הוא זיכרון חי, זיכרון שאיננו קיפאון, זיכרון מתגלה, המחדש בכל יום מעשי בראשית ממש וכפשוטו. הזיכרון החי של שדה צומח מתוך ההסתגרות בד' אמותיו הפרטיות, מחוסר היכולת לפתוח צוהר שיגלה טפח מאישיותו, ובכך יסגיר אותה אל החוץ, יאפשר את הקפאתה בידי ה"אחרים" המהלכים עליו אימים, זיכרונו של שדה הוא "אחר" ללא מודעותו לכך.

זיכרון בהווה

ר' נחמן, כאמור לעיל, איננו חושש מהעומד למולו, ומאמין כי קשר עמוק גם מסוגל לחוות את ההתחדשות, ומתאר גם את הזיכרון כישות עצמאית הפוגשת את האדם ברגעים שונים בחייו (שיחות הר"ן כה):

בעניין המחשבות שבמוח הוא פלא גדול וגדולת הבורא יתברך שמו. איך המחשבות מונחים במוח חבילות הרבה מאוד אלו על אלו. וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו, אזי מושך ומוציא אותו הדבר שהיה מונח במחשבה ונזכר בו והדבר פלא. היכן היה מונח אותו עניין עד עכשיו. ויש קשרים וסימנים במחשבות המונחים בהמוח חבילות חבילות הרבה. וכשנזכר באיזה דבר מחמת שנזדמן עניין המעורר אותה המחשבה על ידי הקשר והסימן שבה. אזי מוציא אותה המחשבה מתוך חבילי חבילות המחשבות המונחים ומסודרים במוח ואזי כשמושך ומוציא אותה המחשבה אזי מתהפכים ומתגלגלים כל המחשבות מסדרם שהיו מנחים […]

האדם מצייר לעצמו עולם של סדר, הוא מתיימר לאחוז בזיכרון, לשלוט בו. הזיכרון מבחינתו איננו אלא קובץ של מחשבות המסודרות במוח חבילות חבילות, אשר ברצונו ישלוף אותן וברצונו יניחן במקומן. הוא איננו מודע לפלא שבדבר, הזיכרון כלול בתוכו, זהה לו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו. אך הזיכרון, כמו האדם האחר העומד למולי, מתנגד לאחיזה הזו, מתנגד לעצם האפשרות להכירו ולצפות לו, הוא מבקש להפתיע, לטלטל, לזעזע.

זיכרונו של האדם איננו זיכרון עבש הנשלף מתוך מדפי הארכיון המוחי, אלא זיכרון חי, המתארע כתוצאה מ"העניין המעורר אותה המחשבה", עניין שהוא חיצוני, עניין המפתיע את האדם ויוצר בתוכו זיכרון. הזיכרון נוצר ברגע שבו "העניין" מעורר אותו, ברגע זה הוא מתעצב, מקבל פנים, הוא איננו נוצר ברגע שהתחולל, בעבר. הוא התכנסות של העבר אל תוך ההווה, הוא חוויה מחודשת של העבר. החוויה הזו משנה את האדם, מטלטלת אותו, גורמת לו להביט בעצמו בעיניים אחרות.

האדם הזוכר, שזיכרונותיו הם הקושרים את חבלי חייו, שוכח על מנת לזכור, שוכח על מנת שעברו לא ימות, על מנת שזיכרונותיו יהיו זיכרונות של חיים. הוא איננו ילד נצחי, החווה את חייו מחדש, ילד המנתץ את עברו פעם אחר פעם, הוא איננו האדם-ילד הניטשיאני:

שלושה גלגולים של הרוח אני מונה לכם: אך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד בסוף. […] הילד תום הוא, ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מעצמו, תנועה ראשונה, אמירת 'כן' קדושה. כן, אחי, למשחק הבריאה נחוצה אמירת 'כן' קדושה: את הרצון שלו הרוח רוצה עתה, את העולם שלו אבוד העולם קונה לו (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, עמ' 74).

ניטשה מציג כאן דמות של מעין פיטר פן, שהוא האדם הבורא את עצמו. על מנת לחדש את עצמו הוא חייב לשוב בכל רגע אל נקודת ההתחלה הטהורה, אל נקודת האפס, ולהתחיל מחדש, למחוק לחלוטין את העבר העומד מאחוריו, כדי לקנות את החופש שמכוחו יוכל לברוא את עצמו בשנית. הילד הנצחי הזה הוא חסידה האדוק ביותר של השכחה, השכחה המוחלטת שבעקבותיה אין עבר, אין עולם שנקנה זה מכבר, אין היכרות עם דבר, הכול נברא ברגע זה, ברגע החדש והזר. הפיטר פן הניטשיאני הוא חסר עולם, "אבוד העולם", הוא איננו מסוגל לקיים קשר עם מרחב כלשהו, הוא חייב להיתלש, התלישות הזו מקנה לו יכולת ריחוף חסרת גבולות, היא מקנה לו את האפשרות לברוא את עצמו, את העוצמה שאליה הוא מייחל.

מודע לאתמוליו

פנחס שדה, על מנת לשמר את חירותו, נזקק לטשטוש דמותה הממשית של אהובתו, דמות שהוא חשש להשתעבד אליה. לעומתה היו עבורו הזיכרונות כלי של שחרור, הם היו שלו, בקרבו, ואך ורק שלו, ובכך היוו את נקודת ההתחלה, את האפשרות שלו להתחדש. שדה ביקש לזכור, אך ביקש ליצוק חיות לזיכרונותיו, להפוך אותם למשחררים, וזאת על ידי ניתוקם מהרובד הממשי שממנו הם נוצרו, רובד שעלול היה להקפיא אותם ולהופכם למשעבדים. ניטשה לקח צעד נוסף, והשתית את חירותו על יסוד השכחה הנצחית והעוצמתית המכלה כל זיכרון וכל עבר. חירותו חייבה את אובדן העולם, את העדר הקשר לרובד המרחב, אף בצורתו המופשטת הניכרת בזיכרון.

ר' נחמן מייחל לזיכרון ולשכחה המשמשים בערבוביה – הזיכרון הופך את האדם לאדם הפוסע בשבילי חייו, ומודע לאתמוליו, מודע למרצפות שהשאיר מאחור ובינתיים התכסו בשלכת. השכחה הופכת את האדם לאדם החווה את רגעי חייו, את המבטים המופנים אליו ואת הקולות אשר מלחשים באזוניו, היא הופכת אותו לאדם מתחדש, לאדם שחייו מפכים ומבעבעים בתוכו. השכחה מרככת את הזיכרון, הזיכרון מקנה לה אחיזה. הזיכרון והשכחה השלובים זה בזו אינם אלא ערפל, חוסר בהירות שאיננו אפילה, נסתר שיש בו גם נגלה – הם אינם אלא צלם אנוש. הערפל מזמין לפסוע לתוכו, ולמצוא…

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: