פטפטת מעורפלת / חבצלת פרבר

 

חקירת היעדרותו של נער בן 16 אמורה לייצר את המתח שבבסיסו של כל מותחן. מתח שאובד בתוך עלילה מפורטת-מדי, עלילות-משנה מיותרות ודמויות חיוורות

תיק נעדר, דרור משעני; כתר 2011, 281 עמ'

הנער עופר שרעבי, בן שש עשרה, נעדר. החוקר אברהם אברהם מראיין ומקבל את התלונה מפי אמו של עופר, חנה. הוא אינו מודאג: נערים נוטים להיעדר לפעמים. לא צריך למהר ולהסיק מסקנות קיצוניות. רק אנחנו הקוראים רוצים לדעת ומיד: מה קרה לעופר באמת? האם הוא רק נעדר או גרוע מכך? האם הוא נחטף? אולי כבר אינו בחיים? ומי אשם?

זו, בתמצית, עלילת הספר. המחבר הוא איש ספרות, לשעבר עורך מוסף "ספרים" בעיתון "הארץ" ומי שמשמש עורך בהוצאת "כתר". נושא הספר – היעדרותו של נער מביתו – הוא נושא מבהיל וטעון רגשית עבור כל אדם שהוא הורה, והרצון לדעת מה קרה לו ולהגיע לפתרון הוא, משום כך, עז ודוחק. אז מדוע התקשיתי כל כך להחזיק מעמד, וכמעט נטשתי את הספר לפני הסוף – דווקא לפני המפנה האחרון בחקירה?

התשובה היא, כנראה, שמשעני כותב לפי הכללים – אבל קצת יותר מדי. הספר הוא כמעט "הדגמה אקדמית" לסוגה הזאת. משעני מתאמץ יותר מדי, מתעכב ומקפיד על קלה כחמורה, מקיים באדיקות ובהרחבה כל דרישה שב"רשימת הכללים לכתיבת ספר מתח" – ולבסוף הוא נכשל בדבר החשוב ביותר: המתח.

הספר מתחיל טוב, מבחינה ספרותית: "מולו ישבה אמא. עוד אמא". יופי של משפט פתיחה, שאחריו, אחרי הזלזול והשגרה שמרומזים בו, צריכה לבוא פצצה. משעני, במיומנות רבה, משהה מעט את המתח. הוא עדיין לא מגלה לנו מה הביא אותה למשטרה. הוא מספר לנו על האמהות האחרות שהיו לחוקר במשמרת הזאת שלו. שהרי כבר נאמר – "עוד אמא", משמע: היו כמה אמהות לפניה. הוא מפרט ומגחיך את התלונות שלהן, מעורר ציפייה שאולי גם התלונה הזאת תהיה מגוחכת כקודמותיה. אחר כך מתחיל החוקר, אברהם אברהם, להתפלסף: "ואז הוא שאל, את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" – ורק מתוך הפטפטת המעצבנת שלו אנחנו מבינים שהאמא היושבת מולו במשרדו, שאחר כך יתברר ששמה חנה שרעבי, באה להתלונן על היעלמותו של בנה בן השש עשרה.

עד כאן הכל יופי. הכתיבה יפה, מנדנדת ומעצבנת במידה הראויה כדי שהקורא יישאר מתוח וירצה לדעת מה קורה ומה יתרחש בהמשך. זה יפה ומחזיק את הקורא במתח כפול – זה שנובע מקצב התקדמות העלילה וזה שנובע מהרצון לדעת מה קרה, האם ומדוע נעלם עופר שרעבי ומה יתגלה בסוף. הבעיה היא שהפטפטת המעצבנת ההיא אינה רק אמצעי טכני שנשלט על ידי המחבר במטרה להאט את הפתיחה. היא סימפטום של הספר כולו. בתוך הקצב האיטי, ולעתים קרובות המנדנד, של התגלגלות העלילה, מאבד לא רק החוקר אברהם אברהם, אלא גם המחבר דרור משעני, את דרכו.

הספר לוקה בפרטים ופרטי-פרטים, וליתר ביטחון חלקם חוזרים על עצמם פעמיים לפחות. העלילה עמוסה בתכנים, שחלקם לפחות מיותרים לחלוטין ואינם מוסיפים דבר לעלילה חוץ מ"רעש": חקירת הפושע איגור קנטייב, שנכנסת לסיפור ויוצאת ממנו ונעלמת לבסוף לגמרי, רק כדי להדגים שהחוקר הראשי הוא איש עסוק. פניות-צדדיות, שמיועדות להוסיף נפח לדמויות ומוסיפות רק עמודים מיותרים, כיחסים בין אברהם אברהם להוריו, יום הולדתו ועוד. כך גם חופשת העבודה בבריסל. חוץ מהקשר שנוצר עם מריאנקה (שגם הוא יותר אמצעי טכני מאשר תוכן משמעותי הנוסף לסיפור) – סיפור החופשה עצמו מיותר (ומוזר – באמצע חקירת היעדרות יוצא החוקר הראשי לחופשה בחו"ל), ורק מאמץ לשווא את מוחו של את הקורא שמנסה להבין מה המשמעות שלו בספר.

ישנו כמובן גם "ההרינג האדום", כלומר: החשוד המיידי. אדם שנוהג בצורה חשודה ושאולי יש לו מניעים לפשע; זה שהיה יכול להיות הפושע, אבל כל קורא מיומן, שכבר קרא יותר מספר מתח אחד, יודע מראש שהוא משמש רק להסחת הדעת. הטיפול בדמותו ובמעשיו של זאב אבני כל כך מפורט, ובעיקר כבד כל כך, שהוא לא יכול להיות "הרינג אדום". הייתי מופתעת מאוד אילו מפנה בעלילה היה מגלה שהוא הפושע האמיתי. כלומר, בתפקיד שנועד לו, זאב אבני הוא פשוט פספוס.   

יותר מכך, בניגוד לשאר הדמויות בסיפור, דווקא דמותו של זאב היא העגולה ביותר, המעוצבת היטב מכל הדמויות האחרות. הוא, שאמור להיות דמות משנית, מצליח לשבות את הקורא, לרגש אותו, לגרום לו להזדהות. לרגעים מתחשק לצעוק עליו או לעצור אותו שלא יעשה שטויות. דווקא הוא מעוצב באופן שיוצר הזדהות, ולא אף אחת מן הדמויות האחרות. לא החוקר הראשי, לא הוריו של עופר, חנה ורפאל שרעבי, ולא מישהו מן החוקרים האחרים. כולם נשארים מעורפלים, מין צלליות שממלאות תפקיד, אך לא נוצרת תמונה ברורה ורב-ממדית שלהן. דווקא במקום שבו מתבקשים פירוט ובנייה לעומק, למשל של היחסים הפנים-משפחתיים במשפחת שרעבי, הכול נשאר מרומז ומקוטע, ולכן הפתרון הוא במידה רבה מאולץ ומודבק.

כותרת המשנה של הספר היא: "אברהם אברהם, החקירה הראשונה". משמע, יהיו עוד חקירות והמחבר מתכוון לשתף אותנו גם בהן. הספר גם מסתיים במשפט "המשך יבוא". הרמז ברור, ושוב הוא חוזר פעמיים, כאילו לא מספיקה פעם אחת. לאחר המאמצים והזמן שהשקעתי בקריאת הספר הנוכחי, שאינו ספר ממש רע, אבל גם לא ממש טוב, ובעיקר הוא מתיש ויומרני, אינני חושבת שאחזור על הטעות ואבחן את הספרים הבאים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: