בתגובה ל"מודל הרצף בחינוך היהודי" מאת שמואל בן דוד, גיליון שבת כי תצא

 

ערכים הביתה! / ד"ר נתנאל ליבוביץ

את החינוך המגזרי יש להשיב אל ההורים, ועל בית הספר להתמקד בלמידה ובערכים המשותפים לכלל הציבור. מחקרים הוכיחו שכך ההשפעה על אמונתו של התלמיד רבה יותר

בשבועיים האחרונים זכינו לצירוף מקרים סמלי ומעורר השראה. שני עיתונים בעלי אידיאולוגיה הפוכה – עיתון 'הארץ' הנתפס כבמה ושופר של החשיבה החילונית, ועיתון 'מקור ראשון' המתפקד כבמה של החברה הדתית – פרסמו בזה אחר זה מאמרים הקוראים לסינרגיה בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי דתי.

למרות ההבדלים בין שני המאמרים, שאיפתם לכינון "חינוך שלם" המיועד לאוכלוסיות מכל המגזרים מושתתת על שני עקרונות משותפים. ראשית – חינוך איכותי במקצועות הקודש והחול צריך לבוא לידי ביטוי במערכת השעות של כל תלמיד יהודי, ללא תלות במגזר שאליו הוא משתייך; שנית – האחריות לאידיאולוגיות ולערכים המגזריים מוטלת על ההורים והקהילה, כאשר בית-הספר מתמקד ברבדים המשותפים לכלל המגזרים.

בעוד העיקרון הראשון נתפס כמאמץ ושינוי מצד האוכלוסייה של החינוך הממלכתי, העיקרון השני הוא אתגר עבורנו, אוכלוסיית החינוך הממלכתי דתי. אנו, ההורים של החינוך הממלכתי דתי, הורגלנו להטיל על בית-הספר את האחריות לאוסף גדול של ערכים ואידיאולוגיות מגזריים, הכוללים הקפדה בשמירת מצוות, פיתוח האמונה, עיצוב השקפה ואפילו מודעות פוליטית. מאמר זה פונה לעמיתים שלי, ההורים בחמ"ד, ומפנה את תשומת לִבם למחיר שאנו משלמים בגין הפקעת האחריות הזו מידינו, וממילא מציע לכולנו לבחון את היתרונות הגלומים בהסטת מרכז הכובד ממערכת החינוך חזרה אלינו.

פיצול החברה הדתית

המאבקים המרובים המאיימים לא אחת לפרק קהילות הורים בבתי-הספר הממ"ד מרמזים שמערכת החינוך הדתית לקחה לעצמה תפקיד אחד יותר מדי – החינוך האידיאולוגי. העיסוק של מערכת החינוך באותם נושאים מגזריים לא רק כופה על הציבור להתפצל לשתי מערכות חינוך נפרדות (הממלכתי והממלכתי דתי), אלא סופו שיוביל לפיצול אף בתוך החמ"ד לתתי-זרמים המחזיקים בהשקפות עולם שונות. תיאור יפה לכך ניסח פרופ' דון יחיא בפרוטוקול 482 מישיבת הוועדה לחינוך ותרבות (תשס"ב) בנושא "מאה שנות ציונות דתית – יבול של חינוך, מסקטוריאליות לממלכתיות?":

לפני מאה שנה, הייתה אותה פשרה היסטורית בין הרב ריינס לאחד-העם שדיברה על כך שמכיוון שבנושאי חינוך אי אפשר להגיע לעמק השווה והורים דתיים לא יוותרו על חינוך דתי לילדיהם והורים שאינם דתיים לא יהיו מוכנים להתחייב בחינוך כזה, אין ברירה אלא יחלוקו. כלומר, כל אחד מהצדדים השונים יחנך את ילדיו על-פי רוחו. אני מבין שלא זו השאלה שכרגע ניצבת לפנינו… השאלה היא של סקטוריאליות בתוך החינוך הממלכתי-דתי, שהוא עצמו כאמור סקטוריאלי. כאן אפשר אפילו להעלות שאלה עקרונית: אם החינוך הממלכתי-דתי עצמו, הורתו ולידתו בהכרה בכך שישנם גוונים שונים בציבור בארץ ולכן חייבים לתת מרחב לגוונים האלה, הרי שעל-פי אותו היגיון איך אנו יכולים למנוע מהזרמים או מהפלגים השונים בתוך החינוך הדתי שגם הם יחנכו את ילדיהם על-פי רוחם. הפיצול והפילוג בתוך החינוך הממלכתי-דתי הם עובדה שלא הייתי אומר שצריך לברך עליה, אבל היא קיימת.

המוצא היחיד מאותו פילוג בלתי רצוי הוא החלטה מודעת של כולנו לתחום את תחום אחריותו של בית-הספר לרבדים המשותפים לכולנו, ולקבל על עצמנו את האחריות לערכים ולהשקפות העולם שבהם אנו נבדלים איש מרעהו.

חינוך על חשבון התוכן

עניין נוסף שאמור להטריד אותנו בהטלת אחריות החינוך לאמונה ולאידיאולוגיה על בית הספר הוא השאלה האם עיסוק יתר של בית-הספר בנושאים אלו הוא נבון והאם הוא מוביל לתוצאה הרצויה. דילמה זו מודגמת היטב במאמרם של פרופ' ישראל ריץ וד"ר שירה אילוז מבית-הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן ('חינוך במקום ידע – האמנם?', חוזר מינהל החינוך הדתי. גיליון 2, התשס"ז, עורך: הרב יהודה ביטי). מחברי המאמר ביקשו לבחון "האם אחת התוצאות של הגברת המאמצים בתחום החינוכי-דתי-ערכי עלולה להיות הפחתת המאמצים בתחום הלימודי. במילים אחרות, האם אנו ניצבים בפני נטייה להתמקד במרכיב החינוכי על חשבון ההשקעה ברכישת ידע ובלמידה מעמיקה?".

המחקרים שערכו העלו שהתוצאה של עיסוק יתר בפן הערכי דתי עלולה להיות "המעטה בערכו של הטקסט (גם הדתי), תביעות נמוכות מהתלמידים בתחום הלימודי, והתרחקות מהאידיאל החינוכי של האדם הלומד בהתמדה לאורך החיים, שהוא מיעדיו החשובים של החינוך הדתי".

לכן הם מציעים שמא "ההתחברות הנכספת (לערכים, השקפות ואמונה דתית, נ"ל) תגבר גם באמצעות למידה משמעותית, תחושת שליטה בטקסטים קדושים ותובנות העולות מהתמודדות מעמיקה עם מקורות, ואלה יגבירו את הנגישות אליהם. אולי כך ייווצר מעגל בעל עוצמה, כאשר הלמידה מגבירה את תחושת השליטה בחומר הלימוד ואת ההערכה כלפיו, ואלה מחזקות את הרצון להתחבר לטקסט ולהשקפת העולם הגלומה בו".

במילים אחרות, המשאבים מוגבלים וסופיים. ככל שבית-הספר מתמקד ברובד הערכי-אמוני-אידיאולוגי, הוא יתמקד פחות בלמידה, בחיבוב הלמידה ובערכים המשותפים. פיקוח שמגייס את המורות האמוניות ביותר בהכרח לא יגייס את המורות המקצועיות ביותר. החידוש של המאמר הוא בתובנה שייתכן שההשפעה על האמונה ועל השקפת עולמו של הבוגר לטווח ארוך היא תולדה של איכות הלימוד, התוכן וחיבוב הלמידה, ולאו דווקא של הערכים והאמונות שבית-הספר ניסה להנחיל.

תהיות אלו שאני מפנה לעמיתיי בחינוך הממלכתי דתי מובילות לחשיבה על חלוקה טובה יותר של תחומי האחריות בינינו ההורים לבין מערכת החינוך. בעוד אנו ההורים ניטול את האחריות להנחלת אורח חיים, השקפה ואמונה, כל אחד על פי תפיסתו ומסורת אבותיו, בית-הספר יתמקד וישתפר בלימוד תורה, בחיבוב הלימוד, בתיקון המידות, בדרך ארץ, וכן בערכים ובאידיאולוגיות המשותפים לכולנו. כך נקבל "חינוך שלם" שכל הזרמים והמגזרים ירגישו בו את ביתם, כזה שאינו מפר את המטען, המסורת וההשקפה שהתלמיד מביא איתו מביתו.

המחבר הוא עמית במכון מנדל למנהיגות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011

פורסמה ב-26 בספטמבר 2011, ב-גיליון ניצבים - וילך תשע"א - 737, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: